הכובע של מריה גוואדלפה
מריה גוואדלפה גרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא הייתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא גבווה, היא להייתה שמנה ולא רזה, לא בימיוחד יפה ולא ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה..
מריה גוואדלפה הייתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתיים ומשעממים. בוקר אחד, בדרך לעבודה, מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאללה שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פיתאום והיא צעדה אל תוך החנות. בחנו היו באותה עת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפסה כובע לעצמה והמוכרת. מריה הסתובבה בחנות וניסתה בבישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה.מריה הניחה את הכובע על ראשה ו...הכובע הלא אותה! ראשונה שמה לב לכך הייתה הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה:"אמא, אמא, תיראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, ניגשה למריה ואמרה :"גברתי הכובע הזה פשוט הולם אותך". הקונה השנייה שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה:"גברתי את ניראת ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך.
 
מריה ניגשמה אל המראה הגדולה...הביטה בדמותה המשתקפת...ולראשונה בחייה הבוגרים, מריה גוואדלפה אהבה איך שהיא ניראת. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה עבור הכובע ויצאה לרחוב.
בחוץ ניגלה לפניה עולם חדש. מעולם ליפני כן לא שמה ♥ לציבעוניות הפרחים באדנית, או לתחושת האוויר הזורם בנחירייה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.
 
כשעברה ליד בית-הקפה שהייתה עוברת לידו כול בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים  יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה:"היי דארלינג נראת טוב...חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה? מרייה חייכה בבישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.
 
כשהגיעה לביניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת ברך אותה בבוקר טוב...מעולם ליפני כן הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה לחצו בישבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ העיניה והחמיאו לה כמה טוב היא ניראת. מנהל המחלקה הזמין אותה ללאנץ' בתרוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה. למרבה ההפתעה הוא ניסה לתחיל איתה בזמן הארוכה.
 
כשהיסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות עצרו. היא ניכנסה לראשונה שבהן, התישבה בספסל האחורי, חושבתבליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.
כשהגיע לביניין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצילצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונישמתה נעתקה. "מרייה" היא אמרה לפתע, |כמה טוב את ניראת, יש או בעיניך כמו בימים שהיית ילדה קטנה".
"כן אמא" אמרה מרייה "זה הכול בזכות הכובע החדש..."
 
האם הסתקלה בבתה ושאלה בפליאה :"מריה, איזה כובע" מריה הניחה את דה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם.הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמותתה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן איבדה את כוח הכסמים.
 
היא לא זכרה שהורידה אותו במונית...ולא זכרה שהורידה אותו בזמן ארוכת הצהריים... היא לזכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב...היא שיכזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בוא הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כי לשלם בעבורו... והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הובע ליד הקופה כדי להוציא את הארנק מתיקה, וכיצד שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה לרחוב...

ואוו איך בא לי כבר את החופש הגדולל🤭

מה הסיבות שלכם בחיים?

הפורום חזק להיות פעיל והם דיבורים חזקים אז מוזמנים להעלות נושאים מעניינים שאתם מתלבטים בהם אם סתם שאלות, חוויות, רגשות ופריקות

יש לי הדרן ויש תקלה ואין לי אינטרנט במכשיר (שהוא גם ככה דפוק (חצי טאצ) ובלתי נסבל) אני לא יכולה לקבל לטלפון אימיילים ובנוסף האפליקציה שלהם לא עובדת 

יש למישהו דרך לעזור לי?

בבקשה אני נואשת נראלי אם עד סוף שבוע הם לא חוזרים אליי אני עוברת לנוקיה (ונוקיה זה זוועה)

אם מישהו יעזור לי אני אשמח מאוד

או סרטים אחרים