העייפות, חוסר הסבלנות וכו' נורמליים מאוד בשלב הנוכחי (שלושה פצקיים)

ודווקא לכן חשבי מה מאוורר אותך

וזה לא חייב להיות סופ"ש...

לפעמים משהו קטן, יציאה פצפונת לבד, בריכה או משהו אחר שאת אוהבת

יתנו לך הרבה כוח אליהם.

ולגבי הרווחים-

כל מי שקצת יותר מבוגרת

אומרת שכדאי ללדת כשצעירים

אני אישית רואה הבדל משמעותי ביכולת של הגוף לסחוב ככל ש"מתבגרים"...

(לא כזה, מספיק גיל 33...)

כל אשה יש לה כוחות נפשיים וגופניים אחרים.

חשוב שתלבנו בינכם את הנושא כשתגיעו להחלטה זוגית בענין,אז תוכלו לשאול רב ולהתיעץ עם רופא נשים טוב.

בנגע לצד המעשי כדאי להתיעץ עם בר סמכא רבני ורפואי מה שמתאים לאחת לא בהכרח מתאים לשניה.

בזמן חז"ל הההפרש בין ילד חד לשני היה לפחות 3 שנים שנתיים הנקה לפחות ..

אני חושבת שמרווח בין הלידות חשוב לבריאותה הגופנית והנפשית.

עצוב לראות ילד שב לעלום כשלאימו אין את הכוח לגדלו ולהשקיע בו.

אני כמוך סוף הריון רביעי בת 27 כל שנתיים ב"ה ילד.

לפני כל הריון שוקלים צעדו לאן,הכוחות לנו וכו'..

בדיוק עכשיו אחותי ילדה בת,ילדה מס 8,בלי עין הרע, כשהבכורה שלה בת 17 , ואז ומטה, וזה נראה לי כ"כ כייף, כי בהריון היה לה שמירה והבנות הגדולות שלה ממש עזרו, עכשיו אחרי הלידה, הן שיא המתרגשות, קונות לבובה מליון דברים ושיא העוזרות לאמא...וזה מזה עושה לי חשק...

ההבדל בינה לבין האח שמעליה הוא 5 שנים...

ואני תמיד הייתי בגישה שנביא אותם ברצף, נגדל אותם ואז נתחיל לעשות בחיים את שאר החלומות,

ומצד שני שאני רואה את המצב הנ"ל זה עושה לי חשק...

וגם אני תמיד חושבת ורואה שכשייש 2 או 1 קטנים בזמן שההורים כבר "איבדו את הכוח", התעייפו, כבר לא בקטעים של לטייל בחופשים וכו אז הקטן הזה דיי חי בבעסה, כל האחים שלו גדולים ונשואים והוא "תקוע"(ח"ו) עם אבא ואמא שכבר עברו את שלב ההמון ילדים...

גם על זה צריך לחשוב..

הסיפור אומנם על משפחה צפופה בהרבה אבל משאיר מקום למחשבות על הכוחות של המשפחה להתרחב, לא רק הכוחות של האימא ללדת...

לפני זמן מה פגשתי חברה שלי מהרחוב עם ילדיה ועם עוד ילדון מתוק נוסף.

ילד כבן שנתיים, כחול עיניים, מטופח ולבוש יפה, אחיין של שכנה שלי בקיצור.

חשבתי לתומי שהוא בא אליהם לאחה"צ או משהו כזה.

ואז פתאום הוא קורא לשכנה שלי- "אימא, אימא...------"

אמרתי לה- "יפה לך שהוא קורא לך אימא, כנראה טוב לו אצלך."

היא מסתכלת עלי ואומרת- "הוא אצלי כבר שלושה שבועות וחזרה הביתה לא נראית באופק..."

וזה שמלמד שלך את הילד לאבחון עדיין לא אומר כלום

אולי הוא פשוט לא הספיק להתרגל למסגרת או צריך מסגרת חמה יותר

גם גננת של ילדה שלי בגן 3 הציעה לנו לפנות להתפתחות הילד ומה שהיה בסוף שאמרו לנו לחכות קצת וקושי שלה עבר לבד

היום שולכים לאבחון  די הרבה ילדים  ואם באמת יש לו בעיה אז היא הייתה מתפרצת בכל מקרה רק לאמא היה יותר זמן וכח לטפל בה

נגמל לחלוטין, וזה לא קרה לא בכלל תקופה ארוכה, ובתזמון מאוד ספיציפי זה קורה, לילה אחרי לילה, אפילו כמה פעמים באותו הלילה.

ובעיקר מדליק נורות אדומות כשבדיוק באותם השבועות כל ארבעת הילדים הגדולים "השתגעו" לגמרי.

תסמכי על ההורים שלהם שמכירים אותם היטב ויודעים שהילדים הרכים כ"כ בשנים לא מתמודדים עם זה שנכנס ילד נוסף הביתה. וזה לא משהו נורמלי אלא משהו שהם חייבים לטפל בו, ומהר.

מצדיעה להם על כך.

לא  בקלות היו מוותרים על אחד מהילדים ושולחים אותו אם לא היה נראה להם שזה יכול להציל אותו או את האחרים.

הדגשתי שזהו ילד מטופח, לבוש בקפידה, ממש לא מקרה מעורר רחמים, אלא מעורר כיוון מחשבה- הורים שרצו משפחה גדולה, שמחו בה מאוד, וגילו שהגדולים משלמים מחיר שהם לא עומדים בו.

1. ברור שיש תקופת הסתגלות לילד חדש בבית אבל בסוף כולם מתרגלים וזה לוקח זמן 

ולא לשכח שזה קרה בתחילת שנת לימודים כשצריך להתרגל למסגרת חדשה 

2. בסביבה שגדלתי היה אז די מקובל שסבתא לוקחת ילד גדול לתקופה מסוימת אחרי לידה- יש לי חברה שהייתה אצל סבתא שנה שלמה

3. לפעמים ילדים מתחילים לפספס עם תחילת התקררות וכן זה חוזר עם שינויים בחיים שלהם אבל זה עובר וזה נורמלי

לדעתי כמה שפחות מתרכזים בזה כך זה יעבור יותר בקלות

4. אני לא חושבת שצריך למדוד רמת טיפול בילד לפי בגדים שלו

ילד בן שנתיים-שלוש שאכל בלי סינר אחר כך צייר או שיחק בבוץ נראה בהתאם ובגדים בגיל הזה צריכים להיות נוחים ולא יפים

5. מוסג של בית מתפרק זה גם יחסי. יש לי חברות שמזדעזעות ממראה של יותר מ2 משחקים בו-זמנית ברצפה, בשבילן זה בלגן בלתי נסבל 

6. יש אמהות עם ציפיות מוגזמות מילדים- הן דורשות מילדה בת 5 לשמור על בן שנה וחצי בגינה במשך כל הטיול או מצפות שהיא תכין כריכים לכל האחים וכשזה לא הולך מיד מכריזות על ילדה שהשתגעה או בעייתית

7. יכול להיות שאמא בקטע טבעי ומניקה במשך כל יממה ואז לא נשאר זמן לשום דבר אחר או להפך היא הייתה רגילה לתקתק את הבית ותינוק הפעם דורש הרבה צומי

אבל זה לא סוטר שחלק ניכר מנשים לא יכולות להשטלט על 5 קטנים ביחד

ולא כל דבר הורים יודעים כי הרבה דברים מגיעים עם ניסיון

יש הרבה תופעות רגילות שנראות מוזרות בעיניי מי שלא יודע

יש לי כמה צפופים מאוד ועדיין עם כל ילד נוסף אני מגלה דברים שלא ידעתי

בס"ד

לפעמים קורים פנצרים... אמצעי מניעה הרי הם לא ב100%

מי אמר שהיא רצתה מאוד את ההריון הזה? אולי בסתר ליבה היא בכתה והכתה את עצמה שלא נזהרה מספיק?

אל תדון את האדם

קצת מוזר שבמקרה כמו שסופר לך הילד קורה לה "אמא" .בד"כ  הילד יודע שזו תקופה חולפת ומצפה לסיומה.

ולעצם הענין של הכוחות ללדת - אחרי 3 ילדים עשיתי מניעה(מניעה היא לא פתרון כיפי... לכל סוג מניעה יש את החסרונות שלה)ועכשיו בילד הרביעי קיבלתי מלאי חדש של כוחות, הפעם לא אעשה מניעה- הסיבה היא שהגיל עולה ונהיה יותר קשה- אני רוצה "להספיק" כמה שיותר לפני שיגידו לי "הריון בסיכון בגלל הגיל"

כל אחת עושה את השיקולים של המציאות שלה עם בעלה, אבל לא נראה לי שכדאי לחכות ולמנוע יותר מידי ,כי עם הילד מגיעים הכוחות להתמודד.

 סיפור סתם? לא מבינה למה אתן רומזות....

זו מכרה מאוד קרובה אלי, אם לא הייתה רוצה לספר לא הייתה אומרת כלום. 

אחיין שלה גדל אצלה כרגע כי המשפחה שלו לא ממש מתמודדת...

לא הייתי אומרת סיפור תמוה אלא עצוב, אך הגיוני.

לא מדובר בנטישה של הילד אלא בפרידה שמנית עד שהתינוק יגדל והאימא תוכל להתפנות אליו חזרה.

אבל באמת שלא צריך ללמוד מהסיפור הזה ולהילחץ או משהו...

כל זוג וכל משפחה והסיפור והרקע שלה.

בחיים לא שמעתי כזה דבר. ואני מכירה משפחות כאלו והן מעולם לא שלחו ילד או חוו התפרקות של הבית. כל לידה מביאה כל אחד מבני הבית לצורך להסתגל. כמו מובייל שהוסיפו לו פריט, הוא מתנדנד עד שהוא מתאזן וזה נורמלי. זה קשה מאד מאד מאד. לי היו 5 עם בכורה בגיל 9 . זה משהו אחר כך שאיני מכירה מקרוב עד כמה זה קשה. אבל בחיים לא שמעתי שילד עובר לדודה לזמן בלתי מוגבל. מישהו שם לא מתפקד בגלל עניין שלא רצו לספר לך. אולי מישהו חולה? האמא קורסת? בכ"ז בדכאון? לא יודעת. הפתרון של הדודה הוא רחוק מלהיות אידיאלי... גם אם היא מקסימה אליו. ב"ה שהיא שם בשבילו! אבל אם היו שולחים את כולם בבוקר לגן ואחה"צ מביאים עזרה, הם יכולים לשרוד את התקופה הראשונית בצורה סבירה. כנראה שהיה צריך שם משהו מעבר.... ש-ה' יעזור להם.

לא חשבתי על זה בכלל.

אבל לא נראה לי עדיף מיד לקבוע שהאימא בדיכאון וכו.... למה? אז הסיפור שונה קצת מהרגיל, אז מה? החיים מורכבים, יש המון סוגי אנשים ומשפחות, ולפעמים שומעים על דברים שנראים תמוהים.

ומה שאידיאלי עבור המשפחה הזו, לא חייב להיות מוסכם ומובן לאחרים...

אבל עזבו, אנחנו מתפלספות בלי באמת לדעת מה היה....

מספיק רק לקחת מזה שיש עוד גורמים שנלקחים בחשבון בתכנון....

רק שזה עניין שלא דומה מזוג לזוג. ולכן, (וזו אולי התשובה) אין תשובה אחת.

גם אני הייתי עם 3 בגילך. היום, אני לקראת גיל 39 עם 8 ב"ה. המרווחים לרוב שנתיים בערך, פעם אחת 3, עוד פעם שנתיים ו-7. 

מודה ל-ה' על כל ילד. וההריונות זוועה...

הרב בורשטיין אומר שיש נשים שהכוח שלהן בא דוקא מאי מניעה, מעצם הידיעה ש-ה' מתכנן להן, הן מתמלאות כוח. יש נשים שהתכנון מרגיע אותן. ובכל מקרה, הריון צריך לבוא בחשק. ורצוי את רוב הילדים ללדת עד גיל 32-33.

נראה שיש פער בין בעלך לבינך. מה רודף אחריו? אולי כדאי שתחכו עוד קצת לפני שתחליטו. סה"כ יש לך תינוק קטן מאד. וכל לידה וכל ילד הם זמן להחליט שוב מה נכון. אינו דומה ילד אחד לילד אחר. יש ילדים קשים יותר / חולים ועוד ועוד...

ולשואלות אם קל יותר כשיש גדולים, התשובה כן ולא. יש דברים שקל יותר ויש על מי להסתמך. אבל גם המטלות בבית הרבה יותר גדולות. לדוגמא: אני מפעילה בממוצע 15 מכונות בשבוע. בבישולים לשבת, 2 שקי תפו"א נגמרים לרוב. וכו' וכו'. וכמובן גם הלכלוך והבלגן בבית עצומים יותר. מצד שני, יש בייביסיטר כשאני צריכה, ויש עזרה רבה ויש גם תעסוקה לקטנים כי מעניין להם בבית. והמתבגרות מאד עסוקות בתנועת הנוער ובאולפנא, בהתנדבויות ועם חברות... האחריות הסופית לגידול הילדים נשארת שלנו גם כשיש גדולים. 

חשובה לי הפרספקטיבה... והנה לך יש אותה.

באיזה גיל ילדת כל אחד מהם? תמיד ידעת שתרצי 8 ילדים?

ולמה את אומרת שכדאי את הרוב עד גיל 32-3? מי אומר?

אם מישהי התחתנה מאוחר יחסית, היא צריכה להיות במירוץ? או להביא לדעתו פחות ילדים?

מישהי יודעת למה הכוונה?

במשימת ההריון...

וכתבה על סמך נסיונה האישי.

ברור שזה משתנה ממקרה למקרה.

כל זוג והשליחות שלו בעולם עם הכוחות והנתונים שלו.

כוחות זה לא רק להריון ולידה זה כוחות גם לגדל בנחת ובשמחה.

יש כאלו שטוב להן צפופים מאוד, יש כאלו שטוב להן מרווחים של שנתיים ויש כאלו שטוב להן מרווחים יותר גדולים.

העיקר שההחלטה תתקבל מתוך התבוננות פנימית אמיתית ולא מפזילה לצדדים.

בהצלחה, בקלות ובשמחה לכולן.

"העיקר שההחלטה תתקבל מתוך התבוננות פנימית אמיתית ולא מפזילה לצדדים."

ובע"ה אקח אותו לתשומת ליבי.

זה כ"כ נכון ואמיתי. אסור להיכנע ללחץ חברתי לכאן או לכאן... ללכת רק לפי האמת.

המון נשים יולדות עד גיל 40, אפילו 45. בטח שזה קשה, אבל זה אפשרי. ואני לא אהרוג את עצמי בהריונות ובאחרי-לידות כדי להספיק...

אני גם חושבת שהריון שבא מרצון ושמחכים לו הוא אחר לגמרי מכזה שבא כשקשה ולא רוצים, אבל מה לעשות, שהקטנה בת שנה ורק המחשבה על הריון עושה לי צמרמורת?? נראה לי שאם אני אחכה עד שיהיה לי רצון שלם וכוחות, אני אפספס כמה בדרך...

אנחנו בחיים לא לקחנו אמצעי מניעה.

יש לנו שני קטנטנים, הראשון נולד 10 וחצי חודשים אחרי החתונה (כמעט כמוך), והבן השני נולד, כשהבכור היה בן שנה וחצי...

עכשיו אני לא בהיריון  ואני כבר שנה וחודשיים אחרי לידה... ואני בת 21.

אנחנו, אני ובעלי, למדנו שיחה של הרבי, בה הוא מסביר שלא צריך לתכנן את המשפחה. בתור חסידים, החלטנו לא למנוע בכלל ולסמוך על ה', כפי שהורה הרבי, אפילו שהרעיון הזה, שכנראה יהיו לנו בערך 11 ילדים עד גיל 40, גרם לי לתחושת חרדה (אני גם לומדת לתואר ראשון). אישית, אני שמחה מאד שלא עשיתי את זה..

בנוסף, הכרנו יותר משפחות חב"דיות שלא מונעות (חלקם עם רווחים טבעיים גדולים וחלקם עם רווחים צפופים), וראינו שהכוח  ומידת התפקוד של המשפחה, לא תלוי במספר הילדים או ברווחיהם, אלא בהורים. אני לא יודעת איך בדיוק להסביר, אבל הרגשנו שכשההורים נינוחים, המשפחה נינוחה.

האמת היא, שבהתחלה התלבטתי אם לכתוב לך את דעתי, כי הרגשתי שזו לא שיחה או התייעצות שמתאימה לפורום. אני חושבת שזו שיחה שמתאימה יותר בינך ובעלך לבין הרב שלכם (שמן הסתם מכיר אתכם ויודע מה הכוחות שלכם). אבל אחרי שהועלה פה סיפור על משפחה לא מתפקדת , החלטתי להראות לך את הפן של נשים, שלא מונעות כלל , ומאושרות מכך.

אני באמת חושבת שאת צריכה לדבר עם רב. הרי ההיתר לא ניתן כי "דרשת" אותו, אלא לפי גבולות ההלכה. לא בדקתי את הנושא, אבל לא נראה לי שרבנים נותנים בקלות היתרים לרווחים גדולים....

בכל אופן, אני מאחלת לך הצלחה ענקית, ושנזכה כבר לביאת המשיח. אמן!

והעובדה שנשים חלשות יותר וההנקה הרבה פעמים לא מונעת באופן טבעי - גרמה לכך שהיום הרבנים מתירים בקלות רבה יותר למנוע. מה שהיה נכון לזמן של הרבי לא בטוח שכך הוא היה פוסק כיום.

עם זאת כל עוד שאת מסוגלת פיזית ונפשית, שה' ייתן לך כח בבריאות ובשמחה. זה דבר מאוד גדול להביא נשמות לעולם.

הרבי הורה הנהגות שחסידיו נוהגים בהם גם היום, גם אחרי 20 שנה, שאנחנו לא רואים אותו בעיניים  הבשריות שלנו.

מבחינתינו, אם הרבי אמר כך, אנחנו עושים, בלי שאלות ... כי אם הרבי אמר, רוח הקודש מדברת מתוך גרונו.

בכל אופן, תודה על הברכות...

ב"ה גם אני נכנסתי מהר להריון אחרי החתונה (ילדתי את בתי אחרי 11 חודשי נישואין).

והייתי בטוחה שגם בהמשך אכנס מהר להריון אבל מסיבות שונות הייתי צריכה למנוע וגם אחרי

שהפסקתי למנוע לקח לי כמעט שנה להכנס להריון שני ועכשיו הבית שלי בת שלוש וב"ה אני בהריון...

אני רק רוצה להגיד בזה שלפעמים נראה לנו שהכל בידיים שלנו ואנחנו מחליטים וגם אני חשבתי כך ואז ה'

מראה לך שמפתח ילודה באמת רק בידיים שלו...

בוודאי שיש עניין להתייעץ ועובדה שיש לפעמים היתר למנוע אבל צריך לזכור שהנקודה הבסיסית היא שה' המחליט

היחיד בעניין הילודה....

בהצלחה רבה!

בת 26 עם 3 ילדים זה המון...

ותודה שפתחת את השרשור הזה.....הנושא הזה מטריד אותי ביותר....

התחתנתי בגיל 20 וחצי .(כיום בת 23 וחצי..) ויש לי ילד בן שנה ו10 חודשים...ואני לא מצליחה לחשוב על להתקדם הלאה...

ואני תוהה כמה זה קריטי באמת...ואני מאוד רוצה לסיים ללדת עד גיל 30 + וכמה אני יספיק בקצב הזה???

ו ה ע נ י ן...שבעלי לא לוחץ בכלל....נח לו מאוד המצב...הוא מבחינתו שבעז"ה תהיה לנו בת פעם הבאה ואז גמרנו עם פרו ורבו.... ואז מה שנעשה עוד זה כי מאוד רצינו...ואני יודעת שזה נשמע לא טוב , אבל הוא מאוד אוהב את הילד ואני מטורפת עליו...אבל מרגיש לנו קשה לצרף עוד אחד למשפחה..

מוכר לעוד נשים??

יש פעמים שאני מרגישה ממש לא בסדר עם המחשבות האלה.....כי אנחנו דתיים (מאוד...) וזה לא נראלי מחשבות דתיות במיוחד...

כשיש רק ילד אחד לא נותנים היתר מעבר לשנתיים (אם שואלים רב "דתי מאד" כהגדרתך) אא"כ במקרה מיוחד.

לגבי הרגשה שלך. מניסיון שלי (אני בן 33) לוקח זמן עד שרוצים עוד ילדים, אבל זה מגיע בסוף, נולדו לי 3 ילדים ב4 שנים, ואח"כ היתה הפסקה של 6 שנים, ואני יכול לומר שבסוף התקופה הזאת ממש חיכינו שיגיע, אבל מה לעשות שזה לא מגיע לפי הזמנה...

אפילו שקלנו להתחיל טיפולים (מעקב זקיקים וכו') אבל פחדנו שיגיע לנו תאומים מהטיפולים, ובסוף היא נכנסה להריון באופן טבעי, והגיעו לנו תאומים. (ללמדך שהכל בידי שמים, ואנחנו לא מנהלים את העולם)

לאחר לידת התאומים הרופא אסר על אשתי להיכנס להריון לגמרי (אולי אולי עוד עשר שנים) ואני יכול לומר שאנחנו ממש מבואסים מזה.

בקיצור תזרמי עם הרגשות שלך, עוד יגיע היום שתרצי עוד ילדים.

קודם כל- בגמרא כתוב שאשה יולדת, לוקח לגוף שלה 24 חוד' לחזור לעצמו. על בסיס זה יש היום לא מעט רבנים שאומרים שאשה יכולה למנוע עד שנתיים באופן גורף- כלומר לא צריכה לשאול רב קודם.

מעבר לזה- אני מאמינה שאין פה משהו גורף. כל זוג צריך לחשוב כל פעם- מה נכון לו  בנק' זמן ספציפית, ולהיות פתוח לשינויים. 

לא אוהבת את האמירה של "להזדרז כי את צעירה ותספיקי ללדת יותר לפני גיל 33" כי אז תמצאי את עצמך בגיל 33 עם גוף שהתפרק כל שנה וחצי- ולכן הוא לא הספיק בכלל להתאושש ולחזור לעצמו. ואז תמצאי את עצמך עם שרירי רצפת אגן במצב זוועה, עם גוף עייף ו6-7 ילדים שצריך לדאוג להם- מבחינה פיזית- אוכל בגדים ניקיון. נפשית- להכיל, לאהוב, לעקוב אחרי כל מה שקורה איתם, ומבחינה רוחנית- לנווט ולתת דרך.

אז אני מאמינה שהורים צריכים קודם כל לוודא שיש מי שיטפל בילדים לפני שהם מביאים אותם. גם אבא וגם אמא בריאים בגוף ובנפש. 

הריון זה דבר קשה לגוף- גם למי שיש הריונות קלילים. לידה זה דבר קשה. ולגדל ילד- זה דבר שרק נהיה יותר ויותר קשה.

ולכן אני מאמינה שעדיף פחות ילדים- אבל כל ילד מקבל את מה שהוא צריך וגדל כמו שצריך. 

א. גילוי נאות , יש לי ילדה אחת . אני קצת (הרבה) מעל 40.

לאחרונה ביקרתי חברה שהתחתנה בגיל המאוחר -30 . הרבה זמן לא היינו בקשר . היא הביאה לעולם שבעה ילדים , כולם בניתוחים קיסריים . 

נדמה לי שההחלטה כמה ואיך , היא לחלוטין אישית ואין לאף אדם בעולם להגיד משהו בנושא. 

מהמקום שלי , הייתי עושה הכל , כדי שיהיו יותר ילדים . רבי אריה לוין זצ"ל אמר שכל הדברים הטובים באים בקשיים , וזה נכון גם לגבי גידול ילדים . כל כך הרבה דילמות , שאלות , לילות בלי שינה , דאגות . דרך אגב ידעתי את זה גם בגיל 20 , ותמיד רציתי כמה שה' יתן , כי הוא כבר יתן את הכוחות . 

אז הוא נתן אחת . אולי בגלל הגיל - נראה לי שדאגתי לה כמו לעשרה , ועדיין דואגת ומנסה להרגיע. 

יש גיל שבו כבר לא יבואו ילדים , והכוחות הם כבר אינם אותם כוחות . לא שמעתי על אישה שהצטערה שלא עבדה יותר שעות נוספות , אבל כשחושבים על מרווחים צריך גם להבין ,שמדובר בחלון הזדמנויות שהוא דיי קצר .

ושוב , זה אף פעם לא קל , וכל אחת יודעת , מה טובה לה . 

בהצלחה בכל החלטה !

ובאופן כללי, לכל מטבע 2 צדדים, כידוע. נכון, שיותר ילדים -צ יותר עבודה. אבל גם פחות, כי יש כבר עזרה מהילדים הגדולים ומה שעוד יותר חשוב - יש ניסיון ואיתו - את הבטחון ואת הידע מתי לדאוג ומתי לא...

עצתי - להשאיר את הנושא בידי שמים. אנחנו לא יודעים מה טוב לנו ומה לא. ככל שאנחנו מחזיקים מעצמינו יותר - כך אנחנו מזיקים לעצמינו יותר. הקב"ה יודע טוב ממנו מה טוב עבורינו ולא שולח לנו ניסיון שלא נעמוד בו. אז בואו נסמוך עליו....

אני מרגישה שה' יודע הכי טוב בשבילי מתי יש לי כוח ומתי לא. ואני רואה את זה בצורה ברורה במקרה שלי, שה' לא נתן לי היריון בשנה האחרונה, וזו הייתה חתיכת שנה קשה מבחינת הלימודים שלי.

דעתי

ואני ממש לא מסכימה עם כמה שכתבו פה ש"בציבור שלנו יש לחץ להביא ילדים". לפי התגובות פה נראה שרןב הנשים כן לוקחות אמצעי מניעה.....  אז נראה שהלחץ בא דווקא מהצד הנגדי....

שיש לך ביטחון כזה בה'.

מה טוב לנו, אבל אישה שמקבלת מחזור בהנקה כרגיל, ונניח ילדה 3 ילדים ברציפות, אם היא תמנע אחרי לידה שלישית היא שוב תהיה בהריון, רביעי נניח, ושוב בצפיפות. יש לה כוחות לזה? היא מסוגלת? לא בטוח, מה שבטוח שלא כולם מסוגלות, אז חוץ מלהתפלל לקב"ה שלא יתן לה הריון כרגע, היא גם צריכה לעשות משהו חוץ מלהתפלל, לא?

חברה שלי ילדה 4 ילדים בחמש שנים, (בעלה ממש עוזר לה בעובודות הבית ומפרגן). בהריונות היא מרגישה זוועה בחצי הראשון של ההריון, ולוקח לה כמה חודשים להתאושש מהלידה (ואז שוב הריון...) אז אחרי 4 היא מנעה. הגיוני, לא?

מניסיון אישי לאחר ארבעה ילדים (8 ,6 ,4 ,1.6.) לכל אשה יש את הקצב שלה והכוחות שלה. אני מאוד מאמינה בלידה והנקה וצריך זמן לכל ילד.

אנחנו נמצאות בציבור שלפעמים יש לחץ להביא  מס מסוים של ילדים ובמרוחים מסוימים. כל אשה צריכה ללמוד מה נכון לה נפשית ופיזית.אני מאמינה שרב ייתן לאשה את ההיתר לו היא זקוקה וחשוב לא ללכת אחר הלך הרוח של הסביבה  היום יש הרבה יותר דיכאונות והורמונים לא מאוזנים אנחנו פחות מודעות לכוחות שלנו הכל במירוץ מטורף .כדאי לעצור ולעשות עבודה עם עצמך בהתחלה  בשקט מה  נכון לי ?מה יצמיח את משפחתנו ?איזה כוחות יש בי ?...ואח"כ ביחד עם בעלך מה נכון לכם משפחתית. כמובן שחשוב שיהיה יעוץ רבני למצוא את הרב הקשוב שמבין ללב. 

כי היא נושאת בנטל .  ומאוד חשוב שגם הוא יתנסה מפעם לפעם בלשמור על קטנים פה ושם

כל אשה מה מתאים לה. יש כאלה שיולדות כמה ברצף ואז עושות הפסקה ויש להפך

חוץ מזה יש לקחת בחשבון שברווחים שנה-שנתיים אשה בהריון תצטרף גם לסחוב את הקטנים-גדולים ולא תמיד זה בכחותיה

שאלה היא גם עד כמה בעל מוכן לשלם את המחיר של אשה יותר עייפה שלא הכינה לו ארוכת ערב 

בהריון אחרון סחבתי עגלת תאומים עד הלידה בעצם ובעלי היה צריך לטפל בכמה צפופים יומיים לבד וכמובן שאין שום בית החלמה כי צריך לחזור הביתה

אבל מי שיש לה כוחות למה שלא תשקיע בזה? חברות רווקות שלי עובדות עד כמעט צאת הנשמה וישנות לא יותר ממני ומעורבות רגשית ומשקיעות בעבודה שלהםן כמעט אותם כחות נפשיים 

1. כדאי להימנע מלעשות מעשה שבעתיד נתחרט עליו.

2. היכולת הפיזית ללדת מוגבלת יחסית.

3. עם כל ילד שבא לעולם מגיע גם "פרנסתו" ובכלל זה 'הקטע הנפשי'.

4. המתנה הטובה ביותר שאפשר לתת לילדים זה עוד אח.

5. יש מקום לחשוב שהעזרה הפיזית שהילדים הבוגרים מגישים להורים, מסייעים גם ב'קטע הנפשי'

6. לא נתקלתי באמא שהייתה מוותרת על אחד הילדים משום סיבה שהיא כולל צפיפות..

אם הבעיה היא בעיקר 'הקטע הנפשי' אולי כדאי ללדת ולמסור לזוג ללא ילדים.

כל זה תגובה לאחת שמציינת: "פיזית אני מסוגלת ללדת בקלות. שמחה עם ההריונות ועם הלידה,", אין בתגובה זו כדי לבקר מי שיש לה קושי כזה או אחר, ומחליטה להמנע. 

לא יכולתי שלא להגיב...

אם אתה באמת גבר ואב (ולא סתם איזה טרול למשל) אז לך תעשה חשבון נפש!!! אמירה נוראית!!!

את דבריו הנוראים!!!! רק גבר יכול להגיד כזה דבר!!! מה עם המשפט הראשון שלך?? שכדאי להימנע מלעשות דברים שנתחרט עליהם???

ברור שאפשר בזמן שאחרי הלידה שהילדים יצאו קצת מהבית, לסבתא או לחברים או לשמרטפית ,אבל לא לתקופה ארוכה ובטח שלא לשנה שלמה, כפי שמישהי כתבה למעלה!!!!!

1. נכון בהחלט!

2. גם נכון, אז מה? בגלל זה להילחץ וללדת כמה שיותר? להספיק? על חשבון בריאות האישה והמשפחה?

3. זה לא נכון. אני מאמינה שהפרנסה מגיעה אבל היכולות הנפשיות לאו דווקא. אין ברירה אז מתפקדים, או שלא.

4. המתנה הטובה ביותר לילדים זה עוד אח שנולד לאמא ששמחה בו, לא לאמא עייפה וסחוטה שצריכה לשלוח את אחיו לדודה או לסבתא לזמן בלתי סביר.

5. נכון שעזרה- עוזרת, אבל לא בונים על זה, זה לא התנאי היחיד 

6. נכון, בדיעבד כל אמא אוהבת את הילדים שלה, אבל בטוחני שלגבי המרווחים יש לה השגות בעניין.

בקיצור- אני ממש חולקת עליך. אשמח אם אשך תגיב כאן, מה לעשות, מה שאתה כותב כאן נורא שכלי, אבל בפועל האישה נושאת ברוב הנטל, גופנית ורגשית.

לא בתור דבר מחייב, אלא בתור כוון מחשבה נוסף כדאי לראות את דברי הסטייפלר (בספר קריינא דאגרתא ח"ב אגרת כו):

"הנשים חושבים שעל ידי שלא ילדו בנים מרובים מקילים מעליהם עול החיים והוא טעות גדול כי באמת כמעט אין חילוק בטורח ויגיעה לטפל בשנים שלשה ילדים לטפול עם ששה שבעה ילדים כי בין כך ובין כך תהיה עמוסה עול עבודה רוב היום ותנוח שעות המוכרחות למנוחה כן הוא המציאות להמסתכל היטב בסדר החיים של משפחות מרובות ושל משפחות מועטות. גם במשפחה מרובות ילדים הנה הגדולים והגדולות משתתפות לאט לאט בטפול בהית וביחוד בטיפול הקטנים, ואלו במשפחה קטנה בערך, הילדים והילדות מתגדלים מפונקים ואינם משתתפים בעול טורח הבית ועזרה לאמא והתוצאות מזה דלכשיגדלו סובלים מאד מזה שלא נתרגלו לשאת בעול ובאחריות, ודורשים כל ימיהם חיים קלים כהרגלם אשר לא ישיגוה ועצביהם מתוחים תמיד והשלום בית הרוס אצלם כן הוא המציאות כאשר יראה בחוש מתוך הנסיון"

"והנה באמת כל מנת היסורים והסבל וכן כל מנת עונג החיים הכל נגזר על האדם מן השמים בראש השנה ויוה"כ ואין שום אפשרות להשתמט מהם ולשנות ואם האדם ישתמט מאיזו עול המביאו לידי סבל ימצא תחתיו סבל אחר ומנת סבלו וכן מנת עונג הנגזר לו לא יגרע ולא יוסיף אפילו משהו. והרבה שלוחים למקום ב"ה לגבות מה שנגזר כמה מאות מיני מחלות וכאבים ר"ל, דקדוקי עניות ר"ל, בזיונות מבית ומחוץ, הפרעות שלום בית, קטטות ומריבות עם שכנים או שותפין וכיו"ב, לחץ בעלי חובות, קנאה, שנאה, דכאון לפעמים ע"י סבה ולפעמים בלא שום סבה, אבידת החן, שעמום, תשוקות נוראות דוקא למה שאי אפשר להשיג בשום אופן, וכהנה וכהנה סבל ועינוי לאלפים, ה' ישמרנו. ושום תחבולות שבעולם לא יועילו לגרוע או להוסיף מנת הסבל שנגזר לו מן השמים, ואם יקל לעצמו עול החיים במניעת הריון וגידול בנים, ה' יודע איזו עול וסבל אחר יבא תמורתו מיד או לאחר זמן מה. הכלל אין לאדם לעשות שום תחבולות נגד סדר החיים הטבעי שיסד הקב"ה בעולמו.

ואמרו חז"ל במד"ר מקץ פ' צב א"ר אלכסנדרי אין לך אדם בלא יסורין אשריו לאדם שיסורין באין עליו מן התורה כו' כלומר הן מנת היסורים הלא היו יהיו בכל אופן אשרי למי ששומר דרך התורה שאותם היסורים הראויין לבא נעשים ע"י שמירת מצוות תורה"ק כי אזי יש לו עבור אותן יסורים שכר נורא ונצחי בעולם הבא וכל סבל שסבל על ידי קיום התורה לזכות עצום יתחשב".

אמר שבאופן כללי אישה צריכה מנוחה של שנה בין הריון להריון........ אמר זאת כהוראה כללית אגב.

כמו שכבר כתבו-זה מאד אישי.

אין כללים.

אבל מה שנראה לי מבחינה "שכלתנית" שהרווח הטוב בין ילד לילד הוא כ 3 שנים.

בחברה שלנו אמנם זה נחשב הרבה יחסית,

אבל מבחינת הילד (שכבר יש) ומבחינת ההורים, ילד בן 3 הוא כבר "ילד" ולא תינוק מבחינת הטיפול הפיזי

(טיטול,הלבשה,עצמאות בכלל) וגם מבחינת ההבנה הוא כבר יותר בוגר.

וזה רווח די טוב.

אבל,ומנסיון אישי, גם רווח קטן יותר לא קורה כלום לילדים... והם אוהבים אחד את השני.

אנחנו התחתנו מבוגרים (בואי נגיד שבגיל שלך עוד לא היינו נשואים בכלל)

ולכן זה גם שיקול.

אבל מה שבעלך אומר לדעתי לא מדוייק. אני רואה אמהות בשלות, לילדים גדולים וגם עם קטנצ'יק,

שיש להם את כל הסבלנות והכוחות לקטן, וזה גידול ממקום אחר.וזה כיף גדול.

אם להיות מאד מחושבים, תחשבו כמה ילדים אתם רוצים פחות או יותר (וזה ממש לא בשליטתינו, כידוע)

ועד איזה גיל אפשר ללדת,

ותראו שיש לכם עוד שנים רבות להביא בע"ה ילדים בנחת ולא מכוח האינרציה, כמו שאמרת.

ושוב- זה מאד אישי, אין כללים ובד"כ גם ילדים צפופים וגם עם רווחים גדולים חיים טוב... ולא הרווח זה מה שמשפיע עליהם...

והכי חשוב- הכל בידי שמיים!!!

בתור מי שילדה אחרי גיל 40 - אין לי למה להשוות בכל הדיון על גילים.

אני יודעת שבכל הריון - כבר השתוקקתי לבא. התפללתי על הבא. עד כלות.

בהריון הראשון שכבתי במיטה מושבתת ונחה.

היה לי קשה גם בחודשים שאחרי הלידה, אבל רק חיכיתי להיטהר ולהרות שוב. מצידי - כרגע. 

לא מנעתי הנקה כדי להרות, כי האמנתי שאפשר גם תוך כדי ומגיע לתינוק את שלו.

כ"כ הצטערתי עם כל טבילה. עם כלחודש שעבר ולקח שנה וכמה חודשים עד ששוב הריתי.

כ"כ שמחתי ושוב כבר התחלתי לפנטז על ההריון הבא.

מה שקרה - הרעפתי אהבה בלי גבול על התינוק הקיים - כי עוד מעט כבר לא יהיה יחיד.

ועם כל מה שהתפרקתי - אז התמלאתי אושר ושמחה וציפיה.

טאין הריון דומה למישנהו

כי בשני הייתי מאד ספורטיבית.

וכן הלאה.

אציין שיש לי ב"ה בעל מאד עוזר ותומך.

ולגבי מי ששאלה אם אפשר לאהוב שניים? - עם ההריון הפחדים שלי בנושא התפוגגו. ודיברתי על זה עם עוד. וכולן יודעות - שהאהבה ניתנת בשפע. לא בקמצנות. זה טבעי. כולנו גם יודעים את זה בחיים. אבל כשקשורים לאחד בלבד - אי אפשר בכלל לחשוב על זה. אבל ברגע האמת - זה משתחרר ומסתדר.

יש לי גם גיסות שהתחתנו אחרי גיל 30 ומשהו ו40 ומשהו. ב"ה גידלו גדוד. 

אם ה' רוצה אז הסטטיסטיקות טובות לאוניברסיטה ולא לחיים.

על בריאות תמיד צריך לשמור ולהשתדל.

זה תמיד עוזר.

ולשמוח במה שה' נותן.

ברור שאם קשה - אין פה שום כללים. וגם אם קל - מה הכללים?

אם אשה היתה חיה כמו בגילים של בראשית - באמת כדאי לתת לכל ילד להתפתח עד הסוף.

אבל

חלק מההתפתחות זה גם הערבות ההדדית והאחווה והשיתוף והמידות 

וכל זה נרכש

מהחיים ביחד.

ומהנפש של הילד.

לכל ילד יש מסלול חיים מלמעלה.

מי שנועד להיות יחיד ומי שנועד לחיות בקופסת סרדינים.

אף פעם לא יודעים מה יהיה וגם אני אהבתי את הסיפור על התאומים - הלואי עלי...

באמת לא קל להחליט.

אבל לנסות לקבל, לזרום.

כי תראו:

מי שאין לו או לחוץ מהגיל - משתוקק לעוד ועוד.

מי שיש לו - מפוחד ממה יהיה.

לאף אחת לא באמת קל.

האופי גם קובע.

אמהות ג'דאיות - חזקות, שולטות מתוקתקות מעוררות בי קינאה. אני סמרטוטה.

אבל סמרטוטה מאושרת וגאה.

זה תלויבאשה עצמה, כמה כח יש לה, וכמה סבלנות...חבל סתם לסבול אחר כך...

את מחפשת עידוד או הזדהות? אישור? שלילה?

מצד אחד כשמגיע תינוק חדש מגיע גם איכשהו הכסף הדרוש לגדל אותו - בד"כ משפחה לא הופכת למסכנה כלכלית בגלל לידה (אא"כ קונים הכל חדש בכל לידה, רוב האנשים נורמליים והמיטת תינוק עוברת מאח לאח)

אני כן חושבת שאפשר לדחות הריון בזמן מה בגלל בעיה כלכלית זמנית, למשל צריך שהאשה תעבוד השנה קצת יותר? אז נחכה עם ההריון עוד כמה חודשים או שנה

אבל זוג שרוצה משפחה מרובת ילדים ובגלל הכסף חושבים על חצי ממספר הילדים, לדעתי זה לא נכון

אני לא גיבורה גדולה ויש לי את הקשיים שלי - כבדות, חולשות ועייפות, אכזבות ומצבי רוח. 

אפילו יכולה לעבור בי מחשבה: למה אני צריכה את הטירוף הזה? מי ביקש ממני??

אני יכולה לפחד - מקושי ההריון, מהלידות, מהמצב הכלכלי, מעייפות הכרונית אחרי הלידות, מהסמרטוטיות, מהחינוך,מעצמי.

ויחד עם זה , להתאפס ולרצות עוד. כי אולי זה הפחד ה-כ-י ג-ד-ו-ל. שלא יהיה.

אני רוצה!

תתפללו עלי...

ועוד נקודה למחשבה:

בפורומים רואים התייעצויות לגבי מצבים שנובעים ממניעת הריון - שמות של כל מיני כדורים וכיו"ב.

אני בטוחה שזה נצרך בגלל ביוצים וטהרה ומנוחה.

אני לא יכולה להרשות לעצמי את זה בגיל שלי. ידועים מספיק מקרים של השפעה שלילית על הגוף. אני יכולה להרשות לעצמי לשבש את מערכת הרביה שלי?! אין לי את הלוקסוס הזה. וכן גם הגישה של יבוא מה שיבוא.

רק שיבוא!

לקחת ויטמינים ,b12,ויטמין c,d,

לפעמים החוסר שלהם גורם לנשירה וכאלה

אפשר גם למרוח מסיכה פעמיים בשבוע, להשתמש בשמפו ומרכך איכותיים שמשקמים ...

יש גם אמפולות מיוחדות שעושים אצל ספרית שמחייה את השיער..תבדקי

ואני לא מבינה כלום במסכות וכאלה

יש משו שאת ממליצה? 

אבל זה הפיתרון המרכזי בעיני

החלקה

גם אני עושכ כושר ומורידה כיסוי אבל יש לי החלקה...

וחוץ מזה להשקיע במסכה טובה גם עוזר

כלי ועפה בעברו לפחות

וגם נוח לי לפעמים שאני יכולה לעשות קוקס עם קצת נפח מתחת למטפחת ועם שיער חלק ממש בטח אי אפשר

יחסית קצר.

יותר קל לתחזק, ולא צריך למעוך ולעצב אותו עם מלא קליפסים. וכשמורידים את הכיסוי הוא נראה יותר קליל וכיפי

שגרת טיפוח טובה לשיער.

שלי חלק אז אין לי מושג במה טוב ואיזה חברות או חומרים,

אבל הבנתי שזה ממש משפיע מהבחינה הזו. שיהיה מלא לחות ונעים ואז גם עם ברק..

זה רעיון מצוין! באמת עבד, אבל המחיר היה כבד...

(וזה גם לא חסם לגמרי את הריח שלו אז משני הכיוונים לא נשמתי)

תודה על החיבוק.

בחיים לא הייתה לי תחילת הריון קשוחה כל כך. 

או למצוא ריח אחר עדין יותר?

ויכול להיות שזה הריח של הכביסה ולאו דווקא שלו?

או שילוב של השניים?

אולי שווה לנסות להחליף את החומרי כביסה?
 

זה ממש מאתגר.

מאחלת שבע"ה ישתפר בקרוב.

בבריאות, שמחה, וידיים מלאות.

אין לי עצות, רק חיבוק 🫂 ( או אולי עדיף שלא חחח )

לי גם ממש הפריע אבל לא ברמה כזאת 

כנראה שגם זה תפס גובה עם ההיפראמזיס הפעם.

לא קל. 

1. לקנות בעצמך דאודורנטים, משחת שיניים, סבונים וכו' שמריחים לך סבבה ולהחליף מגבת גוף בתדירות גבוהה יותר.

2. לישון עם מאוורר לידך.. אפילו על מצב 1 זה עוזר.

3. להתפלל לה' 🩷

ושיעבור כבר!!! חיבוק!

זה לא ישפיע על הבל פה

עזר מאוד החלפת משחה+מברשת ושימוש במי פה.

אבל צריך לצחצח טוב.

אולי איזה חולצה עם ריח של כביסה ספציפית שאהבת,

להסניף אותה חזק ולישון עם זה...

נשמע סופר מאתגר גם לך וגם לבעלך... חיבוק

בעלי היה מתבאסת שהוא רק נכנס הביתה ואני ישר מקיאה...

אין לי פתרונות.. שולחת כוחות♥️♥️

לא יודעת באיזה הריון את, אבל זה תופעה מוכרת מאוד.

מציעה קודם כל לדבר על זה, ושיבין שזה לא אישי,

אלא תופעה שהמון נשים סובלות ממנה.

(זה משפיע על עוד תחומים, ואם זה לא מדובר בינכם, אז זה גם לשאת לבד את העניין הזה)

אח"כ תוכלו לחשוב ביחד על פתרונות.

כמו: שלא יתבשם יותר מידי, או שיתקלח יותר.

חיבוק, הלוואי שיעבור לך מהר.

בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות, אמא בריאה ותינוק בריא.

אבל בחיים לא עד כדי כך קיצוני

מאוד מאוד קשה לי להיות איתו באותו החדר.

כולל מאוורר וחלון פתוח וזה פשוט לא עוזר לי. 

אצלי הייתי עוברת חדר (או מבקשת ממנו לעבור)

כבר מההתחלה ולא מחכה עד לשיא הבחילות כדי לעבור.

לדבר אפשר בשיחת ווידאו ולהיפגש אפשר בחלל פתוח ולא מקרוב מדי.

אין מה לעשות..

אבל כן להקפיד לשמור על קשר ביניכם?

אולי לצאת החוצה שתוכלו לדבר?

ואם לא שיחות וידאו ושיחות טלפון..

ממש לא לוותר על הקשר ביניכם! להילחם על זה..

כמובן בהתאם לכוחות ולא משהו שלא אפשרי אבל כן לזכור שצריך לתחזק כדי לשמור על הקשר

אבל אם לא אפשרי- אז אין מה לעשות, להשלים עם זה ולהסתפק בהודעות מדי פעם..אוהבת אותך.. תודה על **

ולא הבנתי מה עובר עלי ומה הז השטות הזאת...😱😱😱😱

סליחה שלא מעודדת,

אבל אני לא מצאתי פתרונות

כל דבר אבל כל דבר עשה לי ריחות נוראיים

סבונים שמפואים, מרככי כביסה - רק מהריח הייתי טסה להקיא.

והריח בחדר שינה גמר אותי!!

לא הייתי מסוגלת לישון

אולי אולי אולי עזר לי לפתוח חלון שיהיה רוח ממש חזקה.

אבל האמת, גם לזה היה ריח נוראי.

בגדול חייתי בתוך מזבלה כמה חודשים ופשוט ניסיתי לנשום רק מהפה.

בעלי היה יוצא מהקלחת והייתי צורחת לו שהסבון שלו מסריח ורצה להקיא.

בת דודה שלי אמרה לי שאחת השיטות היא להחליף לסבון אחר.

ככה דלא תהיה התנייה אוטומטית.

תביני- אני 6 שנין אחרי ההריון האחרון ועדיין יש ריחות שמוגדרים 'ריח של הריון' בבית.

סבון כחול לא נכנס אלינו

בקיצור- נסו להחליף סבונים ואחרי ההריון תנסו לחזור לישנים. אולי יעזור. 

סבונים, שמפואים, מרככים, מרככי כביסה, סבון כלים, דאורדורנטים, משחות שיניים, מי פה, ואסור להשתמש בבשמים..

זה משהו שהוא מעבר לזה..

תודה על התגובה ❤️ 

הייתי מנסה מח 1

לבת דודה שלי זה עזר עם היפאמזיס

ונשמע לי מתאים למצב הספציפי הזה.

חיבוק ענק

חזקי ואמצי!

אין לי עצה טובה יותר ממה שנתנו פה אבל רק להגיד לך שזה באמת סיוט ועברתי את זה גם. לא הייתי נושמת.

חיבוק גדול!!

או קולרבי יתרונות

ואז לקרוא מה זה עושה לגוף ממש עושה חשק..

ואיזה אלופה אתתת שאת חותכת לילדים! ממש חשוב!!

סחתייןןןןןןן

ועוד משהו, אולי לאכול את זה עם מטבל, נגיד טחינה גבינה או משהו יותר מושקע..

איך זה עובד בדיוק?
תודה

אם היו לי ירקות חתוכים - הייתי אוכלת הרבה!

בכל אופן, ירקות בסלט זה יותר טעים לפעמים. ואם גם יש מטבל כלשהו - אז כיף לאכול כך ירקות שלמים.

משהו באוכל שחתכתי לעצמי פחות מגרה אותי

אם עבר זמן אז סבבה לי

פשוט יוצא לי החשק לאכול מיד

נגיד לאחרונה אוהבת להחזיק במקרר תמיד קופסה גדולה של כרוב חתוך עם לימון שמן זית מלח

זה גם ככה משהו שטעים יותר אחרי שישב ברוטב

לשטוף את הירקות והפירות ולייבש לפני ששמים במקרר- ככה יותר זמין מהמקרר, פשוט לקחת ולאכול.

מטבל זמין (טחינה, קוטג', גבינה לבנה, פסטו, מה שיש)

סחיטה קטנה של לימון מעל מה שחתוך תמיד משדרג

גזר אפשר לגרד מראש גם. 

* שימורים- תירס גמדי, מלפפון חמוץ.

* סלט בורגול- בורגול דק, מים, פלפלים חתוכים לקוביות קטנות, בצל ירוק, תבלינים ומים ולמקרר (מוכן תוך כמה שעות ללא צורך בבישול).

* ברוקולי וכרובית בתנור- קצת שמן זית, מלח ותבלינים שאוהבים .

* סלק בוואקום- לחתוך, לטבל ולמקרר.

* פירות נגישים שלא דורשים התעסקות- קערה עם פירות שטופים- תפוחים, אפרסקים, בננות וכו.. שלא צריך לקלף ואפשר לאכול על הדרך.

* תמרים עם שקדים ואגוזים.

רעיונות מעולים

אני מקפידה שבכל ארוחה יהיה ירק כלשהו.

כמה דברים מהירים שהם לא מלפפונים עגבניות

*אפונה במיקרוגל- שמה 2 כוסות אפונה ל8 דקות בערך בכלי זכוכית, כשיוצא שמה קצת שמן זית ומלח.

*שעועית ירוקה במיקרוגל או בנינג'ה- לעשר דקות בערך, ואז שמן זית ומלח

*סטייק כרוב בנינג'ה או בתנור- חותכת כרוב לעובי של 2 ס"מ בערך לעיגולים גדולים (תחפשי בגודל איך זה אמור להיראות, קשה להסביר) מאלפת מעל שמן זית מלח פלפל וקצת סילאן, 10 דקות בנינג'ה,  בתנור קצת יותר

*ברוקולי וכרובית- כמו שעועית

*אנטיפסטי- חותכת לצורות שונות כל פעם את הירקות שיש לי במקרר.. עם תיבול משתנה לפני החשק..

פירות בשייקים, שלם, לוקחת לגינה עם סכין וחותכת ישר לפה.. 

רעיונות ממש טובים

ואו מכל אחת כאן אני מחכימה

אני מכניסה אותם לתוך האמבטיה כשהבטן כלפי מטה.

ככה הם יותר רגועים מאשר הפוך.

רק בסוף אני הופכת כדי לסבן את הבטן.

לא שוטפת בכלל בטוש בגיל קטן, רק במים שבתוך האמבטיה.

כשאת מוציאה אותה ומלבישה, תשימי לב שלא קר מידי.

תנקי עם מגבונים אם צריך

כל התינוקות שלי באמבטיה היו בסדר

ברגע שהצטרף הטוש- צרחות. משהו בו מלחיץ תינוקות

נראה לי קוראים לזה צופי.

הרבה יותר נעים מהפלסטיק.

בנוסף לבדוק את טמפ' המים עם המרפק שלך. תינוקות לרוב לא אוהבים מים חמים. פושרים חמימים מסםיק להם בהחלט (אני מתפלאה לפעמים על המים שבן ה3 וחצי שלי אוהב. אבל ככה נעים לו. אם אני מחממת יותר חם לו).

ולא משתמשת בכלל בטוש בגילאים קטנים. מקסימום בכיור את אזור הטיטול אם חייב, ועדיף שהמים יפלו על היד שלך ואז אליו. וכמובן לא חמים מידי. 

לבדוק את חום המים, ולתת לפיצפונת להסתגל, זה חלק מההסתגלות לעולם הזה. אצלי עד גיל עשרה ימים בערך הוא צרח וצרח, (בשלושה ימים הראשונים הוא גם צרח בכל הורדת מכנסיים להחלפת טיטול) עד גיל חודש זה כבר היה הרגעים הכי מאושרים ומחוייכים שלו ביום. אני לא עשיתי שינוי, הוא למד להסתגל ולאהוב את זה. התפקיד שלי היה לתת לו הזדמנות יום יומית להסתגל עם אמא רגועה ובטוחה בעצמה, לא נלחצת מהבכי ולא מוותרת על מקלחת בגללו.

מקלחת על דפני אבל בגיל הפיצי עם היד שלי מתחת לגב שלו והראש שלו קרוב למרפק שלי, בלי טוש, מסבנת עם היד השניה ושוטפת מהמים באמבטיה עם היד.

הייתה צורחת במקלחת עד גיל גדול ממש, סביב שנתיים.

הפתרון היה לקלח מהר, לנסות לעשות נעים אבל מהיר ותכליתי, בלי שירים או משהו כיף ולעבור הלאה.

רוב הצורחים האחרים עבר להם כעבור כמה חודשים 

הידיים שלו כל היום בתוך שם

מפזר את זה בכל מקום

לא מצליחה לרדוף אחריו לשטיפת ידיים.

והקטע המבאס זה שאחיו ואני סיימתי סבב ורמוקס רק לפני שבועיים 

מה לא עשיתי זה פשוט סיוט

אז רק חיבוק להבנה

תנסי לשים אותו באמבטית סוכר הרבה פעמים התולעים יוצאות וזה נרגע (לא תמיד) וזה בלי הכאבים של להוציא

וגם ראיתי שיש פעמים שעוזר לשים וזלין בפנים אחרי שמוציאים - גם זה לא תמיד עוזר אבל היו כמה פעמים שזה ממש עשה לילה שקט

אמאלה אני ככה בול

עוד הוא פחות נדבק מאחיו האמצעי.

האמצעי שלי זה בלתי נסבל

כל חודשיים

מה לא עשיתי

במה לא השתמשתי מסכן

הבאתי לו שמן גרעיני דלעת בין היתר

אמבטיות סוכר

וזלין

נו-וורם

ריססתי את כל הידיות של הבית באקונומיקה.

הבגדים שלהם בהרתחה כבר כמה חודשים ברצף

ואין

פשוט סיוט באמת

מעדיפה כינים

מתלבטת אם ללכת לישון וכל פעם שהוא קם לגרד לו עם מגבונים בעדינות.

מרגישה מיותר שמחפשת בפנים כבר מ7 בערב.

אני גמורה מעייפות

ועוד אחרי אתמול שגם לא ישנתי.

אין אני מתקשה לשרוד את הלילות האלה.

הוא צורח צרחות אימה.

זה כואב לו כפול 3 מילד רגיל. בגלל הויסות חושי הוא מרגיש את זה בעוצמות

כל הישבן שלו חתכים ופצעים מרוב שגירד

מה שהכי עזר אצלנו ברמה המיידית (אחרי הוצאת התולעת אם היתה מחוץ לפי הטבעת)- להכניס שן שום לפי הטבעת.

לבחור שן שום קטנטנה, לקלף בלי לפצוע, לשים בתוך שמן זית כדי שיהיה לה ציפוי שמנוני שיקל על ההכנסה שלה ולהכניס בעדינות לפי הטבעת. (התנוחה הכי מייטבית להכניס- הילד מתכופף כך שהישבן שלו פונה כלפי מעלה. מכניסים את שן השום ומבקשים ממנו מיד לעמוד ולכווץ את הישבן. כלומר ההיפך מהנטיה לדחוף החוצה). אצלנו עבד פלאים.

יודעת שיש אסכולה שאומרת שזה יכול לשרוף או להכאיב וכו'.. ב''ה לא נתקלנו בבעיות.

מחילה.

נר אקמול לא.

ד.א- לא הכנסתי להם מעולם נרות.

יש לי. אבל משתמשים באקמולי/נורופן מהפה בד"כ .

לערבב שמן זית עם מלא שום כתוש

למרוח על כפות הרגליים

לגרוב גרביים

אני מפחדת לנסות את הקטע של השום שלא יקבל כוויה

אשאל את בעלי מה הוא אומר

שן שום שלמה קלופה אבל בלי חתך אחד

מצפה בווזלטם

ולמעט פעם -פעמיים שלא עזר

מעולם לא היתי צריכה וורמוקס עבד אוטומט עשרות פעמים עם כל הילדים והחזיק תקופה ארוכה מאוד 

לא התלוננו אפפעם על הטיפול הזה. נרדמים ישר ..)

מנה אחת לא מספיקה, וצריך לתת יום אחרי יום.

אתם יכולים להתייעץ עם הרופא

בדרך כלל אם רואים, נותנים לכל המשפחה, וצריך לכבס מצעים ומגבות.

אני לא חושבת שיש מה לנסות למצוא אותן, חבל בשבילך ובשבילו.

הוא עדיין סובל, ולכן צריך טיפול. 

היינו אצל רופא אמר לתת עוד מנה עכשיו

ועוד שבועיים שוב

דבר ראשון

יש ילדים שהתולעים לא יוצאות אצלן החוצה

אני מחפשת קצת אם לא מוצאת אז זהו..

יותר מזה גם לא נשמע לי בריא

דבר שני

לדבר לדבר

לדבר

להסביר לו שזה מאוד לא נעים, מה כן עוזר לנגב טוב, לשטןף יידים עם סבון אחרי שירותים ולפני אוכל

מה לא עוזר- לגרד , רק מחמיר את המצב, ומגביר את הכאבים

להסביר ברוגע, בהיגיון. בגובה העיניים

דבר שלישי

הרופאה שלנו אומרת שלוש ימים ברצף ואז שבוע הפסקה ואז עוד מנה וכאן בפורום קראתי על המלצה של מנה נוספת אחרי שבועיים כדי למגר סופית. אם את כבר נותנת אז ממליצה על כל המנות כדי להגביר סיכוי

דבר רביעי

אצל כל ילד עזר אצלנו משהו אחרולתקופה אחרת

אבל היה תקופה שעזר לאחד הילדים לאכול כמוסות שום- היה לועס אותם וגם פרובלמטיקה לתת בנוסף לחזק מערכת עיכול.

דבר חמישי

אני לא מכבסת בכלל

אף פעם לא עזר ומכניס את החיים לסיוטטטט

בהצלחה ענקית וחיבוק!!!

הוא משתדל לשטוף והכל אבל הבנתי שבגן לא משהו ההיגיינה.

הם מכינים לפעמים אוכל ביחד וקיבלתי זעזוע שם.

להגיד לה כמה הוא סובל מהתולעים.

לשטוף ידיים עם סבון לפני הכנת אוכל משותף זה די בסיסי... (בהנחה שהם לא עושים את זה). לא שזה ימגר אבל אולי יעזור..  

ודבר נוסף, כדי להתמודד- למרוח כמות נדיבה מאוד של ואזלין בפי הטבעת והאזור לפני השינה/בערב כשמציק,  בבוקר לשטוף את הישבן היטב גם עם סבון.

לחזור על זה 2-3 לילות.

ואם צריך אז שוב שבוע אחרי שוב כדי למגר את אלה שגדלו בינתיים.

גם אנחנו עכשיו בזה..

יש בחנות טבע מוצר שנקרא קלינתול

לוקחים 3 ימים או יותר בבוקר ובערב ואפשר למרוח גם במקום.

אני רואה שזה עוזר..

הפעם הן יותר עקשניות כנראה, הפסקתי אחרי 3 ימים והמשכתי שוב. הילדים כבר מבקשים את זה…

אני נותנת להם ורגועה שזו לא תרופה חזקה כמו ורמוקס ואפשר לשחק עם זה יותר

המחזור לא חזר

למרות שחזר הביוץ בערך בגיל 7-8 חודשים כשהתחיל מוצקים.

אבל תמיד שבועיים אחרי הביוץ היו כמה ימים עם כתמים. 

שבגלולות הנקה התחילו כתמים, אז כנראה פחות עוזר.

בחצי שנה הראשונה היו כתמים לכמה ימים פעם בחודש.

עוד לא היה לי דימום מאז הלידה, רק כתמים (הילדה בת שנתיים)

לאחר שנה עם ההתקן..

מחזורים קלים אבל עדייין באסה 

ברגע שעושים עם עוד זוגות/משפחות לפעמים חלק מהדברים שכתבת מתעוררים (איך קובעים את המסלול? את התוכנית וכו' - אלה דברים שעלולים להיות מלווים בדעות סותרות ובקצת מתח לפעמים). נראה לי שצריך לקבל את זה איכשהו כי זה חלק מ"עבודה בצוות".

מצד שני עצם המפגש אמור להיות מהנה בסופו של דבר, ולתרום ללב הרבה יותר ממה שהוא עלול לפגוע בו. רכילויות לדוגמה? אישית הייתי מתרחקת מחבורה שבה ככה מדברים אחד על השני.

בסוף, באופן אישי אני קצת חולקת על המסקנה שלך. הכי כיף זה לחגוג עם חברים טובים באווירה טובה. אבל אם לבחור, לי הרבה עדיף להיות לבד רק אנחנו מאשר עם אנשים שאיתם אהיה עסוקה בהשוואות ואפחד מיחס צבוע... הייתי מחפשת חברים אחרים, ועד שאמצא הייתי מעדיפה לחגוג לבד.

מקווה שזה כיוון שעוזר 🫶🏼

אנחנו לא מגיעים למפגש לחוות דעה, אבל זה מתעורר. ולא בהכרח רע אלא אנושי.

בס"ד
 

קצת השוואות פה ושם בתוך הלב זה נראה לי משהו אפשרי וסביר אם יקרה, אם כי ממש לא בהכרח.

הקטע של הרכילויות, זה ממש ממש תלוי מי הנפשות הפועלות וממש לא חובה שיהיה. 

ששאר הזוגות מרכלים לפעמים בינתם לבין עצמם על כולם, כולל כמה זוגות ביחד על מישהו, וכולל עליכם. זה הרגיש לי מצב ממש לא נעים שממש לא הייתי רוצה להיות בו.

עכשיו אני מבינה שאת מתכוונת למשהו יותר מתון, לדיבור בין בני הזוג בסוף היום. שזה באמת יותר טבעי ויותר מצוי, אם כי לדעתי, מעבר לעניין ההלכתי שיש בזה, יש בזה משהו שפוגע בלב, בטוהר היחסים וביטחון העצמי שלנו בסופו של דבר. יש דיבור שהוא ברמה של פריקה, וזה מובן הרבה יותר. אבל סתם רכילות כדי לשתף מה הרושם שאחרים עשו עלינו, נראה לי ששווה ללמוד להפחית, כל אחד איפה שהוא נמצא ביחס להרגל הזה, כי בסוף כמו שאת אומרת זה משאיר טעם לא טוב, גם אצלנו-בתוכנו. (אני אישית עם אמונה ללא בסיס ואולי אפילו שגויה שמי שמשתדל לא לדבר על אחרים, גם פחות מדברים עליו. ולכל הפחות, אני חושבת שפשוט הרבה פחות חושבים על האפשרות שידברו עלינו, אם אנחנו גם משתדלים לא לדבר על אחרים).

לגבי מפגשי חברות וכו', אותו דבר. המורכבות באמת מוכרת. החיבור עובר דרך דיבור, והדיבור לפעמים יכול לקחת אותנו לכל מיני מקומות. אני חושבת שבסוף בתוך תוכנו אנחנו יודעות מה נכון ומה פחות מתאים לשתף. לפעמים ניפול ונגיד יותר ממה שרצינו, זה חלק מהלימוד. אבל בכללי שווה שהשאיפה תהיה  לבסס חברויות על דיבור מותאם. השאיפה, כן? לא תמיד נצליח, אבל לפחות שההתכוונות תהיה כזאת. אגב לגבי זה אני מאמינה שכשמחליטים שלשם אנחנו שואפות, ה' רואה את המאמץ ושולח חברות באותו ראש.

אבל בקצרה אני לא עושה את החשבונות האלה, יוצאת עם המשפחות שנעים לנו עם ההורים ולילדים שלנו נעים עם שלהם.

כן, כל משפחה היא אחרת ויש כאלה שיותר "טובים" בדבר כזה או אחר. לא מפריע לי ככ האמת.

טבעי שאחכ בעלי ואני מדברים ביננו על איך היה ועל אחרים, משתדלים לא להכנס יותר מדי לפרטים אבל קורה.

אם בקבוצה מדברים על מישהו - פחות קורה אצלנו בחבורות, אבל פשוט לא נכנסת לשיח הזה. זה לא נכון ולא יפה לדעתי. 

לא החבורה על מישהו.

זה כמו שגם זוגיות דורשת התפשרות\ צמצום מסוים\ התחשבות באחר אבל שווה לעשות את זה ולהיות בשניים. 

אף אחד לא מושלם, אבל שווה להיות בחבורה. פשוט יש בזה מורכבות.

זה כמו מפגש רק עם חברות- אני זקוקה לזה מאד אבל אחרי, יוצאת קצת בעמדה לא נוחה שכל אחת משתפת אבל קצת "נכנסת לחיים של האחרת". ותמיד מרגישה אולי עברנו גבול? אולי חשפתי קצת יותר מדי? אני בטוח שמעתי יותר ממה שרציתי לשמוע. הרי אחרי ש"המידע" יצא החוצה, כל אחת מהחברות יכולה להתהלך איתו ולפרש כרצונה. 

לטוב (נניח שיתפת בהישג של הילד\שהבעל קנה לך פרחים היא יכולה לקנא או מצד שני ספרת על חולשה\קושי\מורכבות היא יכולה לרחם)- אבל הבעיה, שאתה לא יכול בלי שיתוף אם יש קרבה בין החברות.

כי גם אנחנו לא מדברים באופן הזה. זה קורה גם אחרי מפגש עם שכנים או משפחה.

טבעי לחלוק תחושות "וואי יוסי כהן קצת לחוץ הוא ממש לא שיחק יפה עם דודי. התבאסתי" או "חבל לי שדוידוביץ לא על הילדים שלהם, כי אני לא מרגישה בנוח להשאיר את הילדים איתם והם מפסידים חברים שהם אוהבים"

בעיני זה לא אמירות פסולות כי התכלית שלהן היא לא רכילות.

לא חושבת שיש בשיתוף גבול אובייקטיבי. כל אחד ומה שנעים לו..  לא אכנס לשיחות עם חברה שמשתפת קבוע דברים שאני לא מעוניינת לשמוע, ולא אשתף מה שלא בא לי. יוצאת מנקודת הנחה שמה שסיפרתי עלול לעבור הלאה או להיות מפורשן ומשתפת בהתאם. וכן אני בוחרת למי אספר מה גם לפי מה שנראה לי שתרגיש השומעת וגם לפי התגובה המשוערת שלה

חברות לא פה רק בשביל זה

אפשר גם פשוט שיהיה כיף בלי שכל אחת תשמע מה הבעל קנה לשנייה ולא כל מפגש חברי הוא מפגש פריקה. וגם אם כן - בפרופורציות. אני סומכת על החברות שלי שהן מספיק בוגרות (ובוחרת אותן כאלה) כדי להבין ששיתוף של רגע בחיים לא מעיד על הכל, אם כבר שיתפתי משו.

ואם זה נוגע בי, השיתוף, אז צריך להתבונן בו.

מתחברת למה שכתבה @דיאן ד. על סנטר חזק, ואני בכלל לא משתפת דברים כאלה, כמו מה הבעל קנה לי ומה בזבזתי. אי אפשר לדעת איפה זה פוגע את הבנאדם שיושב מולך 

ואגב,הלכות לשון הרע תקפות גם במפגש חברות. 

איך את מגדירה חברים?
ומה הם בשבילנו?
אם חברים זה מה שאת מתארת, אז עדיף רק אני ובעלי והילדים...

ואז לא מפריע לך העצות, ההשוואות, הפערים וכו'.

את פשוט עושה רק מה שמתאים לך ונכון לך ושמה פס על כל השאר.

אגב, לנו אין זוגות חברים.

לבעלי יש את החברים שלו, לי יש את החברים שלי.

אם לצאת עם מישהו זה רק המשפחה היותר מורחבת (אחים/ אחיות שלי או שלו)

לא יודעת מה הכי נכון,

אבל ככה אני גם פועלת במציאות.

נהנים מהביחד, ושמים פס על מה שלא מתחברים.

מי שמעקם את האף שישאר עם אף עקום, לא מפריע לי.

ואין דבר שמישהו מכריח אותי להקשיב למשהו.

תמיד יש לי אפצי חזק לשלוף 😉

וגם אלה שתמיד יודעים לאן ללכת, אצלנו זה אלה שיודעים לבחור את המסעדה. זורמים עם הכל. למי אכפת. אם יש מסעדה אחרת שממש אהבתי תמיד יהיו הזדמנויות אחרות.

כשהסנטר הפנימי מסרב להוציא את סרגל ההשוואות אז ההתמודדות עם ההתנהגות ממש קלילה, האווירה טובה, יש יותר פרגון ופחות תחרות אז גם נהנים יותר.

ספציפית לגבי ההשוואות- הרגשתי שזה הרבה בראש שלי... כלומר אני בעצמי משווה אותנו כל הזמן לאחרים (וזה גם מה שמלחיץ אותי. כי תכל'ס לא עד כדי כך מלחיץ מה שכהן יגידו עלי... אני לא כזה מעניינת אותם... זו אני שמלחיצה את עצמי)

ואז החלטנו לנסות לא להזכיר שמות בכל השיח על ה"חבורת" זוגות שאנחנו בה. כלומר כן לספר וכאלה פשוט בלי שמות (ויש מספיק בחבורה כדי שלא נדע על מי השני מדבר)

וואו זה ממש עשה לי טוב פתאום הרבה יותר הרגשתי נפרדות... ואני באמת פחות משווה, כי פחות כיף להשוות כשאין למי לומר את זה;)

ועוד משהו קטן לגבי החוסר הדדיות- הייתי קצת מפחיתה את המקום שהחבורה הזו תופסת בלב, אולי ליצור עוד קשרים עם חברות אחרות... ואז הקשרים "קלילים" יותר מבחינת ההתייחסות שלך אליהם ופחות מחייבים. אז גם את מה שקורה בהם פחות לוקחים בצורה דרמטית

בהצלחה רבה רבה@

נמצאים יחסית הרבה ביחד

ואין את האווירה הרעילה שאת מתארת

יכול להיות פה ושם דיבורים על אחרים

אבל דברים לגיטימיים ולא ריכולים מגעילים

כן הרגשנו באיזשהו שלב שהקשר מעיק מידי וקצת תפסנו מרחק

אבל זה היה דיי הדדי אז זה בסדר

בגדול אני לא עושה השוואות מי עוזרת יותר או מי מארחת יותר

פשוט מה שזורם

יש תקופות שאני עוזרת ויש תקופות שפחות

מזה לא...

אולי את רגילה לריגולים מחדר מורים,

אבל בסטנדרט הרגיל נראה לי שאנשים נחמדים אחד לשני באמת. ולא מלכלכים מאחורי הגב.

חסרונות יש לכולם

ומי שבוחר ללכלך על אחרים זה כי אין לו חיים, ואין לו מבט פנימה לתקן את החושך הפנימי של עצמו

דווקא בגלל שהתרגלתי להיות בצד הנמוך של הסקילה, זה לא מאיים עליי.

את אמא משקיעה יותר? יופי. נהדר. אני אלמד ממך.

יש לכם זוגיות לקנא? אז אקנא קצת ואלמד מזה מה אני רוצה לעצמי.

המקום הנמוך הוא המקום הנכון יותר, לדעתי.

כי הוא גם אנושי יותר. אנשים הם לא שלמות, יש בהם דפקות.

ודווקא הדפקות והפגמים הם מגלים משהו אמיתי עלינו, הרבה יותר מההישגים שלנו, והחנחונים שלנו.

שהם לא בני דודים.

לא זורם פשוט, כל אחד במשפחה שלו וזה סתם מעיק.

ויותר מידי יכול גם לפגוע בפן ההורי (כמו שאת קצת תיארת) או בפן הזוגי.

אם את אוהבת את זה,

הייתי אומרת תצאי רק עם משפחות שזורם לך איתם ושאת לא צריכה לחשוב כל הזמן מה עושים מה אומרים

בידיים מלאות.

הריון תקין וקל

יפה לראות שלאחד זה פחד נוראי ולשני חלום מתוק

בשעה טובה יקרה

תמיד אני בחרדות מתאומיםםם....

שפע שצריך אליו כלים מרובים.

מזל טוב!! 

זוכרת את עצמי בהריון הראשון הולכת לי ברחובות ירושלים חושבת לעצמי: אני בהריוןןןןןן!!! אהההה!! רוצה לדלג ברחובות מאושר...

(עד שהתחילו הבחילות ורציתי למות בגדול 😅 )

בע"ה הריון קל בידיים מלאות!

מכירה כ"כ את ההתרגשות והרצון לצרוח,

אישית קצת נרגע אחרי יום/יומיים (כמובן השמחה האדירה נשארה) וסיפרנו להורים כשהרגשנו מוכנים. סביב שבוע 9 -11. תלוי הריון.

היה לנו מיוחד שזה היה שלנו לתקופה

מסוג המבחנים שאין להם מועד ב'

או שאת באה מחדר לידה או נוסעת לחדר לידה משם

לי היה מבחן שבועיים לפני תל''מ, שרדתי.

הייתי בלחץ אימים, בקושי הצלחתי ללמוד למבחן מרוב לחץ

אז ביום של התלמ אמאאאאאא

שיהיה הריון קל תקין בידיים מלאות

מחכה לסקירה לדעת בוודאות שיש לי אחד....

כבד לי יותר מתמיד!

מצאו עוד אחד.....

בהריון האחרון לקח לי הרבה זמן לעכל שיש רק עוברון אחד

זה אפילו אכזב אותי ברמה שבעלי היה צריך להזכיר לי שנס שיש 1 כי גם לו חיכינו ועברנו המון עד שהגיע.......

העיקר שיהיה בבריאות ובידיים מלאות

אפילו אחרי הא"ס הראשון לא האמנתי שזה רק ותמיד קיוויתי שהם פספסו את השני.

אני בעצמי תאומה, ובעיני זה ממש מתנה.

אני מאוד רוצה בהריונות הבאים לזכות לתאומים.

קצת חוששת, בעיקר מהלידה כי בראשונה עברתי קיסרי.

אבל איכשהו זה לא גורם לי לא לרצות....

זה מה שהרגשתי בכל תחילת הריון, שאין סיכוי שאני מצליחה לשמור בסוד, באלי לצעוק את זה לכולם

אנחנו מספרים להורים, מיד אחרי הבדיקה הביתית, אבל זה גם תלוי קשר ומה שמרגיש.. אז תעשי מה שמרגיש לך הכי נכון וטוב לכם

ולגבי התאומים זה גם קטע, כי בגלל שאני מחכה להריון כבר כמה שנים, יש איזה מקום בלב שבאלי תאומים, סוג של פיצוי🫣

מצד שני, יודעת בפנים שמעדיפה אחד אחד, אפילו צפופים, אבל בנפרד😅

חיכינו כל כך הרבה זמן להריון, שכאילו מצד אחד את רוצה שניים

מצד שני, ניובורן אחד זה התאבדות מבחינתי אז שניים?

לא מדמיינת את זה עובר אצלי בלי קטסטרופות מכל הכיוונים, אולי אני אצליח להנות מתאומיך כשיהין בני ארבע

אמרתי לבעלי, אם הקב''ה רוצה לעשות לי בית ספר ולצחוק עלי, אז שיביא לנו תאומים 

ומביא לפי הכוחות

זה היה לי גם כשחיכינו להריון הראשון, בגלל שחיכינו כבר רציתי ממש תאומים, ואז היה אחד והרגשתי שתכל'ס באמת זה הכי מתאים לי ולא הייתי מסוגלת שניים יחד

ואז הריון שני הגיע תודה לה' ממש מהר, אז זה הרגיש לי תאומים, אבל יותר בקל

עכשיו כששוב מחכים, משתדלת להאמין שמתי ומה שה' יחליט להביא זה הכי נכון וטוב

העיקר שיהיה בקלות, בבריאות ובידיים מלאות❤️