יום אחד פגש הארנב בצב.

הוא חייך אליו, ושאל אותו: "מה המצב?"

הצב ענה מעט מופתע: "בסדר גמור, ואיך אתה?"

ארנב: "יש לי יש לי רעיון איך להוציא אותך מהשיריון- תחרות גדולה איתי !!"

הצב: "אבל אני כ"כ איטי" 

לבסוף שניהם הסכימו

למחרת התקימה התחרות

הצב חשב לעצמו: אני היום את כולם אדהימה

ובהשמע השריקה, החל לנוע אט קדימה

הארנב התחיל לרוץ, ובאמצע הדרך נעצר לו ליד עץ והתישב לנוח. "יש לי זמן" חשב לעצמו. "שהצב ילך קצת, ויתאמץ. בנתיים אני פה אתפנק"

הצב בהלך לו לאיטו בלי להפסיק צעד אחר צעד.. הנה כבר קו הסיום, הוא כמעט הגיע! פתאום התעורר הארנב והחל לרוץ אבל הצב כבר הגיע לקו הסיום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....