אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

זה עניין אישי, איך אפשר לצאת בקריאה גורפת לבנים שזקן זה יפה, אז שיגדלו? (או בקריאה לבנות שזקן זה יפה, אז שיאהבו?)

החבר'ה הדוסים בד"כ ע"פ מגדלים זקן

והפחות דוסים לא.

ה"ה לגבי בנות דוסיות שאוהבות זקן

הם פשוט פחות אוהבים את זה, והם ממש דוסים!!

וכו' (אם כי גם לגבי תסרוקת לבת יש יותר מזה), ולכן כתבתי "מזכיר קצת".

בכל אופן, מה העניין לקרוא לבנים לעשות כך? אולי הכוונה שלא יחשוש שמא בנות לא ירצו בו מכיוון שמגדל זקן? זה שיקול לבחור אם לגדל או לא? (ממ. יכול להיות.)

בכל אופן, נראה לי שבעיקר הפריעה לי הפניה שמנוסחת קצת כאילו מכלל הבנות:

"כן, כן זקן זה סמל לגבריות, ליהדות, לצדיקות. אנחנו מחפשות גבר!"

(למרות ההסתייגויות של "לפחות אני", ובהתחלה של "בנות - תעריכו")

כי יש לפחות בת אחת (עכשיו אני יודעת ששתיים) שלא כ"כ אוהבת את זה..

אבל כשהולכים להתחתן עם בן-אדם לא צריך רמזים. הוא פה.

סיכוי סטטיסטי ותו לא, אף אחד לא מתחתן עם הסטטיסטיקה.

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

אבל לפי מה שידוע לי יש בקבלה עניין גדול לא לגלח

אבל זקן קצר, מוקפד ומסודר זה דווקא יפה ויכול מאד להתאים, תלוי במראה.

יש בזה עניין הלכתי.

אך לצערי אני שומע על הרבה חבר'ה שלא מאריכים כי הם אינם יודעים איך זה יתקבל אצליכן.

והרי, ידוע שדבריו של רב עם זקן מתקבלים  אחרת מאותו רב (בדיוק!) כשהוא בלי זקן.

נשים, יש לכן כח עצום! תנצלו אותו לחיוב.

"שבזכות נשים צדקניות..."

רק עניין קבלי.

אני מבינה שהרב ליכטינשטיין לא דוס? לא מקפיד על הלכה? הוא סתם ראש של אחת הישיבות הגדולות בארץ..

ואני מבינה שפפה אללו (יו"ר מר"צ בי-ם) ממש דוס, ראית איזה זקן ענק יש לו?

וגם הרצל, סופר דוס!!

ואפילו אחמניג'אד..

(סתם סיפור- בעלי מכיר מישהו שלמד לדיינות, ולא עבר את המבחן- רק כי היה לו זקן קצר. אחרי הבחינה ניגש אליו אחד הרבנים ואמר לו "פעם הבאה תבוא עם זקן וחליפה" הוא שמע בקולו- ועבר. ממש מה שמלמד מי יהיה דיין טוב או לא..)

ואני מקשיבה לרב בלי קשר לאם יש לו זקן או אין לו זקן.

ויש המון רבנים בעלי זקן ארוך שאני לא הולכת לפיהם..

שונאת את המד דוסיות הזו לפי חיצוניות.. בעעעעעעעעעעע 

ובעניין פאות ארוכות, לא נראה לי שזה היה מקובל על לפני 200-300 שנה. ככה שזה ממש חדש. (חוץ מאצל התימנים)

וזקן זה לא מסורת יהודית. אבל יש בזה עניין יהודי כמובן, עניין קבלי.

אבל יש הרבה דברים נוספים שצריך לעשות על פי הקבלה.

אתה יודע מה העונש של מי שלא קם לתיקון חצות לפי הקבלה? 

לעניות דעתי זה הרבה יותר חשוב מזקן...

ויש גם ערך ביהדות להראות מכובד ולא מוזנח. 

לא כל זקן נראה מוזנח, אבל צריך לשים לב. 

בלי חס וחלילה לפגוע בכבודו של הרב ליכטנשטיין שליט"א, דווקא בגלל שהבאת אותו, את צריכה לראות שזה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. רוב רובם המוחלט מוחלט של רבנים - ואני מדבר קודם כל על גדולי הרבנים, הם כאלו שמגדלים זקנים. בודדים בודדים הרבנים בגדולים שאין להם זקן. מה זה נראה לך אומר? שרב כשהוא נהיה רב רציני אז זה כאילו חובה בשבילו לגדל זקן בשביל הרשמיות? לא, זה יותר מכך - כן יש עניין בזקן,, זה כן משהו יהודי - כשזה בא מתוך תורה. ח

ילוני שמגדל זקן (ודברים אלו נסובים על מה שכתבת על אלא הלא דתיים שמגדלים זקן) זה לא יהודי ירא שמיים שמגדל זקן מתוך תורה. ממש א. וזה קצת מעליב גם ההשוואות האלו שאת עושה. 

הרי במידה שאת מביאה את הרב ליכטנשטיין אני יכול להביא לך על כל רב גדול בתורה שאין לו זקן, 150 רבנים גדולים אחרים שכן יש להם זקן. האם זה לא אומר לך כלום?

זה לא אומר חלילה שרב גדול בלי זקן הוא לא מספיק גדול בתור. מה פתאום. קטונתי מלהעיז לחשוב על דבר כזה כאילו - אבל זה כן אומר שבוודאי ובוודאי שיש בזה גם עניין הלכתי ולא רק קבלי. כי תסכימי איתי שלא הגיוני ש99% מהרבנים הגדולים ינהגו בעניין הזה רק בגלל שהקבלה אומרת ככה...

זה לא אומר שמודדים דוסיות על פי החיצוניות - זה אבל בהחלט אומר שדוסיות בסופו של דבר כן תשפיע על החיצוניות, אין אפס. 

זה מו מהצד השני, שאני אראה בחורה שהולכת עם חצאית ארוכה ארוכה עד הרגליים, לבושה בלי מחשוף בכלל, שרוולים ארוכים וכו' - צנועה וחסודה ממש. אז כמובן שיכול להיות שהיא בכלל איזה חילוניה פרוצה (ולא, אני ל-א אומר כאן שחילוניות הן פרוצות בהגדרה, זה רק לצורך המקרה, ובמקרה ספציפי, נא ל-א להשליך...) שסתם ככה החליטה היום ללבוש ככה - אבל אין ספק שזה כבר ייתן לבחורה נקודת זכות בעיניי אם, נגיד, חבר שלי יציע לי אותה וגם יגיד שהיא בחורה תורנית וכו' - הבגדים שראיתי שהיא לובשת,, כבר מרמזים לי משהו על אישיות אפשרית שלה.

כן, אני לא מתבייש להגיד - החיצוניות היא לא מי שעושה את האדם, אבל מהצד השני - האדם בהחלט בהחלט עושה את החיצוניות על פי הפנימיות שלו.

ומצטער אם הייתי טיפה חריף, פשוט נגעת בנושא שמאוד בדמי...

מקווה שהובנתי נכון.

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

זה גם זה לא בטוח שמעיד על אדם משהו. כלומר - אומנם זה שהוא עם כיפה קטנה וג'ינס, לא בהכרח אומר שהוא לא ירא שמיים (אם כי, אתה חייב להסכים איתי, כן יש לבוש שמוכר בגדול כ"לבוש בן תורה", וזה כבר אומר משהו, עם כל ה"חיצוניות" שבזה...) - אבל גם זה שהוא שולט היטב ממש ממש בחומר לדיינות, לא אומר שהוא ירא שמיים... כלומר, זה בסך הכל חומר, שעד כמה שהוא קשה, לא חייבים להיות ייראי שמיים כדי לדעת אותו ברמה הטכנית...

הרב שלנו סיפר לנו על ראש מחלקה אחת לתלמוד בא

חד מהמוסדות האקדמיים בארץ, שאתה נכנס למשרד שלו אתה מרגיש שהגעת מינימום ללשכת הרב עובדיה - חדר מלא מלא ספרי גמרא, פרשנים, תנ"ך, משנה, ראשונים ואחרונים. ה\ראש המחלקה הזה נראה כמו רב אורגינל, זקן לבן ארוך ופנים נעימות - ואין ספק שהוא יכול לקרוע בלימוד מפולפל הרבה הרבה מטובי הבחורים בפוניב'ז ובהר המור גם יחד - אדם בעל שיעור קומה בידיעות תורניות ללא ספק. גאון. אבל, וזה הקט'ש - ללא כיפה על ראשו. וכדי שיהיה ברור יותר - ראש המחלקה הזה,הפרופסור הזה שיכול ללמוד בחברותא עם רבנים גדולים בלי להביך את עצמו ואת ידיעותיו - חילוני גמור.

אז מה זה אומר?

שאכן, צריך במקביל לבדוק גם זה וגם זה - אבל אין ספק שפעמים רבות, אם הפנים חזק ותורני, זה לרוב לרוב, יופיע גם כלפי חוץ בדרכים שונות. וגם להיפך.

יש יוצאי דופן - אבל כאמור, הם יוצאי דופן.

סתם באתי לספר סיפור עסיסי...

לגבי החלק הראשון של דברייך, שתי השורות הראשונות.

זה מתסכל כמה שזה נכון לעיתים.

השיפוט הרדוד והילדותי הזה - מי שיש לו זקן סימן שהוא צדיק,

הוא כל כך מגוחך!

לכי לישיבות,

תראי כמה חבר'ה שרק הגיעו לישיבה וכבר מתחילים לגדל זקן.

זה לא מעיד לרגע על רמתם הרוחנית,

אלא על כך שהם נתפסים לצדדים החיצוניים של בייני"שים.

מי שמגדל זקן - שיערב לו.

מי שלא מגדל זקן - שיערב גם לו.

שניהם אינם מעידים על צדיקותם או על יושרם (לכי תראי את דניאל מעוז שרצח את שני הוריו...).

ומי ששומע פחות לרב שאינו מזוקן,

עליו לעשות בדק בית אצלו ולא להיתלות בזקנו של הרב.

(או כמו שאומרים הערבים: "בחיי זקנו של מוחמד")

תשובה מרעננת לנפש עייפה מה******* שרצות פה

ורק אחרי איזה שנייה שתיים ירד לי האסימון וקלטתי שזה לא זה

ולגופו של עניין - איזה כיף לשמוע דעה כזאת, באמת.

שתדעו שיש באמת חשש גדול בקרב בנים בישיבות האם לגדל זקן או לו, כשעיקר החשש באמת לצערנו פעמים רבות נובע ביודעין ובלא יודעין מהנורמה החברתית המקובלת זה שנים רבות שזקן זה דבר לא יפה, שמעיד על רישול, ושזה יכול לפגוע בשידוכים. ואל תיתממו בנות, ברור לי שזה מרתיע המון פעמים בנות מקשרים שהיו יכולים להיות טובים.

ותרשו לי רק להגיד משהו על זקן מסודר/לא מסודר - בנות, כמעט בטוח שמי שמאריך זקן בלי חשבון ולא מסדר אותו,, זה לא בגלל שהוא בחור מרושל מעיקרו, אלא בגלל שיש לו עניין מיוחד בזה, מתוך החלטה הלכתית/אמונית/התחזקותית שקיבל על עצמו - ולא בגלל שהוא סופר עצלן או בן אדם מוזנח...ממש לא. אז תנסו לראות את זה ככה בנות... מי שמגדל זקן לא מסודר מתוך אידיאל, ולא מתוך הזנחה - זה דבר יפה כשלעצמו שמחפה על אולי קצת אי סידור הזקן. כן, אז הוא לא קטן ומסודר בדקדקנות - אבל הוא יהודי, ותזכרו שזה יכול להעיד ברמה כלשהי על האדם (רק לטובה, ולא לרעה - כלומר, זה יכול רק אולי להעיד שאדם ע-ם זקן כזה הוא רציני, אבל לא להעיד שאדם בלי זקן כזה הוא לא רציני - ברור? רק לטובה) שהוא רציני תורנית וכו' - ובינינו, זה דבר הרבה יותר חשוב לחיי הנישואין ולהקמת בית, מהמראה החיצוני שאולי הוא לא בשמיים. כן, אז הוא לא חתיך אולי יותר מידי כי הזקן ישר משווה לו מראה של איזה חיזבאלוני שלא מגלח לעולם - אבל תזכרו שישנם רבנים גדולים מאוד שלא מגלחים ולא מסדרים כמעט בכלל, או בכלל לא - ובכל זאת גדלותם בתורה גורמת לך לא להתייחס לזה בכלל, ולפעמים להיפך - הזקן והתורה שבאדם משוות לו מראה יהודי ומתוק כל כך, ממש הדרת קודש.

זה לא אומר שכל שיעור א' שמתחיל לגדל זקן הוא גדול הדור - אבל זה אומר, אולי, שיש לו שאיפות גבוהות - וזה כבר טוב

ועוד לא סרגתי די - שוב תודה לך. חיממת את ליבי, באמת 

ועוד בייניש' (נכון? ) מזוקן!? בכלל..

אשריכם, כל השרשורים שלכם רק גורמים לי יותר ויותר לרצות להישתדל בצניעות!

כמה הערכה יש לי אליכם!

שניכם בעלי חיבה לזקנים, בעלי השקפת עולם קרובה, זאת נראית לי נקודת פתיחה מעולה! מזל וברכה!

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

לבדוק מה באמת הולך שם במדרשות האלה..

מסתבר שלא טעיתי!

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

זקן וגם פאות זה מהמם!

טוב, אז למרות שלמראה שירשור זה בעיקר עולות אמירות מצחיקות וציניות,

והיות וחלק מהבנים פה כותבים שנמנעים מלגדל זקן,

כי אולי זה לא יימצא חן בעיני הבנות- זה באמת מוגזם.

א. אני חושבת שזה במובהק קשור לאותו שירשור של ביטחון מול השתדלות...

שם הביאו מקורות על כך שאדם לא צריך להשתדל למצוא חן יותר מידי וכ', ובמיוחד בדבר כזה!

שבחור יחשוב שהידור בהלכה זה מה שימנע את הזיווג הטוב עבורו??

ולכל המתפלספים למיניהם - לא שופטים על פי זקן בלבד, אך גם ברור שיש בזה הידור.

וגם אם זה רק לפי קבלה, זה עדיין הידור, המון הידורים מגיעים דווקא מצד הסוד שבתורה.

ב. אם כל בחור שמבין ומאמיןשכך צריך לנהוג ילך עם זקן, בנות יתרגלו לכך, כנורמה, ויבינו שזה חלק מהמכלול בחור תורני+

ג היופי בעיני המתבונן(נת).. אם יש מישהי ספציפית שזה מפריע לה, תלמדו איתה את העניין, תסבירו.

ברגע שמבינים את היופי הפנימי שבזה, כל ההסתכלות אחרת.

ושיהיה לכם בהצלחה.

הם לא מגדלים זקן בגלל הצדיקות שבדבר, אלא בגלל הפטור מהגילוח. כנ"ל חילונים שמגדלים זקן חודש-חודש וחצי לפני הגיוס כדי להצטלם עם זקן בחוגר.

אומרים שצינורות בני חיי ומזוני נמצאים בזקן, וגידול זקן ממשיך שפע...

אפילו פעם שמעתי מחברה שאחיין שלה משך לאבא שלה בזקן והוא חייך אליו ואמר לו תמשוך תמשוך...זה טוב,זה ממשיך שפע-כידוע הענין של "הריני רוצה לדעת זה התינוק" שהתינוק רוצה את הקב"ה בל סיבה וטעם,הוא עדיין לא קשור לעניני העולם וכל כולו זה הקב"ה בצורה הכי פשוטה שיש ללא כל צורך בהסברים וכו'

אמנם אצל חלקם זה קשה,אבל לדעתי זה זכות ומעלה ומי שמיועדת לכם אף אחד לא יקח לכם אותה והיא תקבל אותכם כמו שאתם גם עם הזקן שיש לכם.

גם מהקושי שיש בזה ניתן לראות על המעלה הגדולה שקיימת בזה!

כל מה שדיברו פה על זקן ופיאות סתם שיהיה ברור (ובדקתי את זה אני לא סתם מעלה השערות):

לזקן יש ענייין הלכתי ברור, שקשה מאד למצוא מכונת גילוח כשרה לכל הדיעות, וגם אז איך לגלח (לא צמוד מידי וכו')

ע"פ הקבלה יש עניין גדול מאד ללכת עם זקן, וזה לא סתם, זה מופיע כמעט בכל הנושאי כלים על השו"ע בסימן שמדבר על איסור גילוח הזקן. כנ"ל פיאות. על זקן לא צריך להגיד שתמיד יהודים הלכו עם זקן, וגם מי שטען פה שפיאות זה דבר חדש- ממש לא נכון. ליהודים, בכל הגלויות, היה פיאות. זה מופיע נראה לי הכי קדום בזהר וגם בגמרא יש הוכחות שהיו פיאות.

ואגב תחשבו בצורה הגיונית- התורה כתבה "ולא תשחית את פאת זקנך" אז מה הכוונה? שנחפש טריקים הלכתיים כדי לא להשחית, או שפשוט לא נשחית??

ומי שטען שע"פ הקבלה יש עונש גדול למי שלא עושה תיקון חצות, נכון, אבל סתכלו כמה דברים אנחנו עושים ע"פ הקבלה- צורת הנחת המזוזה, קשירת התפילין, סדר התפילות, קבלת שבת, חזרת הש"ץ בימינו ועוד ועוד....

להיפך, זה מה שתמיד חיפשתי. (וגם מצאתי).

בעלי מעולם לא גילח את הזקן שלו (והתחיל לצמוח לו בערך בגיל 15-14) בגלל העניין שבזה (משהו בקבלה...).

[אבל אני לא בטוחה שאם הייתי פוגשת אותו בגיל 15 הייתי מוכנה להסתכל עליו ועל הזקן שלו...]

שכל אחד יהיה איך שבא לו,

שיגדל זקן בארוך מטר,

ומצידי גם שפם עד האוזניים-

זה לא אומר שאני חייבת להיפגש איתו...

יש כאלו שבשבילן זה סמל לגבריות, קדושה ודוסיות,

ויש כאלו שלא אוהבות...

בעיני זה לא אסטטי, משדר מבוגרות, בלגן... כבדות...

זכותי לחשוב ככה,

אני רוצה בחור דוס, ומכירה גם מלא דוסים שלא מאריכים זקן (זקן- זיפים לא נחשב..),

רק הדבר האחרון שארצה זה שמישהו יוריד בגללי זקן.

שכל אחד יהיה איך שנראה לו מתאים,

ובע"ה ימצא גם מישהי שתאהב ותרצה את זה!

*אני צריכה להיזהר, כי תמיד אומרים שמה שלא רוצים- מגיע בסוף..

*זה לא שלא נפגשתי עם בעלי זקנים, נפגשתי ועוד איך, אבל.. 

*יש מעט בחורים שראיתי שאמרתי- וואוו, יש לו זקן וזה יפה, אז ישמצב שבסוף זה לא יפריע לי, אנל'א נעולה על זה...

ואין בזה שום עניין הלכתי.

סלח לי אבל כל פרט ממה שכתבת ממש ממש או טעות מושלמת או נתון להחלטת כל אדם לעצמו וממש לא נחרץ כמו שאתה כתבת כאילו זה מוחלט וברור אצל כל אחד.

מציק - ממש רק בהתחלה הזקן מעט מציק, בהמשך הוא לא מפריע כמעט בכלל, להיפך - מי שצריך להתגלח כל יום, לא הכל מציק, הזיפים ועצם הצורך להתגלח. זקן ארוך, אפילו רק קצת - כמעט שלא זוכרים לפעמים שהוא קיים.

דוחה - אינדיבידואלי, ממש לא כמו שאתה הצגת את זה בנחרצות. יש כאלה שבשבילם זה המראה הכי יפה בעולם. האם באמת אתה סובר שמראם של רוב רוב רבני היהודים, הוא דוחה בגלל שיש להם זקן???איתמהה

מגעיל - שוב חזרנו לעניין הדוחה, ע"ע. טעות לחלוטין.

וגם לגבי מה שכתבת על הקטע ההלכתי - ממש לא נכון, אין לי כאן המקום להאריך אבל אתה ממש ממש טועה בזה.

רק במטותא ממך, אם אין לזה שום שום שום עניין הלכתי, הסבר נא לי למה רובם המוחלט הכמעט טוטאלי של רבנים, בארץ ובחול, הם בעליי זקנים? וכי זו אופנה כשאר אופנות העולם, שרב חייב שיהיה לו זקן אחרת אינו רב, כי אין לו "מראה של רב"? שטות והבל ורעות רוח. ברור שרבנים מגדלים זקן כי יש לזה עניין הלכתי, אמוני, יהודי ודתי - גדולים מאוד.

אז אנא ממך, פעם הבאה השתמש בקביעות קצת פחות נחרצות, כתוב - לדדעתי האישית הוא דוחה ומגעיל וכו'" - אחרת אתה פוגע ומשמיץ כאן אוכלוסייה ענקית של בעליי זקנים...

תודה, אחי, ושבת שלום

"דוחה - אינדיבידואלי, ממש לא כמו שאתה הצגת את זה בנחרצות. יש כאלה שבשבילם זה המראה הכי יפה בעולם. האם באמת אתה סובר שמראם של רוב רוב רבני היהודים, הוא דוחה בגלל שיש להם זקן???איתמהה".

עיין תשובת רבי יהושע בן חנניה לבת הקיסר.

"וגם לגבי מה שכתבת על הקטע ההלכתי - ממש לא נכון, אין לי כאן המקום להאריך אבל אתה ממש ממש טועה בזה."

לי דווקא נראה שאתה זה שממש ממש טועה. אין שום עניין הלכתי בלגדל זקן, כל עוד מסירים אותו בצורה המותרת לפי ההלכה. לפי הקבלה אכן יש עניין, ומי שמחזיק מהקבלה בתור מקור [הלכתי] מחייב אכן תימה עליו שהוא נוגע בזקן שלו שהרי הזוהר מחמיר בעניין. ומי שלא? אז לא. אני לא. קים לי כגישת הירושלמי (מובא גם בטור אאל"ט) שלא ממש עולה בקנה אחד עם דעת הזוהר:

"ר' חמא בי ר' חנינה ור' הושעיה חד אמר אי זו אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא אבל ישרראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפן לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים" (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג)

וזה לא המקור היחיד.

לא הבנת אותי. התכוונתי לומר שאילו היו בלי הזקן אז המראה החיצוני שלהם היה יותר טוב. (פרפארזה על "אילו היו מכוערים").

זה לא נראה לי "הפשט". מה שנראה לי שיש כאן עניין ליישב את דברי הירושלמי כדי שלא יסתרו את דברי הזוהר, אז מנסים לפשר כאילו מדובר רק בלסדר. אבל בפשט אכן מדובר בפשטות *גם* על להסיר לגמרי.

פעם לא היו מכונות גילוח, ואתה רואה שפעם גם אצל הגויים היה מקובל לגדל זקן.

"לפי הגר"א ור' חיים מוואלוזין, אין שום ענין שהזקן יהיה ארוך לפי הקבלה, הם מסבירים אחרת את הזוהר, אבל לפי שיטתם צריך שיהיה זקן ע"פ הקבלה.".

ויש דעות אחרות. אאל"ט יש דעות שמבינות את "ואי ליה למאן דאושיט ידוי בדיקנא יקירה..." (הקטע שהספרדים אומרים בתשליך) כמדבר בפשטות גם על הזקן של האדם. (הבא"ח למשל?).

ויש כאלה גם היום שחושבים שזה יפה. זכותם. לדעתי במקרה הטוב זה פוגם ובמקרה הרע זה דוחה ומגעיל. אני מקווה שאין לך הווא אמינא לומר שבגלל שהגמרא חושבת שזה יפה שגם אני צריך לחשוב כך.

"אם באמת כוונת הירושלמי היה גם לגילוח גמור, היינו צריכים למצוא יותר איורים של מגולחים בארץ ישראל בתקופה הביזנטית. לא נראה לי, שיש איור אחד כזה. אם יש תמצא לי.".

קודם כל, המוציא מחבירו עליו הראיה. אני בכלל לא יודע על איורים כאלה, אתה שטוען שיש אדרבא, תביא אתה דוגמאות לאיורים שמהם עולה כטענתך. (אגב, זה מעניין שאתה מוכן לקבל איורים כאלה כראיה לפירוש, מעניין אם הגישה "המחקרית" הזאת תהיה מקובלת עליך בעוד כמה וכמה מקומות?).

חוץ מזה, שבכל מקרה מה שאתה אומר זה לא קצה של ראיה. שהרי אני תמיד יכול לטעון שדברי הירושלמי נאמרו דווקא ביחס לראש השנה שצריך להשתדל להתגלח לפני, אבל בסתם ימות השנה לא עשו זאת תדיר כמו שרואים בציורים, פשוט כי טכנית זה לא היה הכי נוח. אבל הראיה שלי שהירושלמי מתיר ומעודד גילוח הזקן במקומה עומדת.

היא חסרת משמעות. אין מכאן שום ראיה.

"הראיה שלך מהירושלמי, לא מתחיל, כי ברגע שאתה מודה שכלול בזה קיצוץ, אז אין שום סיבה לפרש שזה גילוח גמור.".

ועוד איך מתחיל. אם אני מודה שכלול בזה גם קיצוץ הרי שאין שום סיבה לפרש גילוח גמור?! איזה מין לוגיקה כזאת? הסיבה היחידה שאתה רוצה לומר כך היא כדי לא לסתור את דברי הקבלה. זאת הסיבה היחידה. אחרת מהכתוב עצמו אין לך שום ראיה לומר שדברי הירושלמי אינם כוללים גילוח גמור.

לך אולי לא נוח שדברי הירושלמי אינם עולים כל כך בקנה אחד עם דברי הזוהר, לי זה לא ממש מפריע.

אגב, אני תוהה איך היית נכנסת להתפתלויות ודחקים למיניהם אם היית צריך להתמודד עם שיטת הירושלמי לפיה מניחים תפילין בחול המועד בסתירה לדברי הזוהר, שמחמיר  אאל"ט עדי כדי מיתה בעניין.

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

לא באמת אפשר לדעת בלי ניסיון

וגם כשיש ניסיון אנשים יכולים לטעות בבחירה שוב

באופי ובהרגלים מהבית. כי הרבה מהרצונות והצרכים שלנו טבועים בנו מתוך הרגלים שרכשנו בבית ההורים בשנות ילדותינו ובגיל ההתבגרות, ועיצבו את האופי שלנו.

ברור שיש את הדברים המאוד בסיסיים:

התאמה באורח החיים הדתי וההשקפה הדתית, מציאת חן פיזית ורגשית, הרגשת משיכה ותשוקה מאוד כייף לנו ביחד ויש געגוע וחוסר כשלא נמצאים ולא מתראים כמה ימים…

היכולת לנהל שיחה פתוחה, מקשיבה ומכבדת, בייחוד בזמנים של חוסר הסכמה

ויש נושאים שעלולים להיות יותר מורכבים בדרך להחלטה, ומקור לספקות וחוסר ביטחון מה יקרה בעתיד:

מצבים רפואיים ידועים ומחלות כרוניות, האם יש שקיפות מלאה בקשר הזוגי או שיש הרגשה שיש חורים מהעבר שלא ידועים, כסף - האם יש בטחון כלכלי להקמת בית ומשפחה, כלומר לפחות אחד מבני הזוג כבר יכול לפרנס בצורה סבירה, או שהפרנסה תלויה בניסים ונחיה בהתחלה מהיד לפה?

אם כל צד מבני הזוג מגיע מעדה ותרבות אחרת, אשכנזים מול עדות המזרח, עשויים להיות פערי מנטליות.

גם הייתי מכניס כאן את היחס של כל צד בנושא חלוקת אחריות במטלות היומיום, ניקיון, ואחזקת הבית. יכולים להיות כאן פערי מנטליות… הגבר למשל בא ממשפחה שבה האבא לא לוקח חלק בעול תחזוקת הבית ואצלם הכל האמא עושה, אבל אנחנו בדור אחר וכן רוצים שהגבר ישא בעול ובמטלות המעצבנות…

וחשוב לציין שכמה שלא נהיה סגורים ובטוחים בהחלטה, אחרי הנישואים, כשמגיעים לחיים המשותפים ביחד, בהכרח יצוצו דברים חדשים שלא יכולנו לבדוק אותם לפני הנישואים.

אבל כן נוכל להתמודד ולמצוא פתרונות, להכיל הבדלים ולבוא לקראת הצד השני, וגם פה ושם נושאים שלא נוכל לפתור באופן מושלם ונצטרך להתפשר.

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.