הכנת העולם לגאולה החלה בימיו של אברהם אבינו. עד אברהם היו 'שני אלפים תוהו', ומאברהם החלו 'שני אלפים תורה' (ראה סנהדרין צז,א). לאברהם אבינו גם ניתנה הבשורה על הגלות והגאולה, בברית בין הבתרים. על-כן מן הראוי להתבונן בעבודתו המיוחדת של אברהם.
מידתו של אברהם אבינו הייתה מידת החסד והאהבה. אברהם מכונה בפסוק "אברהם אוהבי", מפני שהאהבה (מידת החסד) הייתה הקו השולט והמכריע באישיותו ובפעולותיו. מדרשי חז"ל מספרים בהרחבה על מידת חסדו המופלאה של אברהם אבינו, והוא מוגדר "איש הטוב והחסד בעצם", שנדיבותו הייתה הן בממונו, הן בגופו, הן בנשמתו.
להביא אור
תורת החסידות מתמקדת יותר בצד הרוחני שבחסדו של אברהם אבינו. החסד מסמל את הנתינה, את השפע האלוקי שנובע מהקב"ה אל העולם. בכך התבטאה עבודתו הרוחנית של אברהם – הוא האיר את העולם באור האלוקי. עד אברהם אבינו היה העולם חשוך מבחינה רוחנית; לא האיר בו אור אלוקי (כמאמר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפֵלה, משבא אברהם התחיל להאיר"). עניינו של אברהם היה להוריד לעולם גילויים אלוקיים נעלים ביותר, שירוממו אותו מאפֵלתו.
דבר זה בא לידי ביטוי בכל מעשיו ופעולותיו. תורת החסידות חושפת נקודה זו בכל סיפורי התורה על אברהם: מסעותיו, כריתת הברית עם הקב"ה, פרשת אבימלך וכו'. נוסף על כך נאמר הדבר כמעט במפורש במקרא. על הפסוק: "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", הגמרא אומרת (סוטה י,ב): "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא. מלמד שהקריא אברהם לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב". כלומר, עבודתו של אברהם אבינו התבטאה בפרסום שם ה' וגילויו בעולם.
הרמב"ם מאריך (בתחילת הלכות עבודת כוכבים) על דבר פעולתו של אברהם בפרסום שם ה' בעולם: "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלו-ה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה... עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם". עוד נאמר בספרים שלאברהם היה כישרון הסברה נפלא ביותר, והיה בכוחו להסביר רעיונות עמוקים ומופשטים בלשון פשוטה, שגם בני-אדם גסים ביותר, עד "ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם", הבינו את דבריו.
מיזוג הקווים
זה היה חסדו של אברהם אבינו – הוא הוריד לעולם גילויים אלוקיים נפלאים ורומם אותו מהאפֵלה הרוחנית ששרתה בו. גם לפני אברהם היו צדיקים גדולים שגילו אור אלוקי בעולם, אולם ייחודו של אברהם היה במה שמכונה 'התכללות'. לאמור: רק אצל אברהם אבינו נוצרה התמזגות והתכללות בין הקווים השונים, ואילו הצדיקים שחיו לפניו דבקו איש-איש בקו-העבודה המיוחד לו, בלי לשלב את הדרכים האחרות בעבודת-ה'.
אברהם אבינו, אף-על-פי שהיה איש חסד בתכלית, ידע לשלב בשעת הצורך גם את המידה המנוגדת – מידת ה'גבורה'. החסד לא היה אצלו מטרה, אלא אמצעי לפרסום שם ה' בעולם. לכן המדרש מספר, שכאשר לא רצו האורחים לברך את ה', היה אברהם משנה את פניו ומתנהג איתם שלא על-פי חסד, עד שהיה מאלצם להכיר בה' ולברך לשמו. אברהם גם הוליך את בנו לעקֵדה וכבש רחמיו לעשות את רצון ה'. כל זאת מפני שמידת חסדו הייתה של עולם ה'תיקון', שיש בה התכללות והתמזגות של המידות האחרות. ולכן דווקא ממנו "התחיל להאיר", ובו התחילה הדרך המוליכה אל הגאולה האמיתית והשלמה.
מתוך לומדים גאולה של שיחת השבוע
