חיים עד העולם

בסוף אני אמות

אצנח כמו טיפה שכבדה מכדי עוף,

בסוף אני אשוט

כמו מכתב רטוב לחבר או אהוב.

בסוף אני אלך-

כמו גרגיר של חול הנצמד אל סוליה,

כמו צמח שהופך

חום- כמש ונעלם כלא היה.

אבל עכשיו עוד לא הסוף

עכשיו חיים, עכשיו זה כח

אני אחיה, אני אכסוף

חיים ליפול, לקום לשכוח.

בסוף אהיה לבד,

עומד על צוק הזמן, מתחת רוח

מכאן אני אובד

כשאתרחק ואל שדות אצא לשוח

בסוף אהיה מולך

ושאלה ועוד אחת תבוא ותישאל

אורי יהיה אורך

אדע שחייתי כאן חיים בצל האל

כי עכשיו עוד לא הסוף

עכשיו חיים פשטות וכך

אני אחיה, אני אכסוף

אעוף, אפול, אקום, אשכח

בסוף אני אמות,

אבל עכשיו אני אחיה-

איתך.

מיכאל לא האמין שאדם נועד לחיות לבדו. ועדיין, הוא גר לבד כבר חמש שנים.

הדירה לא גדולה, אבל עדיף ככה, זה מה שהוא תמיד אומר, אחרת אני אאבד פה.

הוא מחייך ושואף עוד קצת מאוויר הלילה הקריר.

המרפסת הזאת זה הבחירה הכי טובה בחיים שלו עד עכשיו בלי ספק.

העיניים שלו נעצמות לאט והוא מניח להם, מרפה שרירים בכיסא הנדנדה הישן.

הוא תמיד האמין שהוא יחיה ביחד. עם אישה. עם משפחה. עם חברים.

אבל הוא לא חזר הביתה אחרי הצבא. וגם לא חיפש שותפים. והוא מאוהב. בשקט של הדירה הזאת. ובבדידות.

ידו המגששת מצאה את שישיית הבירות ושלפה עוד בקבוק קריר.

אפשר לומר שהוא המאושר שבאדם? הוא גיחך לאט, פותח עיניים כדי לשלוף את פקק הבירה במיומנות.

לגימה קצרה אל הגרון.

אפשר לומר שהוא בודד. שהוא האחרון להיקרא מאושר. מבטו נדד על אנשים חולפים ברחוב.

חבורת נערים מצחקקים וצועקים. שמחים.

זוג מדבר על משהו חשוב. זה בטוח משהו חשוב. תמיד זה חשוב. חיוך התגנב לפיו.

וכמה עוברי אורח הולכים בדד. כאלה תמיד יש, בכל שעות היום.

הוא הצמיד את הבירה לפיו ולגם ממושכות. נותן למחשבותיו דרור. כמו שהם אוהבות. כמו שהוא אוהב.

תמיד עם פרצוף רציני או מודאג, הבודדים. מסכת התגוננות.

או שאולי אלה הפנים האמיתיות.

מבטו התעכב לרגע על עוברת אורח בודדת. היא הלכה לאט.

כאלה יש גם, אבל נדירים, הם לא עצובים, הם מהורהרים. הם בוהים כמו מפגרים.

משהו בה משך את עינו. בדרך החולמנית שבה היא בהתה בפנס הרחוב.

הוא שתה עוד בירה והביט בה בעניין.

היא הרימה לפתע את מבטה לאט.

מבט תוהה. הלב שלו האיץ לרגע משום מה.

היא הביטה היישר אליו. ברגע של החלטה הוא המשיך להביט.

היא הטתה את ראשה.

סקרנות.

טוב. לא מראש המגדל. סיפור שנזכרתי בו היום כשביקרתי עם הילדים באנדרטת הנח"ל.

לפני כ-18 שנים עבדכם הנאמן היה עבד עברי. כלומר חייל מפקדה. בתור שכזה הביאו אותנו (ועוד כמה גופות נושמות שהתפקיד שלהן היה בגדול פשוט למלא נפח) על מנת לכבד את הטקס השנתי לאזכרת החללים של החטיבה. מכיוון שהביאו אותנו מוקדם מדי ועייף מדי, היה לי עוד שעה עד שהטקס יתחיל. חיפשתי מקום שקט לשבת בו ולא כל כך היה. בסוף מצאתי דלת חשוכה ומאחוריה מדרגות שמובילות למגדל ההנצחה שם. התיישבתי עליהן, פתחתי מחשב נייד. מצאתי שם WiFi שווה של 3Mbps ועשיתי משהו במחשב. אפילו לא זוכר מה.

פתיחת דלת דרמטית

מי בדלת? מפקד המחנה (דרגה מעל רס"ר, נגד שתפקידו לחולל משמעת). מוצא אותי שם. למזלי מדוגם. וצועק עליי לעוף משם תכף ומיד. עם אותו הנגד היה לי סיפור. הנ"ל שירת בתפקיד אחר ושם נעזר בי מקצועית. משנתנה רשות למשחית להשחית - היה יכול להשחית. אבל נזהר לא להשחית יותר מדי.

בכל זאת באתי להתקפל משם. הוא ביקש. שניה אחר כך מופיעה מאחוריו קצינת החינוך של החטיבה. למי יש מחשב נייד? היא שואלת. תוך שניה היא מזהה אותי ואת הרס"ר צועק עליי. הסתבר שהכוכבים הסתדרו לי.

או ליתר דיוק כוכב חמה.

לחברת ההגברה של הארוע התחמם כונן הדיסקים עד מוות, ולא היה להם איך לנגן מוסיקה בטקס. הסכמתי מיד אבל דרשתי שישאר בידיים שלי. אחר כבוד הוצאתי מחבורת החיילים והושבתי ליד הבחור של ההגברה. כל הטקס יכולתי להמשיך לשחק במחשב חופשי חוץ מזה שהיה צריך מדי פעם להחליף מוסיקה. ובסוף ההגברה הודה לי שהצלתי אותו.

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.

בזרה"ק

על הרכבת הקלה,

בין מחנה לחלוץ.

עלה האיש עם החולצת משבצות בצבע אדום,

כובע טמבל למרות שכבר שקיעה,

מכנסיים שחורים.

מחזיק קנבס קטן עם ציורים קטנים עליו,

הצבע עדיין טרי.

ואני עומדת שם דחוסה, עם פרצוף רוטן. עייף.

בין עשרות האנשים שהגיעו לעיר הקודש.

ופתאום האיש הזה,

עשה המתקת הדינים.

והחיוך שלי עלה והיה לי טוב.

ולרגע הרגשתי את המעבר בין חודש אב, לאלול.

ואיך הקטרוג כבר לא יושב לי מעל הראש.

תודה לה',

תודה שככה טוב.

באלול אני רוצה אב.

עטור זקן, לבוש לבן,

אך מסתכל אחורה,

רוצה אב.

יש משהו בחורבן,

בתחושת האובדן,

שמולידה בקרבי:

אני רוצה אב.

ואלול

עוד מרגיש לי חלול...

מרחוק מזדעק,

מהנהן מהדהד,

ובליבי, אני רוצה אב.

מדוע אב אינו אחרי אלול?

הרי באלול, אני רוצה אב...

שערי ההיכל נפתחים בציפייה דרוכה,

אלול פורט על הלב מנגינה של ברכה.

שיעור ג' ניצב מוכן, צמא לאור התורה,

מייחל ומחכה לעוצמה ולטהרה.

חרדת הקודש עוטפת, האוויר מלא קדושה,

על הספסל הישן מנשבת רוח חדשה.

התרגשות שאין לה מילים מציפה את הלב,

כשקול הלימוד העמוק מכל חדר בוקע וסובב.

רצון עז לתשובה קורע את הדממה,

כיסופים וצמאון אל אור הנשמה.

בכוח מחודש, בעוז ובאמונה,

צועדים יחדיו אל שער השנה.

קינה פלינדרומית בחרוזים שכתבתי על 7 באוקטובר, כל שורה כולל הכותרת היא פלינדרום.

רוֹכֵב נָבָל עָט עַל בֵּן בְּכוֹר

רוֹחֵשׁ בָּרֶקַע כְּעַקְרָב שָׁחוֹר

רָצַח בְּנֶשֶׁק עֵד עַקְשָׁן בֶּחָצֵר

רָץ בַּתְּהוֹם וְהִתְבַּצֵּר

שָׂרַף הָרָשָׁע הַבִּיתָן, לִנְתִיב-הָעֲשָׂרָה פָּרַשׁ

שָׁלַף רוֹבֶה, מֵהַבּוֹר פָּלַשׁ

מִדָּם עוֹד כָּלוּ, מֵתוּ רֵעִים, יַעֲרוֹת מוּלכְּדוּ עִם דָּם

מִדּוֹרֵשׁ-בְּשָׂרוֹ חָמַק מֵחוֹרֵשׁ, בָּשָׂר-וָדָם

אֲבוֹי, לִבְאֵרִי שִׁיר אֵבֶל יוּבָא

הַבְּכִי בָּךְ, וְכָךְ כּוֹכָבִי כָּבָה

עֲבוֹר לְךָ בְּאוֹפׇקִים, דָּמִי קָפוּא בְּכָל רוֹבַע

הָבוּ נֵס!, רַהַב הַצַּר שֶׁרָצָה בְּהֶרֶס נוֹבָה

מֵתֵי נַחַל-עוֹז גָּזוּ עַל חֲנִיתָם

מֵתוּ, אֲבָל הֲרֵי יְשַׁיּיר הַלֵּב אוֹתָם

כָּל הָעֵת פֹּה כְּאֵב בַּלֵּב בָּא כְּהַפְתָּעָה לְךָ

כְּלוּם דּוֹמֵעַ, אֵ-ל, אֶעֱמוֹד מוּלְךָ?

אֲכַבֶּה קָמֵעַ כָּאוּב בְּבוֹאֲךָ עֵמֶק הַבָּכָא

הִכְבִּיד לִי הַמַּשָּׂא מִפַּחַד, חַף מֵאַשְׁמָה יַלְדִּי בָּכָה

תוּבְהַל בְּנַפְשְׁךָ הֲרָצָה מֵהַצָּרָה, כְּשָׁפָן בְּלֶהָבוֹת

תּוּגָה. לְמִי מָחָר אֵ-ל-מָלֵא-רַחֲמִים לַהֲגוֹת?

אורי עמירם

(זה לא שלי, אבל זה כל כך נוגה, כואב, מדהים ויפיפה

שהייתי חייב לפרסם. כמובן באישורו)

זה היה נראה רחוק.

על גבול הבלתי אפשרי.

מה לי ולזה? מה לזה ולי?

קמעא קמעא החלו לצמוח ניצנים.

זה ניצני הפרחים שלי?

תהיתי.

נשארתי מתבוננת. לא מתלהבת.

פתאום הגינה התחילה להתמלא ירוק,

אני שתלתי את זה?

פעם לא הייתה גינה.

וודאי לא זרעים, או שתילים.

ועמדתי שם ושהיתי.

כמנהג החסידים לפני התפילה.

והתחלתי להגיד,

ה'. שפתי תפתח.

ופי.

יגיד תהלתך.

ובקעה ממני תפילה,

כמו זרע קטן שבוקע את האדמה.

והתחלתי לרקוד שם בין צמחי הגינה,

ידעתי שיש לי תקווה.

ופתאום התברר,

כמה זה נכון.

יש ה' יתברך בעולם.

ולי.

יש מקום.