בתחילת השבוע קראתי את הרש"י על הפסוק "קח נא את בנך" (וירא כב,ב) וז"ל: "קח נא - אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו: בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש". ולא הבנתי מדוע?! למה באם לא יעמוד בנסיון העשירי, נסיון העקידה – כל ה-9 נסיונות הקודמים "אין בהם ממש"?! האם נאמר שמסירת נפשו לשריפה על קידוש השם (באור כשדים) היא לא כלום, כיון שלא עמד בנסיון קשה יותר ? ועד"ז בשאר הנסיונות שעמד בהם!

שאלתי מישהו, ואמר לי שהרבי מליובאוויטש מבאר זאת בספרו 'ליקוטי-שיחות' (חלק כ'), פתחתי שם ולמדתי. ואלו תוכן הדברים שנכתבו שם, בקצרה ממש:

החידוש אצל אברהם אבינו הוא בזה שהי' הראשון שמסר את הנפש, כלומר הוא "פתח את הצינור" של מסירות-נפש בעולם, וכידוע בחז"ל ש"כל ההתחלות קשות"..

כדי להבין מהו החידוש הגדול של מסירות הנפש שאברהם חידש צריך להקדים, שמסירות נפש אמיתית היא, שהאדם מוסר את נפשו (וכן גם את רצונו שנקרא נפש כמ"ש "אם יש את נפשכם") להשם, לא בגלל מטרות אישיות (או חשבונות אישיים) שיש לו בכך (או שיצאו לו מכך). ז"א מס"נ ענינה היא שהאדם מבטל לגמרי את עצמו ולא משאיר אפילו קצת מקום למציאותו (שאם כן, יוצא שהוא לא מסר את כל נפשו) ומוכן אף למות על דבר זה, א"כ מובן שלא כל אדם שמוסר את נפשו נקרא זה 'מסירות נפש'.

לדוגמא: אדם שיאהב פירסום אף במחיר חייו, שילך להתאבד ע"מ להתפרסם, אין זה נקרא מסירות נפש כלל, על אף שאדם זה מסר את חייו (התאבד), אבל עשה זאת למען מטרה שיותר חשובה לו והיא פירסום שמו, כיון שיותר חשוב לו הפירסום מהחיים. יתירה מזו, אבא שמוסר את נפשו למען ילדיו, ג"כ לא נקרא זה מסירות נפש, כי זה שמסר את נפשו הוא מכיון שילדיו חשובים לו יותר מחייו שלו. יתירה מזו, אדם שמוסר את נפשו למען אידיאולוגיות שמחזיק בהם (או בגלל חשבונות שונים, וישנם כאלו אנשים בעולם) גם כן לא נקרא זה בשם 'מסירות נפש', כיון שמסר את נפשו בשביל מטרה שהיתה יותר חשובה לו אף מחייו האישיים, והיא האידיאולוגיה שמחזיק בה, ז"א שלא מסר (ביטל) את כל מציאותו לגמרי. וכמו כן גם אם מסר נפשו בשביל כבוד, נצחנות וכדו'.

מסירות נפש אמיתית היא, שמוסר את עצמו ללא כל חשבון וללא כל רווח אישי שיצא לו מכך, אלא רק בגלל שכך ציוה הקב"ה. אדם מצד עצמו לא שייך להגיע לכזו רמה, והסיבה לכך היא: כיון שאדם נברא ע"י הקב"ה באופן שיש לו ישות עצמית, לכן מצד עצמו אינו יכול לבטל את מציאותו (ע"ד הכלל הידוע "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"). אלא צריך ע"ז נתינת-כח מיוחדת מלמעלה כדי להתרומם מעצמו וממציאותו. וזהו החידוש ופתיחת הצינור של מסירות נפש ע"י אברהם אבינו, שעם-ישראל יהיו שייכים למסירות נפש אמיתית.

עפ"ז יובן החידוש של נסיון העקידה על כל הקודמים לו, גם על מה שהיה ב'אור כשדים', שדווקא אז התגלה אצלו שמסר נפשו אך ורק למען הקדוש ברוך הוא.

וההסברה בזה: גם אחרי נסיון 'אור כשדים' הגויים היו יכולים לחשוב שמסירות נפשו של אברהם היא בגלל אידיאולוגיה אישית (לפרסם שיש בורא לעולם וכו'), כמו אנשים אחרים שמוסרים נפשם על אידיאולוגיות שונות, (רק ששלו התאימה גם לרצון השם), ז"א שאברהם מסר ת'נפש ב'אור-כשדים', מצד שכלו (שכל דקדושה, כמובן) וע"פ חשבונות אישיים. תארו לעצמכם בן אדם שהרבה שנים הוא עמל ויגע לפרסם את השם בעולם, שיש מנהיג לבירה זו וכו' וכו' (בעוד שהדיעה הרווחת בעולם אינה כך). וכעת כשיש לו 'בחירה' או לעבוד ע"ז או להישרף בכבשן האש – הוא לא פחות ולא יותר עובד ע"ז! – הרי הוא עושה בזה צחוק מעצמו, מכל האידיאולוגיה שלו. כלומר 'יש אלוקים עד גבול מסוים', עד שזה מגיע למצב מסוכן..

הרי בוודאי שבכזו סיטואציה הוא מרגיש מחוייב למסור את הנפש בשביל להזדהות עם מה שהטיף לכולם.. יתרה מכך, ע"י שימסור את נפשו ויראה עד כמה כוונתו היתה רצינית, יתפרסם יותר תוקף אמונתו בהשם. אבל בנסיון העשירי, נסיון העקידה, נוסף לכך שאין במעשה זה פרסום אמונה בהשם כלל וכלל (וכמו שכותב האבן-עזרא שאפי' נעריו לא היו איתו בשעת העקידה), הרי זהו לכאורה בסתירה לפירסום שמו של השם בעולם, שהרי ע"י עקידת יצחק לא יהי' ח"ו המשך (שזהו היפך הבטחת הקב"ה "כי ביצחק יקרא לך זרע"), וא"כ לא יהיה גם מי שימשיך את עבודתו בהפצת האלוקות - שמו של הבורא.  

וא"כ כשאברהם עמד בנסיון העשירי והתגלה בזה למפרע שכל הנסיונות שעמד בהם – היו מס"נ אמיתית, ולא מצד חשבון שע"פ שכל (-שזה היפך האידיאולוגיה שלו.. ושזה פאדיחה לעבוד ע"ז).

ועפ"ז יתורץ שאלה נוספת: והיא, מדוע בחרו לומר בכל בוקר פר' העקידה, בשביל להזכיר זכות העקידה, שהי' בזה ציווי מפורש מהקב"ה לאברהם (ומה החכמה בזה?..), בעוד שישנם גדולים וטובים שמסרו נפשם ונפש בניהם עקד"ה למרות שהקב"ה לא ציווה אותם באופן ספציפי (כגון ר"ע וחבריו וחנה ושבעת בניה ועוד ועוד..). וע"פ הנ"ל שאברהם פתח את הצינור, מובן שבלעדי המס"נ הראשונה של אברהם – לא היתה אפשרות למסירות נפש אצל אף-אחד!

אחרי כזו 'דרשה' שלא תוכננה להיות בגודל כזה, מה שנוגע אלינו זה שאנחנו בני האבות, ולכן הם 'הורישו' לנו את כח המס"נ שלהם (כנ"ל). וכידוע שבירושה התינוק הקטן (בגיל או בדעת) מקבל את חלקו בשווה עם שאר אחיו, לכן גם אם אנחנו בבחינת 'קטן' יש לנו את הכח הנ"ל של המס"נ. (וע"ד שיש לכל א' מישראל 'אהבה מסותרת' לה' שיורש מהאבות, כמבואר ב'תניא-קדישא' פרק י"ח ול"ג. ולהרחבת הביאור  ראה בספר 'מחשבת החסידות' של ה'חוזר' הרב יואל כהן שליט"א בפרקים הראשונים כמה שזכור לי).

אחרי כזה ביאור נפלא אני יוכל לעבור את השבת כדבעי..

סליחה על האריכות, ושבת שלום לכולם!