זה גם לא משנה איך הם מתייחסים לזה. כמו שאם לך לא אכפת איך היד שלך מרגישה (ואת רק רוצה שהיא תהיה בשקט, אז את לא מכאיבה לה), היא עדיין חלק ממך, היא נאמנה לך ולא עוזבת אותך.

את, גם ברמה הפיזית, המשך ישיר של ההורים שלך, בין אם זה נעים ובין אם לא. אין לך בחירה בתחום הזה, כמו שליד שלך אין בחירה אם להיות חלק ממך, וכמו שלילדים שלך לא תהיה בחירה כזו.

אם תנסי להפנים את הנק' הזו, ייתכן שזה ישפר את הרגשת הקשר שלך עם משפחתך. תביני גם, שזה שרוצים שתהיי בשקט, זה כי כשאת לא בשקט כואב להם, זה לא רק שהם לא מצליחים לעשות מה שהם רוצים כי את מפריעה להם או משהו כזה, אלא כי באמת את תופסת נפח בראש שלהם, וזה לא נותן להם שקט, אז הם צריכים לתת לך משהו כדי להרגיע אותך ואותם.

(אני לא יכול לדעת איך באמת ההורים שלך מתייחסים אלייך, אבל הגבתי בהנחה שהתיאור שלך הוא מדויק. ומהיכרות עם הרבה אנשים, תמיד כדאי לבדוק שוב ושוב ושוב את ההנחות שלך בקשר אליהם. אפילו זכור לי מקרה קיצוני של שני חברים שהתווכחו, ואני הייתי ליד אחד מהם כל הזמן של הריב, והיה נראה לי שהוא צודק, ע"פ הנתונים שראיתי, אבל אמרתי לו-בכל זאת, לך תדע מה השני הבין... (ולא היה אפשר לפנות לשני כי הוא היה עסוק מאוד), אותו אחד אמר לי-מה כבר יכול להיות, הרי גם לך אין באמת שום תירוץ בשבילו! אז אמרתי לו-נכון, אבל בכל זאת, אולי... אחר כך, השני התפנה, ודיברתי איתו, ושאלתי אותו על מה שקרה, והייתי בהלם כשהבנתי איך השני הבין את הסיפור, והסברתי לו מה הראשון הבין. קיצור-בסוף הם השלימו, אבל אילולא הייתי מברר מה קרה, סביר להניח שהראשון היה מנתק את הקשר עם השני... צריך לבדוק כל דבר אלף פעמים, ולצאת מתוך הנחה שהאנשים הם אנשים טובים שאכפת להם...)

אני לא באה ח"ו לזלזל בבעיה שלך או להקטין אותה למול הבעיה שלי אבל שמעי מה עובר עלי:

ההורים שלי יותר מדי אוהבים אותי. את יודעת מה זה יותר מדי? שבכל הזדמנות הם אומרים לי את זה ובכל ריב שיש לנו הם פתאום באים ומחבקים ואומרים לי שהם אוהבים אותי.. ומה הרגשות שלי כלפיהם? שאלוהים יסלח לי, אני לא מצליחה לאהוב אותם. יש רגעים שאני מקללת אותם בלב, שונאת אותם...וזה כפיות טובה רצינית! ואני לא יכולה להראות להם את הרגשות שלי..אז לא משנה כמה אני כועסת אני חייבת לתת לאמא שלי חיבוק בחזרה, לחייך כאילו לפני שנייה לא רבנו ולהמשיך כרגיל..

אני מבינה אותך מאוד מאוד מאוד אז קצת קשה לי לשכנע אותך במשהו שאני בעצמי לא משוכנעת ממנו אבל קחי משפט חמוד- את משפיעה על מציאות חייך ע"י הרעיונות שבליבך והמילים שאת מוציאה מפיך.

אם תתחילי לחשוב שלא נורא שלא מפרגנים כ"כ [אפילו שזה כואב..] ואולי תנסי לדון אותם לכף זכות אז זה יכול להקל עליך..

מה שלא הורג מחשל, מזה את יכולה ללמוד איך תיהי את אמא לילדים שלך..פנקי אותם, פרגני להם...

לפחות את בפנימייה..אני כל היום בבית. תתעודיי!

בהצלחה נשמה

אמא שלי יועצת בבית ספר ואת יודעת איזה מבאס זה? כל דבר שאני עושה היא ישר מסיקה מסקנות ע"פ המקרים הדומים בהם היא נתקלה [והמקרים האילו קיצוניים ממש..] וזה קשה, ברור, אני מבינה אותך כ"כ!

אבל שוב, אין מה לעשות! בת כמה את? הדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה להתגבר ולהשתדל לחשוב מחשבות טובות..

זה קשה אבל אין בררה...

ומדריכה קבוצת דמיון מודרך.

וכל פעם שאני מנסה להתיעץ איתה על משהו או שהיא מתחילה לספר לי

שזה קרה גם למטופל שלה ואיפה זה נגמר(בית חולים לחולי נפש ממש מעודד!)

או שהיא אומרת לי לדמיין אותי עציץ לדמיין אותי בים

לה בלה בלה@!

ואחר כך היא מתפלאה שאני מתעיצת עם חברות בנשאים חשובים.

דברי איתה.

תפרקי לה את זה.

אני בטוחה שהיא לא תהיה אדישה ואולי תשים לב יותר..

(כמובן אל תגידי לה ככה "אמא לא אכפת לי שתהי בחתונה שלי רק תביאי ת'כסף" כן?

אלא בעדינות "אני מרגישה שאין לנו כל כך קשר.. שאת לא..." וכו')

בהצלוחה!

אני מבינה אותך כל כך...אולי לא בכזאת קיצוניות אבל אני לא מרגישה מחוברת ולא מרגישה צורך לספר ולדבר עם ההורים שלי....

מרוב שאני מבינה קשה לי להעביר את זה לכתיבה..מצטערת....אבל תדעי שאני בטוחה שהרבה עוד מבינים אותך!!

כולנו כאן בסופו של דבר מתבגרים ועוברים פחות או יותר את אותם הדברים...אז תתנחמי בזה שיש עוד בנות שמרגישות ככה אפילו אם הם לא מראות את זה...

לדעתי החברות שלי לא מעלות על דעתם מי אני באמת...בשבילם אני שמחה כל הזמן,זורמת,המארגנת הראשיתשל מסיבות הצגות ופגישות....

קיצר..מצטערת....אבל זה באמת קשה..מבינה אותך..

נכון שצריך לדבר איתה, אבל צריך להקפיד-

דבר ראשון לדבר בכבוד וכו',

ודבר שני- תקפידי לדבר לא על מה שהיא עושה או לא עושה, אלא על מה שאת מרגישה. היא פחות תיפגע ככה ויותר תקשיב לך. (לא "את לא מספיק...את עושה..." אלא "אני מרגישה... אני חושבת... אני רוצה... אני לא מצליחה..." וכו'.)

ועוד משהו- אל תזרקי דרישות, תחשבי טוב טוב לפני השיחה הזאת איך להתנסח, תדברי על מה שהיית רוצה שיהיה ולא על מה שהיא צריכה לעשות ולהשתפר.

בהצלחה.

זה חלק מעבודת המידות. תחשבי עלזה עד שתרגישי שאת מוכנה לשיחה הזאת. כמה זמן שזה יקח.

שלחתי לך הודעות ולא ענית אניממש רוצה לעזור! 

בס"ד

פרדס אהובה, זו תחושה מוכרת. ויתכן שאת מרגישה דברים מעצבנים ומתאכזבת בלי סוף.

המלצתי החמה- תשני את חוט המחשבה. קראתי את המכתב שלך והרבה פעמים את מציינת את המחשבות שעוברות בראש של ההורים שלך. את מסכימה איתי שיש מצב שזו לא המחשבה שלהם?

הרבה פעמים אנחנו מפרשים מציאות מסויימת בצורה מאוד משכנעת ונורא להוטים להגיב על המצב- הן מהבחינה הרגשית, הן מהבחינה החיצונית. זה מצחיק ובנאלי לומר אבל זה חלק מהעניין של להבין שלדון לכף זכות זו חובה לא כי ככה נחשוב טוב על העולם, אלא כי יש סיכוי גדול יותר שזה מה שקורה. הרי טבע האדם הוא להיות טוב. את מסכימה איתי שרב ההורים (למרות שלדעתי, כל ההורים) של המתכתבים פה אוהבים את ילדי'הם אהבה עזה? אז איך כולם פה מרגישים את ההפך? כי הטבע שלנו מושך אותנו לחשוב שלילי.

עצה להתחלת השינוי- תתחילי לתת מעצמך להורים שלך.

זה יסוד האהבה- גם בזוגיות וגם בחינוך ילדים נתקלים המון פעמים בתחושות של מחסום של אהבה לצד השני- הפתרון המוכר ביותר, בעיניי המנוסה ביותר זו הנתינה. תגלי מה ההורים שלך אוהבים בחיי היומיום ותתחילי לתת, בכל הכח, בלי לעשות חשבונות אם עכשיו אני כבר אוהבת או שאין לי כח וזה לא עוזר. הקציבי זמן ותתחילי.

אם זה לעזור בבית בשבת, אם זה להתקשר בהקפדה כל יום ולשתף את אמא מה איתך בפנימי'ה- לשאול אותה איך הי'ה לה היום וממש לסחוט ממנה שיחה. שתשתף אותך.

ביננו- אין אדם שנולד מאוהב בשום דבר מלבד עצמו. אפילו אמא שאוהבת את הילדים שלה כ"כ, אוהבת אותם בזכות הנתינה שעשתה עבורם.

וגם אנחנו, אוהבים יותר ויותר ככל שאנחנו מרגישים שאנחנו 'נותנים' יותר לבורא יתברך.

בהצלחה רבה חמודה

לא רואה בכך בעיה...

יש כאלה שלא מגיע להם שיאהבו אותם

מה לעשות שלא כל האנשים נחמדים/טובים/אהובים

אם כל הכבוד לתורה

אני לא אוהב מישהו אם על פי מעשהו זה לא מגיע לו...!

גם אם זה אבא/אמא שלי

בס"ד

פרדס אהובה, זו תחושה מוכרת. ויתכן שאת מרגישה דברים מעצבנים ומתאכזבת בלי סוף.

המלצתי החמה- תשני את חוט המחשבה. קראתי את המכתב שלך והרבה פעמים את מציינת את המחשבות שעוברות בראש של ההורים שלך. את מסכימה איתי שיש מצב שזו לא המחשבה שלהם?

הרבה פעמים אנחנו מפרשים מציאות מסויימת בצורה מאוד משכנעת ונורא להוטים להגיב על המצב- הן מהבחינה הרגשית, הן מהבחינה החיצונית. זה מצחיק ובנאלי לומר אבל זה חלק מהעניין של להבין שלדון לכף זכות זו חובה לא כי ככה נחשוב טוב על העולם, אלא כי יש סיכוי גדול יותר שזה מה שקורה. הרי טבע האדם הוא להיות טוב. את מסכימה איתי שרב ההורים (למרות שלדעתי, כל ההורים) של המתכתבים פה אוהבים את ילדי'הם אהבה עזה? אז איך כולם פה מרגישים את ההפך? כי הטבע שלנו מושך אותנו לחשוב שלילי.

עצה להתחלת השינוי- תתחילי לתת מעצמך להורים שלך.

זה יסוד האהבה- גם בזוגיות וגם בחינוך ילדים נתקלים המון פעמים בתחושות של מחסום של אהבה לצד השני- הפתרון המוכר ביותר, בעיניי המנוסה ביותר זו הנתינה. תגלי מה ההורים שלך אוהבים בחיי היומיום ותתחילי לתת, בכל הכח, בלי לעשות חשבונות אם עכשיו אני כבר אוהבת או שאין לי כח וזה לא עוזר. הקציבי זמן ותתחילי.

אם זה לעזור בבית בשבת, אם זה להתקשר בהקפדה כל יום ולשתף את אמא מה איתך בפנימי'ה- לשאול אותה איך הי'ה לה היום וממש לסחוט ממנה שיחה. שתשתף אותך.

ביננו- אין אדם שנולד מאוהב בשום דבר מלבד עצמו. אפילו אמא שאוהבת את הילדים שלה כ"כ, אוהבת אותם בזכות הנתינה שעשתה עבורם.

וגם אנחנו, אוהבים יותר ויותר ככל שאנחנו מרגישים שאנחנו 'נותנים' יותר לבורא יתברך.

בהצלחה רבה חמודה

שלחתי לך 5 הודעות ולא ענית   ... אבל ראיתי שכתבת את זה גם בפורום של ההורים, וכתבת שאת בת 17.. אני קטנה ממך ב4 שנים אז את בטח מעדיפה לדבר עם משיהו יותר קרוב אליך בגיל.. וגם ההורים בפורןם כתבו דברים ממש טובים לא? 

ממש מקווה שיהיה לך חג שמח, ושה' יעזור לך בהכל, ובעיקר בקשר עם ההורים שלך! 

אוהבת <3

אני לא יודע מה השתנה מאז אבל כיום בגיל 20 זה לא ככה ב"ה

אני אצטרף לעצה של מבט קדימה תשקיעי בהורים שלך. זה קשה! מאוד אפילו.. אבל זה שווה את זה

מוזמנת לאישי..

אבל אני חושב שלאהוב את ההורים זה רגש די טבעי בכל זאת הם אלו שהביאו אותך לעולם....

יש דברים שטבועים באדם אם הוא ירצה ואם לא, אני חושב שיכול להיות שהדברים שנכתבו, נכתבו ברגעי כעס או משהו, גם אדם שמאוד שונא את הוריו כשהם ימותו היה לו עצוב מאוד....שוב פעם זה לא משהו שתלוי בו זה רגש טבעי שטבוע בו....

בכל זאת תנסי לדבר עם ההורים שלך אפילו דרך איזה מכתב או משהו, שייבנו מדוע את כ"כ לא אוהבת אותם, אני מניח שהם מאוד אוהבים אותך, גם אם את לא רואה את זה, כי הם ההורים שלך ושוב פעם גם רגש טבעי שטבוע באדם לאהוב את ילדיו....

אולי כדאי לנסות להתיעץ עם משהו שמכיר את ההורים שלך, כגון אחים גדולים וכאלה, איל מתמודדים עם זה....

את המקרה..

אם בכל זאת, אני באישי באמת באמת בכיף

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....