היום השביעי של חג הסוכות, נקרא בתלמוד הבבלי: "יום שביעי של ערבה" (סוכה מב, ע"ב), על שם שהיו מקיפים את המזבח בערבה. ויש שהיו קוראים אותו: "יום חיבוט חריות", על שם ענפי הדקל שהיו מביאים וחובטין אותן בקרקע בצידי המזבח (סוכה מה, ע"א, במשנה).

אמנם במדרשים נמצא שקוראים יום זה: "הושענא" (ויקרא רבה לז) או "הושענא רבה", "וכיוון שהגיע יום הושענא רבה, נוטלים ערבי נחל, ומקיפין שבע הקפות" (מדרש תהלים [בובר] יז, ה). ובשם זה נזכר יום זה לדורות. אמנם מסוגיית הגמרא הבבלית לא ניתן להכיר את אופיו של הושענא רבה כיום דין, והוא ידוע כ"יום נטילת ערבה".

רמז לכך נמצא במה שהוזכר בדרשה בירושלמי (ראש השנה פרק ד, הלכה ח), להוכיח שהתקיעה תהא במוסף: "ואותי יום יום ידרושון - זו תקיעה וערבה". בשני מועדים אלה, הכול נמצאים בבית הכנסת בזמן המוסף, אם לשמיעת קול השופר בראש השנה ואם לנטילת הערבה ביום הושענא רבה. עצם הדבר שהושוו שני הימים האלה זה לזה, יום תקיעת השופר שהוא יום הדין, ליום נטילת הערבה, שהוא הושענא רבה מלמדנו על יסוד משותף להם: דין.

וכך כתוב בספר המנהיג (סימן לח): "כי בהושענא רבה מקוימת חתימת שלושת הספרים ה פ ת ו ח י ם בראש השנה לפני הקב"ה, ו נ ח ת מ י ם ביום הכיפורים, ובהושענא רבה - תכלית הכפרה".

כבר בספרי הפוסקים אנו מוצאים שיש בהושענא רבה גוון של חג, שהכול באים לבית הכנסת, ומרבים במזמורים כמו ביום טוב ומרבים קצת בנרות, כמו ביום הכיפורים (טור, אורח חיים תרסד). והרמ"א הוסיף: "והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר, כמו בערב יום הכיפורים, ויש נוהגים ללבוש הקיטל כמו ביום הכפורים". (שו"ע, אורח חיים, סימן תרסד, א)

לעתים מתרחב העניין עד שנדמה ש'מרוב עצים לא רואים את היער', לא מדגישים את עיצומו של היום ועל מה נידונים בו, מרבים בתפילות המתחילות ב'הושענא' ולכן קוראים ליום זה "הושענא רבה" (חיי אדם, כלל קנג). רואים ביום זה מעין המשך לימים הנוראים, אבל לא מבליטים מספיק את מה שכתב ה'טור': "לפי שבחג נידונים על המים, והכל הולך אחר החיתום, וכל חיי אדם תלויים במים". (טור, אורח חיים סימן תרסד)

מעניין שדווקא בספרי חסידות אשכנז, שנתחברו על רקע רדיפות ושמדות, בקידוש שם ה' במותם, הרי רק השמים היו פתוחים לפניהם, כי הקרקע, אדמת חו"ל הטמאה - בערה תחתיהם, והם שהשאירו לדורות, את תפילת 'אב הרחמים'. ארץ ישראל כה שגבה בעיניהם - עד שהותירו לנו גם את אריכות הסברתם בבקשת הגשמים ומעמדה של ארץ ישראל.

הערבה והמים

בחג הסוכות נידונים על המים, הרי זה עניינם המיוחד של "ערבי נחל", התלויים כל כך במים, לְרַצוֹת ולבקש על המים. וכך נמצא הסבר חשוב ביחס שבין נדרים וגשמים. שלא היה יום מרובה בקרבנות כיום השביעי של סוכות, שבו עובר על 'בל תאחר' על נדרו, אם עבר החג, ובעוון נדרים - גשמים נעצרים. קיימת תלות הדדית בין הרמה המוסרית של בני אדם בארץ ובין ירידת הגשמים, כי הבטחות שווא גורמות מניעת גשמים. וכך הם דברי הגמרא:

"אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין, 'נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן - אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר'" (משלי כד, טו). (תענית ח, ע"ב) "ולמה ערבה בהושענא רבה? לפי שהערבה גדילה על מים ואז נידונים על המים", ועל זה נידונים "שיושב בדין, אם לא עברו נדריהם, נותן להם מדה במדה... אם יתן נדרים בעתו, 'וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ'. ומביאים קרבניהם בהושענא רבה... והיו קושרים הבהמות בענפי ערבה: 'אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ' (תהילים קיח, כז), ואומר: ריבונו של עולם, מה שנדרנו הבאנו, והענפים שאסרנו בידינו הם, הואיל ולא עצרנו מתת, גם אתה אל תעצור הגשמים"! (ספר הרוקח, סימן רכא)

הנה קיבלנו ביאור חדש על הפסוק "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים", המסביר וקושר את קורבנות הנדרים שבחג - לענפי הערבה, כלומר, עם ברכת הגשמים! נוסף על כך אנוו למדים ביאור חדש לשם: "הושענא רבה". "ועושין יום גדול שהוא סוף השנה, ואומר: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך" על שם זה, היו קורין אותו יום 'הושענא רבה'... לפי שזה היום, גדול בעיני כול". (ספר הרוקח, סימן רכא)

במה נחשב יום הושענא רבה לסוף השנה? כי למחרת, ביום טוב האחרון של החג תהא בקשה חדשה על הגשמים לקראת השנה החדשה. לא מפני ריבוי ההושענות נקרא אותו יום כך, אלא מפני העניין החמור של היום הזה - עניין הגשמים והמים דאגו שלא יחול הושענא רבה בשבת כדי שיוכלו להתפלל על הגשם! ומכאן גם ההסבר מדוע היו נוהגים לאחר את יום חלותו של ראש השנה, מיום א' ('לא אד"ו ראש'), "כדי שלא יבוא הושענא רבה בשבת, כי היו בוכים ומתחננים על המים" (שם). ובשבת לא היו יכולים להתפלל ולבקש על הגשם.

והנה חידוש: גם ז' ההקפות שהיו מקיפים את המזבח קשורות במים. "ומקיפים ז' פעמים כנגד ז' פעמים שכתוב בתורה 'ענן' 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ'" (ענן - ו' פעמים, ועוד אד - פעם אחת), מובן שהזכירו גם את הקפת יריחו כהסבר נוסף.

עניין יום החיתום הוזכר ב'זוהר':

דווקא ערבה, הרגישה מכל יתר המינים של הלולב, היא נבחרה לְרַצוֹת ולבקש על המים, כי היא ממחישה את תלותנו במים, על כן, ביום האחרון של סוכות היא נשארת לבדה לבקש על חיי האדם התלויים במים, והתורה מבליטה מה שלא הדגישה בשאר מינים, שיש ליטול "ערבי נחל".

מחלוקת עם הצדוקים

מעניין שכמו שעל הבאת העומר הייתה מחלוקת בין פרושים לצדוקים שלא ידעו להעריך את חשיבותה של החקלאות כבסיס לקודש, ולכן קרבן העומר לדידם אינו דוחה את השבת, כן חלקו ביניהם ביחס לערבה שאף היא אינה דוחה את השבת. על כך מסופר במשנה, שהצדוקים שמו אבנים על הערבה כדי שלא יוכלו ליטול את הערבה בשבת, ובאו עמי הארצות ושמטום. כיוון שהערבה מציינת את תלותנו במים, כבר אמרו חכמינו: "נטיעות, ערבה וניסוך המים הם הלכה למשה מסיני" (סוכה מד, ע"א). ניסוך המים בא ברמז במקראות, והצדוקים לא קיבלו את הרמז הזה, וכדי להוציא מליבן אמרו חכמינו: שערבה דוחה שבת יותר משאר ימים, כדי לפרסמה, שהיא מן התורה שבעל פה (סוכה מג, ע"ב).

מכאן הפתח להסביר את מנהג הקדמונים להקיף ביום הושענא רבה את הר הזיתים: כיוון שמזכירין את גבורות הגשמים בתחיית המתים. בזמן הבית היו רגילים להקיף את המזבח, לאחר חורבנו נהגו הראשונים להקיף את הר הזיתים, הם באו לעורר על תחיית המתים, ביום שבו נידונים על המים שהם חיים לָעולם.

פיוט

מבין הפיוטים שאמרנו היום, נזכיר פיוט אחד המיוחס לר' אלעזר הקליר, הפיוט סובב על אָדָם וּבְהֵמָה. בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה. גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה. דְּמוּת וְצֶלֶם וְרִקְמָה. מזכירים את האדם זִיו וְתֹאַר וְקוֹמָה, ואת חיי האדם אבל מיד עוברים לקיומו. חִדּוּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה. טִיעַת עֲצֵי נְשַׁמָּה. כלומר, שיצמחו העצים, יְקָבִים וְקָמָה. כְּרָמִים וְשִׁקְמָה. לְתֵבֵל הַמְּסֻיָּמָה. כלומר לבשם את הארץ בגשמים, נְשִׁיָּה לְקַיְּמָה. התבל משולה כאן לנשייה, שיש לקימה, שנאמר בתהלים (פח, יג) "וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה". כלומר הארץ עלולה להישכח בלעדי המים המרטיבים אותה ומקיימים אותה. שִׂיחִים לְקוֹמְמָה. שיחים הם העצים עֲדָנִים לְעָצְמָה. כדי שיתעצמו, כדי שיגדלו. פְּרָחִים לְהַעֲצִימָה. צְמָחִים לְגָשְׁמָה. קָרִים לְזָרְמָה. כלומר שיזרמו מים קרים ויחיו אותנו. רְבִיבִים לְשַׁלְּמָה. להשלים את הבריאה במים - שְׁתִיָּה לְרוֹמֵמָה. בית המקדש נקרא שתייה, אבן השתייה ובסיום הפיוט: תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה.

קיומנו כאן בארץ עם התלות שבגשמים, הוא ברכת הארץ שאנו מקבלים בחסדי ה' ומברכותיו, ולכן אנו מתפללים ומבקשים ביום חיתום הדין על החיים ועל הכתיבה לחיים הרי אנחנו כאן מבקשים על הדבר המקיים אותנו - הגשמים.

כי זה באמת נשמע כמ שטות.

האמת היא שאת הרוב ידעתי פחות או יותר, רציתי לדעת ספציפית על הקטע עם הפתקפים והפיתקא טבא..

פשוט מאוד בהושענא רבה נחתמים על המים, והפתקים זה על ענייני המים.

לשנות את הפתקים אחרי שהם נחתמו? לבקש מהמלאכים שישנו את הפתקים?

נשמע כמו השיר של התקווה שש..

(מה גם שאני לא מי יודע מה מאמין במלאכים..)

ולא נחתמים על המים ביום כיפור אלא בהושענא רבה

וחושב שאמוה בהם רוקדת על גבול הכפירה.

ממוחו הקודח?

וגם מיסודות שונים בתפיסה הרמב"מיסטית.

מודה שהטענות שלי צריכות חיזוק מסוים.

אבל גם ברור לי שהאמונה הקלאסית במלאכים בתור ישויות נפרדות סותרת את העיקר הראשון. (מה13)

והרבה פעמים הם גם הולכים ההפך..

אמונה זה לא רק שכל- אמונה היא בבסיסה אמונה לא רצינלית- כל השאר- שכל.

מעל הבנת השכל נמצא הקב"ה, שום דבר אחר.

בעיניך?

שטות

אומר במפורש בכוזרי (בערך באמצע מאמר ראשון כשהמלך מדבר איתו על הגשמה), שאסור שהאמונה תסתור את השכל בשום פנים ואופן. במיוחד לא בדברים שקשורים לאלוקים.

לגבי עצם הדיון, השאלה היא איך אתה מבין מה זה מלאכים. אני אישית גם שכלתן כזה ומחובר לתפיסה הרמב"מיסטית בנושאים מסוימים, ואין בזה שום סתירה לאמונה בקיומם של מלאכים. אני ממליץ לך ללמוד את הספר דרך ה' של הרמח"ל שמסביר את הדברים בצורה ברורה.

בגדול אני יכול לומר לך הסבר על רגל אחת-אתה מודע לקיומו של כוח המשיכה, נכון?

הכוח הזה הוא חוק בטבע. מה ז"א חוק בטבע? ז"א שיש משהו שגורם לזה לקרות שוב ושוב. אז בעצם יש פה איזשהו כוח רוחני (לא גשמי ולא מקרי) שגורם לחומר להמשך לחומר אחר. הכוח הזה הוא שליח של האלוקים-הוא מלאך, ועונה להגדרות של מלאך. כמו שיש מלאכים לחוקי הטבע, ככה יש מלאכים לכל שאר החוקים. גם הדין שהקב"ה עושה מנוהל ע"פ חוקים, ולכל מלאך יש חוק מסוים שהוא מבטא (ואין מלאך אחד עושה שני תפקידים, ומצד שני אין שני מלאכים עם אותו שם). הקב"ה ברא עולם שמבוסס על חוקים, החוקים האלו הם כוחות רוחניים שליחים של האלוקים לדברים מסוימים, הכוח שלהם הוא אדיר (מפאת היותם שליחים ישירים של הקב"ה), והם כבולים אליו.  אלוקים הוא המנהיג היחיד, ושלוחים רבים למקום.

ובטח עוד הרבה מעבר

פשוט אמרנו שאמונת השכל והרגש שונה זו מיזו [מין הסתם] אך משלימה!

את אמונת השכל אף לרגע ולהסתמך על אמונת הרגש.

(ובד"כ דווקא עדיף שהשכל ישלוט ברגש, ואפילו במחיר האמונה, כי אז, כשהאדם יכיר באמת כמו שהיא-הוא ייכנס לתוכה עם כל הלב, ואז באמת תהיה הרמוניה מלאה בין השכל לרגש, כי הם באמת עובדים ביחד תמיד, כשהשולט הוא זה שמבחין באמת טוב יותר. וכמובן ששכל זה לא רק אחד ועוד אחד שווה שתיים, אלא כל מה שנכלל בטענות ההגיוניות והמסתברות, שיש לך סיבות טובות לחשוב שהם נכונים/לא נכונים.)

מצמידה למלאכים אישיות, קיום פיזי ודיבורים וכו'.

הרמב"ם עצמו מתחמק כ"כ מקיומם של מלאכים שאת הנבואה של אברהם והמלאכים הוא מפרש כחלום, בשונה מרוב המפרשים.

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות