אני מתלבטת איך להסביר את עצמי בצורה הכי אמתית ובלי שום גאווה כי זה באמת לא בא ממקום כזה.. מקווה שאני יצליח..
אז ככה-
אני לומדת בכיתה י"א,וכל החיים התרגלתי שאנשים שאני מכירה ומעריכים אותי- מעריכים אותי בזכות האופי שלי- תמיד החמיאו לי שאני אכפתית, כשרונית, וכו'. ותמיד לא אהבתי את זה. לא הערכתי את זה. הייתי בטוחה שאומרים לי את זה רק כי אין להם משהו אחר להחמיא לי.
למה? כי תמיד שפטו אותי רק לפי הרושם הראשוני שראו ממני. בכיתה ד' ראו משקפיים? אוקי- מעכשיו את החננה. מעכשיו תוכיחי שאת חכמה. (מה שממש לא הייתי..). את קצת שקטה? אוקי, זה בטח אומר משהו על האופי שלך..
לא נתנו לי הזמנות להראות מה אני ולהוכיח מי אני- ישר קיטלגו, ובאמת שעם השנים הפכתי לכל מה שציפו ממני להיות- שקטה, מנסה להצליח לימודים, דוסית וכו'..
היו תקופות שקינאתי בחברות שלי- כאלה שבאמת ממש יפות והכל הולך להם בקלות בחיים, כי ככה זה העולם שלנו. ותמיד אמרתי לעצמי שהם יפות- אבל אני- אני אולי מכוערת אבל אני ברגע שאתה אדם טוב ואנשים נותנים לך הזדמנות שיכירו אותך- באמת שהחיצוניות זה כבר לא קריטי. נראה לי שאפילו הייתי די מאושרת ושמחה בחלקי.
עד ש.. עד שבשנה האחרונות זה התחיל קצת להשתנות.
בהתחלה זה מחמאות מהדודות של "וואו איך את נראית יופי" וכל אלה, מה שדי רגילים לשמוע..
אחרי זה חברה אומרת לי ש"תקשיבי את פשוט התייפת בזמן האחרון!"
ואני? אני הייתי מאושרת. אולי אני לא יהיה מכוערת סוף סוף אלה נורמאלית...!
אבל עובר זמן, ואני מתחילה להבין שכנראה מאוד השתנתי מבחינה חיצונית.
בהתחלה אני שמה לב שפתאום בנים מתחילים להסתכל עלי ולא הבנתי למה, אבל זה הגיע אלי בבום ובאופן מאוד קיצוני כשנסעתי עם חברות להתנדב עם אנשים עם פיגור קל, עם המון אנשים שלא מכירים אותי , ופתאום אני שמה לב שכל הבנים שם בוהים בי, ושכמה מהחניכים (שהם עם פיגור, אז טאקט זה לא הקטע החזק שלהם) אומרים לי שאני יפה.. ופתאום לבנים שם דחוף לדבר איתי.. אפילו החניכה שלי טורחת להגיד לי שאני יפה!
כל הקטע הזה של למשוך כ"כ הרבה תשומת לב זה באמת היה מביך ובאמת שרציתי להתחבא בערך..
כלומר- אני מודה מאוד לאלוקים שנתן לי מתנה כזאת, - אבל זה פשוט לא האופי שלי! אני מרגישה שלקחו את האישיות שלי ותקעו אותה בתוך גוף שכ"כ בולט- ואני בנאדם שלא אוהב את ההתבלטות הזאת.
שוב שופטים אותי רק לפי איך שאני נראית-כאילו שאם אני נראית טוב אז אני חייבת להיות עם אגו ולהדגיש את זה , ולא צריך שיהיה לי אופי ומידות טובות- כי בשביל זה יש יופי! כבר לאף אחד אין "סבלנות" לראות את האופי האמיתי שלי, והאמת שגם אני עכשיו כבר לא יודעת יותר מדי מה הוא.
פתאום כשאנשים אומרים לי "וואו את ממש חכמה" או "יש לך אופי מקסים" זה המחמאה הכי גדולה בעולם ואני מאושרת.. וזה הרבה יותר נעים מאנשים שסתם זורקים מחמאות על איך שאני נראית. מנהג אוטובוס שאומר לי ש"אחת כמוני הוא חייב לעצור לה בתחנה".. ואני יודעת שאם הייתי עולה עם המראה הקודם שלי הוא בחיים לא היה עוצר, למרות שבפנים נשארתי בדיוק אותו דבר.. למה? לאנשים מכוערים לא מגיע שיעשו איתם חסד סתם ככה?
ושלא נדבר על אנשים ששנים מכירים אותי.. (בעיקר בנים, בנות ב"ה מתייחסות אלי רגיל)
ב"ה מעולם לא רציתי קשר עם בנים, אבל כאלה שמגיל 0 לא שמו עלי פתאום נזכרים בי.. אבל לעזאזל -אני בדיוק אותו בנאדם..! אם לא אהבתם את האופי הקודם שלי- השקט והלא חברותי- למה שתאהבו אותו עכשיו? ואם כן אהבתם- למה קודם התייחסתם אלי כמו קיר?
אני פשוט מתחרפנת מזה..
זה מרגיש לי כמו בתחפושת שעוד רגע מישהו יקלף ממני ואני שוב אותו אדם עלוב שהייתי קודם ואפחד לא התייחס אליו.
ואני מפחדת ממתי שזה יקרה.
וכ"כ רוצה להוכיח שיש בי הרבה מעבר לתחפושת הזאת..
תודה על האופציה לפרוק.
