לא כל מי שהולך לפסיכיאטר הוא עם דכאון,

וממש לא כל מי שעם דכאון יש לו נטיות אובדניות...

רק בישראל סובלים מדכאון 5.5% מהאוכלוסיה. (כל הפולניות? )

עוד עיון קצר בנתונים מגלה שמחקרים סוברים ש16% מהאוכלוסיה יסבלו מזה במהלך חייהם.

לא כולל דכאון אחרי לידה.

לק"י

לפסיכיאטר.

כדאי לבדוק כל מקרה לגופו, ולא לפסול מיד.

יש אנשים מקסימים שטופלו/ מטופלים, וחבל להפסיד את הקשר איתם רק בגלל זה..

לא "כולם צריכים פסיכולוג"...

ולאידך - מה פתאום רק כאלה הולכים לפסיכיאטר (ולפעמים הם יכולים לקבל עזרה קבועה שמורידה להם את הבעיה)..

טיפול פסיכולוגי?נראלי  שהייתי מסכימה

כמובן,הייתי מוודאת מראש שכבר טיפלו לגמרי בבעיה

שהבנאדם הספיק לצמוח מאז

למה?בעיני, זאת לא בושה ללכת לפסיכולוג

להפך,לפעמים אפילו צריך הרבה אומץ בשביל ללכת ולטפל בבעיה

בלי לטאטא אותה מתחת לשטיחים

ובכלל,מכל קושי אפשר לגדול ולהפוך להיות אנשים עוד יותר טובים

טיפול פסיכיאטרי? לא!

למה? קשה להסביר,זה פשוט מעורר בי רתיעה

לא. לא רק אנשים במצב נורא מגיעים לפסיכיאטר. 

ההבדל בין פסיכולוג לפסיכיאטר הוא שפסיכולוג עובד בעזרת הנפש- שיחות ובירורים ועבודה פנימית במקרים שבהם יש בעיה בנפש. 

פסיכיאטר עובד בעזרת חומרים כימים שמשפיעים על המוח- כי יש בעיה באיזון המוחי. כמו שאם יש בעיה בכל מקום אחר בגוף. כדורים פסיכיאטרים לא שונים מאנטיביוטיקה.

ואני אישית בזמנו הייתי מטופלת אצל פסיכיאטר- למרות שפסיכולוג אמר לי שאני בריאה בנפשי והוא לא רואה סיבה שאני אהיה בטיפול פסיכולוגי- וכל הבעיה היא רק באיזון במוח שהכדורים סידרו. מהרגע שהפסקתי את הטיפול התרופתי (או ליתר דיוק מהרגע שהוא התחיל להשפיע) הייתי בריאה ושלמה בגופי ובנפשי.

ולא. לא מגיעים לפסיכיאטר רק במקרים של מחשבות אובדניות ודיכאון חמור או בעיות נפשיות קשות. מגיעים בכל מקרה שהפסיכולוג מאמין שמקור הבעיה הוא יותר פיזיולוגי- נוירולוגי ולא רק נפשי (או בכלל לא נפשי)

צאו מהדעות הקדומות שלכם! 

לפיתרון/התמודדות . 

לא תמיד נכון להסיק מדרך ההתמודדות שנבחרה על חומרת הבעיה.

למשל, יש אנשים שיותר אוהבים להתעסק עם מה שיש להם בתוך הנפש ובבירור עצמי, ויעדיפו לפנות לפנות לפסיכולוג על בעיות שרוב האנשים לא היו מוצאים צורך לפנות לטיפול כל שהוא.

יש בעיות לא כ"כ חמורות, אבל יש להם טיפול תרופתי, ומי שמוסמך לתת אותו הוא פסיכיאטר (לעיתים גם רופא משפחה, אבל הפסיכיאטר הוא מומחה יותר בתחום זה).

יש גם אנשים עם בעיות חמורות, שלא תמיד יכולים להעזר בטיפולים. 

ויש גם אנשים שיכלו להעזר בטיפולים, אבל בחרו שלא להעזר בהם.

אולי "התמודדות".

התמודדות עם מורכבות מסויימת בחיים.

אבל כאשר הולכים לטיפול כל החיים - וזה לא הולך להגמר, כי ככה זה האופי,

אני כבר תופסת את זה ככלי עזר חיוני להתפתחות נפשית ועבודת ה'.

אין בעיות, יש רצון להתקדם, והרצון התובעני הזה כשנפגש בנפש האנושית המורכבת, דורש לפעמים אוזן קשבת מנוסה.

(לא מנסה להכחיש - יש בזה המון אתגר.

בסדר, לא מתאים לכל אחד)

אני נמצאת במקום השני - קשה לי עם מי שלא עבר טיפול פסיכולוגי רציני...

לגבי כדורים/פסיכיאטר:

מובן מאליו שעושים מה שצריך.

יש תופעות ומצבים שהם פיזיים נטו - כמו שיש כדור הורמונלי לבלוטת תריס, למשל, אז יש ציפרלקס לאיזון הסרטונין.

ויש מצבים שהכדור מאפשר להתחיל להתמודד עם מציאות מורכבת או עומק גדול מדי.

לפעמים דווקא הרתיעה וההמנעות מהכדור - יוצרים נזק גדול הרבה יותר (מכלים את הכוחות שלך עוד לפני ההתמודדות...).

מעטים הם הנצרכים לטיפול שכזה, באמת. רובם סתם מפתחים מידי הרבה רגשות ותלות. אם על כל דבר הולכים לפסיכולוג- אז יש כאן בעיה. שרק היא בפני עצמה צריכה טיפול...:-/

אם אכן הייתה לו בעיה משמעותית? מאוד?..לא יודעת. לא נראה לי, תלוי מה מצבו, ובכלל השאלות האלה מכוונות אל תשובה אחת ויחידה, שניתן לאמר אותה בחד משמעית: כל מקרה לגופו.

לק"י

השאלה- מה החומרה של הבעיה, אם זה מטופל או לא, אם זאת בעיה שהייתה בעבר או כרגע וכו'.

[ואגב, "טיפול פסיכולוגי" זה דבר מאד מצוי היום. לפעמים סתם עוזר לשחרר איזה "פקק" בגיל הצעיר.. וגם "פסיכיאטרי" זה שם כולל להרבה דברים]

כי אין כללים,

מעניין אותה לדעת מה החברה פה היו עושים..

ולשאלה:

אני לא יודעת,

לא עמדתי בסיטואציה הזו,

אבל אני מניחה שיש מקרים שהיה לי קשה לקבל,

ויש מקרים שהייתי מסתדרת עם זה מצויין...

יש הרבה אנשים שטופלו ודווקא בגלל זה הם היום הרבה הרבה יותר בריאים מנפשם מהרבה 'בריאים' אחרים..

בדיוק כמו שיש חוזרים בתשובה שהאמונה, הקשר עם ה', והתורה אצלם הרבה הרבה יותר משמעותית ובמקום נכון מהרבה דתיים מבית.

כמובן שבשתי הקטגוריות יש כאלו שלא יצאו לגמרי ממה שהם היו בו וזה עדיין משליך הרבה (במובן שלילי. לא כדחף קדימה) על מקומם היום. שאז זה באמת תלוי כמה את/ה יכול להכיל אותם. לפעמים זה גם תלוי במה את/ה בעצמך עברת..

מה שבטוח זה לא לפסול אף אחד סתם על רקע ה'יוחסין' שלו והעבר שלו מתוך סוג של גאווה שקרית שאני יותר טוב סתם כי לא הייתי שם ו'רשמית' זה נשמע יותר טוב.. דרך אגב, בגלל זה הרבה נמנעים מלבקש עזרה והבעיות שלהם רק מחריפות, וזו גם אחת הבעיות שלצערנו יש במקומות מסויימים בציבור החרדי. כדאי לנו כמה שפחות לחטוא בזה ושנזכה להסתכל על כולם כעל בני אדם.

בס"ד

אבל לא הייתי נמנעת.

[אגב, מה ההגדרה לטיפול פסיכולוגי? יש אנשים היום שהולכים לפסיכולוג על שטויות סתם כי הם צריכים אדם לדבר איתו. ויש ששולחים אותם סתם... כנ"ל פסיכיאטר. ואני מכירה סיפורים גם לצד הזה וגם לשני.].

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

אדם אמין סיפר לי שכשהוא (או חבר שלו, לא זוכרת במדויק) שאל

את הרב מרדכי אליהו זצ"ל, איך לבחון יראת שמים של בחורה,

הוא ענה לו: אם היא מברכת על מה שאוכלת. 

ולא הוסיף יותר.

אני בעד, 

לפעמים אני גם מתקילה בשאלות(:

1.  היא לא חוקרת משטרה שמנסה ל"התקיל" עבריין.  

2.  זה לא כן, זה לא ישיר, ואם הייתי בחור, לא הייתי שמח עם בחורה כזו.

3  הוא אמר שהוא מעדיף חצאית. למה להמשיך לחפור ולהתעקש?!

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?