הרב שלמה אבינר
אל תאכל רעל
אל תאכל רעל, אל תאכל סוכר ומלח, שומן וקמח לבן. כמובן לא מדובר בכפית אחת אלא בהצטברות עודפת.
ריבונו של עולם, הטוב לכול ורחמיו על כל מעשיו, הזן את העולם כולו בטובו, ברא מזונות בריאים וגם טעימים. "בורא נפשות רבות וחסרונן" – "כגון לחם ומים שאי אפשר בלא הם". "ועל כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי" – "כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם, יכולין העולם לחיות בלא הם, שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן" (ברכות לז א. תוס' ד"ה בורא).
הכל כל כך טעים, כל כך מתוק בעולם של ריבונו של עולם.
מה עושה האדם? מפריד את המתיקות ומוכר אותה לחוד. מוציא את הסוכר מקנה הסוכר ומכניס אותו במשקה קל, הכבד בסוכר, שבע כפיות לכוס – וכך הורס את בריאותו. ולא רק את בריאות הגוף הוא הורס, אלא גם בריאות הנשמה, כי הנשמה אינה אוהבת אכילה גסה. זה מצער אותה ומעציב אותה. ומהי אכילה גסה? אכילה מעבר לצורך הבריאותי האמתי של האדם, אלא כפי תאוות האכילה. יש אנשים משועבדים כל כך לתאוות האכילה, שהם מתייחסים לאכילה כאל מימוש תאוות אכילה, ואוכלים מפני תאוות האכילה, בלי לברר אם המזון מועיל או מזיק.
כותב מרן הרב קוק: "כשאוכלים לשם תאווה חומרית, מתגבר העיצבון בסוד אוכלי לחם העצבים" (אורות הקודש ג רצב). וכן באורות התשובה, שלוש הפסקאות על אכילה לא ראויה (יד ח-ט-י), באות בין פסקאות של עצבות. יש אנשים שאוכלים לא בגלל צורך אמתי, אלא כדי להפיג את עצבותם ותסכולם. ואדרבא, נהפוך הוא.
יש ארבע מדרגות באכילה לפי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ג):
א. תאוות האכילה.
ב. גבוה יותר: אכילה לשם בריאות
ג. גבוה יותר: אכילה לשם בריאות לשם כוח לעבודת ד'.
יש מדרגה רביעית רזית גבוהה עוד יותר שהרמב"ם אינו מזכיר אלא באופן כללי בסוף מורה נבוכים: העלאת ניצוצות, או מדרגת הקדושה שבסוף מסילת ישרים (פרק כו), כמו הכהנים שאוכלים קרבנות, ועצם האכילה היא עבודת ד'. כמובן, אין זו המדרגה שלנו.
אבל גם המדרגה השלישית לשם שמים אינה מדרגה שלנו. הרי הרמב"ם כותב שהיא קרובה למדרגת הנבואה (שמונה פרקים פרק ה). ואפילו המדרגה השניה לאכול רק לשם בריאות קשה לנו. הרי יש בעולם 1.6 מיליארד אנשים הסובלים מעודף משקל, ו-520 מיליון שמנים.
כל יום מוציאים בארצות הברית על טיפול במחלות הקשורות להשמנה 140 מיליון דולר, ועל תכניות הרזיה 55 מיליון דולר.
לכן ידידי, אל תאכל רעל, שאף למדרגה שלישית ולפחות לשניה.
נכון שדברים אלו אינם פופולאריים בעולמנו שהוא עולם של הנאה מיידית. ובכלל, בתרבות המערב העולם נתפס כעולם של מילוי הנאה, וזו מטרת החיים – בהמשך לתרבות יוון, שהיא עצמה המשך של האלילות הקדומה. לעומת זאת, אברהם אבינו לימד שהעולם הוא עולם של מילוי חובה כמבואר במסילת ישרים פרק א, וההנאה אינה אלא אמצעי כדי שהאדם יוכל למלא תפקידו.
כמובן, מותר מידי פעם לאכול במינון נמוך מגדנות וסוכרית וממתקים ועוגיות, כגון בשבת וביום טוב. אבל לא כ"בני אדם שאוכלים ושותים ועושין כל ימיהם כחגים" (שבת קנא, רמב"ם דעות ה א). ועתה יש בני אדם שעושים כל יום חג ארבע וחמש פעמים בממתקים, חטיפים ואין סוף מעדנים.
זה הכלל, צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר. כי מנגנון השביעה המוחי אינו בנוי לממתקים.
לכן חדל לך מסוכר וממלח, ממרגרינה ומקמח-לבן-דבק-נגרים. חמול על גופך שנכנס לכוננות גבוהה לסלק בעמל רב את כל הרעלים האלה. חמול על נשמתך שחשה ירידה ובוכה בקרבה.
שמא תאמר: וכי מעתה אנהג בפרישות, ואתענה כל חיי במזון אשר טעמו כטעם הקרטון?! לא כן, אלא לאט יחזור לך חוש הטעם הטבעי שאיבדת.
חזור למזון הטבעי, הנקי והבריא. "הוא הלחם אשר נתן ד' לכם לאכלה... לקטו ממנו איש לפי אכלו... המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו... ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וירום תולעים ויבאש... וילקטו אותו בבוקר בבוקר איש כפי אכלו" (שמות טז טו-כא).
בשבת אפשר להתענג, וגם ביום טוב. אך לא להפריז. שבת קודש, שבת לד'.
)
)
בהם זה תאוות האכילה (לפחות אני)
