אני כ"כ מצטערת איך הסתכלתי עליך עד היום. איך שפטתי אותך לפי המראה החיצוני שלך, קטלגתי אותך, סימנתי אותך.
חשבתי שאת אומרת דברים כדי להרגיע את עצמך והסביבה,
לא הבנתי עד כמה הדברים שאת אומרת נכונים,
עד כמה ההתמודדות שלך קשה ומשפיעה עליך בכל תחומי החיים.
חשבתי שאת ככה וככה, חשבתי שאת לא דוסית, חשבתי שאת עם האף בעננים, חשבתי, חשבתי...
עד שאתמול הייתי בשיחות בעיר שלך, וראיתי עם מה את מתמודדת, שכל הבנות לבושות בצורה מסוימת, ואת שונה, רואים את ההבדל, רואים שאת מנסה להתגבר, רואים שקשה לך ובכ"ז מתגברת, שולטת... רואים, רואים...
רק עכשיו אני מבינה על מה דיברת, על אילו דברים את מוותרת, על אילו דברים את נלחמת.
סליחה שהייתי כזו, שהרגשתי טובה ממך, שחשבתי שאת מתנשאת, שחשבתי שאת מסתכלת עלי מלמעלה, שאת עם האף בשמיים, אבל עכשיו אני מבינה שזו אני, אני עם האף למעלה, מסתכלת עליך מהעננים, תופסת מעצמי שאני בעצם כלום לידך...
אני מצטערת,
סולחת?







