אני לא יודעת אם מישהו מכם חשב על זה, אבל אי אפשר לצפות מהבחורה לעשות את הצעד האמיתי הראשון, במיוחד לא במקרה הזה.
תאר לעצמך, אדון אנונימי יקר, שמישהי מסתכלת עליך בעניין וזורקת לך פתק.
בעצם, תאר לעצמך שאתה אותה בחורה צנועה ועדינה ומישהו לא מוכר מסתכל עליך.
זה קצת מפחיד.
אח"כ הוא זורק לכיוונך פתק. אין לדעת מי האדם הזה ואם מה שהוא כותב באמת נכון. כבר הכרתי אנשים עם כיפה סרוגה ומבט של צדיק שבסך הכל רצו לנצל אותי מינית. בפעמים הראשונות עוד מאמינים שהוא תמים, אחרי כמה פעמים, את לומדת לא לסמוך על כל מי שמחייך אליך באוטובוס.
איך אתה חושב שהיא הרגישה?
אתה חושב שהיא היתה מוחמאת מתשומת הלב שלך? אתה חושב שאתה עד כדי כך חשוב ומיוחד שהיא תדע רק ממבט שאתה אדם טוב ואמין ולא תטריד אותה אם יהיה בידך מספר הטלפון שלה?
אולי אם היית פונה ואומר "שלום."
אולי אם היית מחייך ומתחיל לדבר...
אולי....
והנה מכתב שחברה כתבה לבחור שזרק לה פתק באוטובוס:
בחור יקר,
אינני יודעת מי אתה, אינני יודעת מאין באת או לאן אתה הולך.
אני יודעת שמתוך אוטובוס מלא אנשים החלטת לתת לי בלבד את תשומת הלב.
אולי אתה יושב עכשיו בבית ומחכה שאתקשר, או שאתה בפאב כלשהו, מתעסק עם בחורות אחרות שזכו במבט שלך בנס.
חשבתי להתקשר, לא אומר שלא, אבל אחרי שחשבתי קצת עם המוח במקום עם האגו, הבנתי שיכול להיות שזה לא זה.
מה הסיכויים שמתוך אלף ואחד אפשרויות, אתה באמת אדם טוב ואנחנו באמת מתאימים?
איך ידעת שדוקא אני צנועה וחסודה רק ממבט, או שמא זה היה מבט על הגוף, על החומר?
הרי, אין דרך לדעת מה קורה בנפש פנימה רק ממבט.
לכן, מתוך חשיבה רציונאלית (ומעט פחד) החלטתי לא להתקשר.
זרקתי את הפתק.
מי ערב לכך שאתה באמת טוב לב? מי ערב לכך שבאמת תהיה אבא טוב, בעל טוב, איש טוב?
אפילו לא ראיתי אם מבטך הפנה לעיניי או למקומות אחרים בגופי...
לכן, בצער רב וביגון קודר, נאלצתי לזרוק את הפתק ולהפסיק לחשוב על ההזדמנות שאולי פספסתי,
כי מי יודע מי אתה באמת?
בטח שלא אני.
שלך בידידות,
הבחורה מהאוטובוס.
בקיצור, מר אנונימי היקר,
אל תאמר דברים מטופשים על בחורה אחת רק כי היא לא יצרה איתך קשר.
מבחינתה אתה יכול להיות אנס, רוצח או פסיכופת.
לפחות הצקות בטלפון יהיו..).
