לא כתבתי כאן עד עכשיו, אבל אני חושב שזה המקום.
זה לא שיר עליי בהרבה מובנים אבל הוא שלי בהרבה אחרים.
אז אני מפרסם אותו כאן בתור סוג של ניסוי ושל פיילוט, נראה אם ילך.
כתבתי אותו די מזמן אבל אני חושב שהוא נוגע בכל בן נוער דתי בשלב כלשהו.
יש לו גם לחן- לא שלי..
אשמח לתגובות על השיר עצמו ועל מה שהוא מעביר.
אז אני שוב קם בבוקר באותו מצב
מוריד את השמיכה, שוכב על הגב
מחבק ת'כרית, בוה בתקרה
והכל תקוע, כלום לא מתקרב
ואני טבוע, עמוק בתוך הכאב
והעיר, כן העיר, אותו מקום מקולל
לא זה לא ימלא את אותו החלל
אבל שאיפה או שאכטה או שוט
אולי ימלאו המקום הרעב
הם אולי יכסו, יכבו ת'כאב
והרב אמר שאין ייאוש כלל
אבל איך אפשר בלי עם אותו החלל
הכאב הדומם שזועק בלי שום קול
אז הרב אמר, אני לא יכול
ואז נקום לעוד יום בלימוד
ונפתח הגמרא זה גוד או אגוד?
באמת ננסה, נבקש נתלהב
ונפעיל את המוח, נשרוף את הלב
אבל הוא שם, הוא תמיד הכאב
ועוד בוקר עוד לילה ושוב צהריים
אתה לא כאן אחד, אתה שניים
ועוד מקווה ובירה, תפילה מבקשת
מנסים למלא את החור הדואב
מנסים למצוא פיתרון לכאב
והרב אמר שאין ייאוש כלל
אבל איך אפשר בלי עם אותו החלל
הכאב הדומם שזועק בלי שום קול
אז הרב אמר, אני לא יכול
אבל זה לא הכול כי אולי אני יכול
אני הולך לנסות גם כן קודש גם חול
המוצא ימצא לבסוף על ידי
אני אמצא המפתח, הוא אי שם יושב
אני אמצא המפתח אל הכאב
ואולי עוד נקום באותו המצב
נוריד ת'שמיכה, נשכב על הגב
נחבק ת'כרית, נסתכל בתקרה
ונרוץ לשחרית, וייקל לו הלב
כי נמלא המקום, מקומו של כאב.
ואולי באמת אין ייאוש כלל
ואפשר למלא את אותו החלל
הכאב יפסק והזמן יעצור
ואל הדרך נשוב ונחזור.
