"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה

וּבְטוּב לֵבָב"

 

מצות היום

פסק הרמב"ם זצ"ל: 'חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו... אע"פ שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו. אלא כך היא הדת; בבקר, משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. ומתפללין וקורין בתורה בענין היום. וחוזרין לבתיהם ואוכלין והולכין לבתי מדרשות. קורין ושונין עד חצי היום. ואחר חצי היום, מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות. כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר: "שכל מי שיוסיף בזה, ירבה במצות שמחה". שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוללות וסכלות. ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל. שנאמר: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" ('דברים' כח מז). הא למדת; שהעבודה בשמחה. ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות'. (רמב"ם 'שביתת יו"ט' ו יט-כ).

 

 

להשתבח כדגן וגפן

"יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן" ('הושע' יד ח)

"יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ" היינו; בצל הסוכה, 'צלא  דמהימנותא' (הזוה"ק 'אמור' קג). "יָשֻׁבוּ" - הללו היושבים בסוכה, ישובו בתשובה. והנה אמרו חז"ל; 'גדולה תשובה, שזדונות, נעשות לו כזכיות' ('יומא' פו). והיכן מצאנו בעולמנו דברים המשתנים לטובה? שני דברים; "דָגָן" ו"גָּפֶן". (כי כל האחרים, משתנים ויורדים דרגה. וברכת הנהנין עליהם משתנית, מלבד שניהם, שנהיים טובים יותר וברכתם מתעלה). "יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן" הללו, השבים בתשובה מאהבה, ישתנו כדגן וכגפן, למעליותא, שהזדונות יהפכו לזכויות. ('להגיד', ר' ראובן קרלנשטיין שליט"א).

 

 

 

לקרב או להתקרב?

ידוע, מה שאמרו חז"ל; שענין ארבעת המינים הוא; להעשות אגודה אחת; גם עם הערבות, שאין להם לא טעם ולא ריח, לא תורה ולא מעשים טובים. וזהו ענין הסוכות, אחרי שנמחלו עונותיהם של ישראל, להבדיל מהתקיעות בראש השנה, שעיקרן התרועה, שהיא בעת נסיעת המחנות, כלומר;בהפרד איש מעם רעהו. אך לכאורה; איך יתכן כדבר הזה? והלא התחברות עם רשעים אינה טובה, כי במילה 'רשעים', יש את האותיות ש' ור' מן המילה 'שקר'. וב'צדיק', יש את האות ק'. וע"י החיבור ביניהם מצטרפות האותיות וה'שקר' מתחזק? ואולם, סגולת ארבעת המינים היא, שלא תזיק האחדות הזאת, שהרי מדיני הלולב; 'עקום לאחוריו (כלומר; כלפי האדם האוחז אותו) כשר'. ואילו, 'עקום אמצעיתו לפניו, או לצדדים (כלומר; כלפי נגד האדם) פסול' ('טור' או"ח תרמה). ויש בכך כונה נפלאה; שבאחדות יש להשתדל, שאנו נשפיע ונקרב אלינו. ולא שנושפע ונתבטל לאחרים. והדברים אמורים, בין כלפי הגוים, שאנו מקריבים שבעים פרים כדי לקרבם. ובין כלפי ה''ערבות'' שבישראל, תפקידנו לקרבם. ולא חלילה שאנו נתקרב ונתבטל לגוים ול'ערבות'. ('מילי דמרדכי', עמ' תקלז)

 

נסיעה נוחה

הג"ר אליהו אליעזר דסלר זצ"ל ליוה פעם אחת את אחד מתלמידיו, כאשר הלה עזב את הישיבה ונסע לארץ אחרת. בהתקרבם אל עבר תחנת הרכבת, פנה התלמיד אל הרב ואמר לו: "ברכני, רבי". עמד הרב וברכו: "אני מאחל לך מקרב לבי, שתמצא מקום נח בנסיעתך". תמה התלמיד ושאל: "רבנו, עד כאן? הנה, בקשתי ברכה, שתלוה אותי בדרכי בכל החיים ואילו הרב מברכני רק ברכה לנסיעה טובה ונעימה"? השיב לו הרב דסלר זצ"ל: "אכן, ברכתיך לכל חייך. כונתי היתה לנסיעה הנמשכת במשך כל החיים, הנסיעה לקראת העוה"ב. אחלתי לך שתשכיל להתיחס לכל ימי שהותך בעוה"ז, כאל שהות בנסיעה. כשם שבנסיעה לא אכפת לך כ"כ, מה הם התנאים החמריים, כך יהי רצון, שבכל חייך, תשים את הדגש על מצבך הרוחני ולא על המצב הגשמי".

בהשקפה ראשונה נדמה, כי הציווי לשמחה יתירה בחג הסוכות, עומד בסתירה לישיבה בדירת עראי? לכאורה, אילו היינו יושבים בדירות מפוארות מלאי הדר וכל טוב, השמחה היתה יותר גדולה? אולם לאחר התבוננות, מגלים אנו, שאדרבא, דוקא הישיבה בדירת עראי, מובילה אותנו אל השמחה האמיתית. כי שמחה אמיתית אין להשיג אלא, אחרי שמגיעים להכרה, כי הישיבה בעולם הזה אינה אלא ישיבת עראי. טעמו של דבר הוא; משום שכל הסבור שחיי העוה"ז הם תכלית חיי האדם. וכי ישיבתו בעוה"ז היא ישיבת קבע, לעולם לא יוכל להגיע לשמחה פנימית, לפי שהשמחה היא ענין רוחני. רק מי שמתקרב אל השי"ת מגיע לשמחה, כי; "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" ('דברי הימים' א טז כז). כל התאוות והבלי העולם, מפילים על האדם עצבות, אשר היא אבי אבות הטומאה. ('דרכי מוסר')

 

 

 

השמחה בקנין גמור

כתוב: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה.. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ" ('דברים' כח מז-מח)ומקשים; וכי הגלות באה רק משום חסרון השמחה? וכתב הר' שמחה זיסל זצ"ל שני ציורים בזה;השמח בקנין שקנה, הלא ישמח רק אם קנה קנין גמור ולא בדבר שאול. והנה, כל העוה"ז, שאול הוא אצל האדם. וגם הוא שאלה שזמנה בכל יום. ואעפ"כ אדם שמח בו כ"כ. ובמצוה, שהיא קנין לעד ולעולמי עולמים, לא ישמח?! זה לאות שלא קנה כלום, לא עשה מצוה כלל. וכן נצייר; אדם שהוא זקן ועיף ויגע, שיתנו לו סם שיחדש נעוריו, הלא ישמח בלי שעור. והשרוי בתוך טמטום הלב, תרדמה של שטות, עיפות ויגיעה ברוחניות והמצוה משפיעה לו שפע חדש של חיות משמי קדם ולא ישמח?! זה לאות, שלא קיבל שפע חדש, לא עשה מצוה כלל. העובד בלי שמחה, לא את השי"ת הוא עובד, כי אם את עצמו. ('מכתב מאליהו' ה עמ' 265).

 

 

 

האתרוג נפרד, מדוע?

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם... פְּרִי עֵץ הָדָר" ('ויקרא' כג מ)

'מה אתרוג זה, יש בו ריח ויש בו אוכל. כך ישראל יש בהן בני אדם, שהן בעלי תורה ובעלי מעשים טובים'. ('ילקו"ש' 'ויקרא' כג)

הנה, מכל ארבעת המינים, האתרוג הוא המובחר שבהם, ש'יש בו ריח ויש בו אוכל'. ואלו הם תלמידי החכמים, המובחרים שבעם. והנה, דרך העולם לאגוד את שלשת המינים האחרים יחדיו. ואילו האתרוג לא נאגד עמהם, אלא רק בשעת קיום המצוה. מיד לאחר קיום המצוה, שב האתרוג למקומו, בעוד שלשת המינים האחרים, מוסיפים להיות מאוגדים וקשורים יחדיו. אם תמצי, רמז יש כאן, להנהגתו הרצויה והראויה של הת"ח עם המון העם; "כל העת, עליו להיות בפני עצמו וברשות עצמו. ורק לשם קיום מצוה, הריהו מתאגד וקושר עצמו, לפי שעה, עם המון העם. ומיד לאחר מכן, שב למקומו". ('חפץ חיים')

 

ספורים בישיבה

כאשר החלו מורים חדשים להנהיג את למודי ההסטוריה וללמד לילדי ישראל, את תועלת עם ישראל , שלא ע"פ דרך התורה, הוכיחם ה'חפץ חיים' ואמר: "הנה, גם התורה עצמה ציותה להודיע לדורות הבאים, את ענין הסוכות שישבו בהם בני ישראל בעת שיצאו ממצרים; "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ('ויקרא' כג מג). ברם, צא ולמד את אופן הלימוד שציותה עליו התורה; "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" ('ויקרא' כג מב). רק אם תשבו בעצמכם בסוכות, אתם ובניכם, אזי תגיעו לידי כך, שדורותיכם הבאים ידעו את כל הקורות את בני ישראל בצאתם מארץ מצרים. אך אם לא תקיימו את מצות הישיבה בסוכה, לא יועילו כל הלימודים וכל הסיפורים אודות חג הסוכות. וכך הוא הדבר בכל ענין וענין ממצוות התורה. רק ע"י קיום התורה והמצוות, יהא אפשר לחנך את הדורות הבאים. ולא ע"י ספורים ומעשיות ריקים מתוכן". ('מעשי למלך')

 

גאוה ויהירות

'אתרוג', ר"ת; "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה ('תהלים' לו יב). היינו; 'לבל יתגאה ויתיהר באתרוג מהודר שיש לו, בעיני הבריות. "וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי" ('שם'), היינו; 'הלולב מבקש שלא ינענענו מי שאינו כשר'. ('תפארת המועדים')

 

"אַךְ שָׂמֵחַ"

נאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" ('דברים' טז יד-טו). ידוע, שכל 'אכין' ו'רקין' שבתורה, באים למעט. ומה בא למעט "אַךְ שָׂמֵחַ" ('דברים' טז טו)? מבאר ה'שפת אמת'; 'זה בא למעט, שמחת הוללות ופריקת עול, אלא רק שמחה של מצוה'.

 

 

אחדות בין הגדולים

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" ('דברים' לג ה)

בענין זה היה אומר הצדיק ר' יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה'תולדות'; "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". ראשית; צריכים "רָאשֵׁי עָם", מנהיגי ישראל שבכל דור ודור, להיות מאוחדים בשאיפותיהם ובכל מעשיהם; וכתוצאה מכך, יתקיים גם; "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". כי המוני העם מושפעים בדרך הטבע מדרכי המנהיגים, המשמשים להם דוגמא ומופת בכל אשר יעשו.

 

 

להתחזק בתכלית

"הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע" ('דברים' לג ט)

מי שמתחזק לכבוד ה' ואינו נמשך אחר קרוביו, המפתים אותו ללכת בדרכים חדשים שהם נגד רצון ה', בודאי ברוך יהיה לה' ושמו וזכרו יהיה נזכר למעלה, לשם ולתפארת. ויזכור האדם תמיד את דברי הרמב"ם ז"ל באגרתו; '...ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו. כי דת ה' שהנחיל אותנו גדולה. וחיובה, קודם לכל המקרים הבזוים בעיני המשכילים, שהם אינם עומדים. ויראת ה' היא שעומדת'.('אגרת הרמב"ם' 'מאמר קדוש ה''). ('חפץ חיים' עה"ת)

 

 

 

 

חתן וכלה

בבית המדרש בעיר פראג, שהיה מכהן כמרא דאתרא, ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל; כבדו ביום שמחת תורה, עשיר שהיה בור ועם הארץ לחתן תורה, מפני שתרם סכום עתק לבית הכנסת. נענה ר' יהונתן בהלצה: "זכינו לחתן, חסיד ופרוש מאין כמותו, שככל הידוע לקהל המתפללים כאן, מעולם לא הסתכל ה'חתן' שלנו על ה'כלה'" ('התורה הקדושה').