וגם לדעת איך כולם (כולל אותי ועוד איך!) מעיזים לדבר ל"ה! זה ממש עברה! ועוד עושים את זה בלי בושה ובלי לחשוב .......................

נגיד- אני הולכת בחצאית עד הברך בדיוק.

יושבת או משהו- קצת מתרומם. אבל טיפה!

ואני עם טייץ מתחת..!

מה הבעיה?? נכון שההלכה אומרת בדרך די ברורה

להוסיף לחצאית עוד עשרה ס"מ,

אבל זו הדרך שלי, ואני לא מתכוונת לשנות אותה.

או ש- כן, אני הולכת בשרוול קצר,

אבל זה לא אומר שאני לא צדיקה.

(ח"ו! יש הרבה דברים להיות בהם צדיקה חוץ מהשרוול,

ומאד הגיוני שאת צדיקה יותר מהרבה, גם יותר ממני,

על אף השרוול.

אבל שיהיה ברור שהשרוול זה משהו לא בסדר!

וצריך לכל הפחות לרצות לתקן!)

"אנחנו עכשיו אומרות לשון הרע, את לא רוצה לשמוע-

צאי החוצה..." (<זה באמת מקרי קיצון, אבל שוב...)

יש לנו, כעם, מחוייבות ברורה לה' ולהלכה.

ולא אכנס לקטע שכציבור על אחת כמה וכמה...)

ואני שואלת (כשאלה! אני רוצה תשובה.)

איפה המחוייבות הזאת?

ולמה ראיתי הרבה שלא אכפת להם ממנה...

או מאיפה שואבים את העוז להגיד

"עכשיו אני משקיע/ה בעצמי"

כשעם ישראל כל כך צריך אותנו...

אבל זה כבר נושא אחר..

קשה! להם!! שלא יצא מדבריי לרגע אחד שאני מצדיק אותם. אני ממש לא! ואני ממש לא כזה.. אבל קשה. להם. אז הופכים חולשה לאידאל קשה לא לדבבר לשון הרע. אבל הם ממש רוצים. אז הם מאשימים אותך כלא בסדר.. קשה ללכת בצניעות, מה לעשות? זה קשה!! אבל ככה הם, והם מתרצים לעצמם תירוצים למה הם בסדר..

שזה לא בסדר..

אנשים שלא מתפללים כי "קשה להם"

או אלו שקשה להם להקפיד על חצאית ארוכה...

על גרביים...

אני מקבלת. אנחנו בני אדם וקשה לנו.

אבל מי שאומר לי "אני לא מתפלל כי קשה לי"

זה אומר שיש הבנה שיש עניין להתפלל.

שהמצב הנתון הוא לא התקין, ויש לשנותו.

מכאן- כל אדם בקצב שלו. בהתגברו שלו.

אבל זה שונה לחלוטין מ-

"לא מתפלל, כי אני לא מתכוון להתפלל"

"החצאית שלי לא ארוכה כי זו דרך הלבוש שלי.."

...

זהאת המילה!!

שהם עצמם מאמינים.

זה פתרון אמנם, מה שענית, 

אבל זה מכריח אותנו לטעון שהאדם קטן מכדי להודות בחולשתו 

ולנסות לחזור...

קשה לי לקבל את זה.

לא הבנתי

לכולנו יש חלקים שהתיאשנו. ואנחנו יודעים שאנחנו לא בסדר, אבל אין לנו כח לשנות.

כביכול מאמצים לנו דרך כולשהי לא נוכנה.

מה זה אומר שהאדם קטן מלהודות בחולשתו? את בעצם אומרת שאנשים מתבישים להודות בטעות שלהם, ומתרצים את זה ב'דרכם' כביכול? |מנסה באמת להבין|

התייאשנו וכו', קשה לנו.. בסדר, מובן.

אבל אדם צריך להיות מספיק גדול כדי לומר

"אני לא עושה כי קשה לי"

ולא

"אני לא עושה כי דרכי היא שלא לעשות"

שאלתי את זה מתוך משפטים הזויים ששמעתי,

כגון

"לא חושבת שצריך לחזור בתשובה כל יום"

אז כן, וודאי שקשה ושלא תמיד עושים את זה,

אבל לפחות לשאוף?...

מקווה שהובנתי..

א' אתה.. אני בן. ב"ה.

ב' כן, אנשים מוותרים לעצמם בהכל, ויש הרבה שגם בקטע הדתי..

לפני שהוא רץ לעם ישראל. 

זה לא שווה כלום אם לא. 

ולמה לשחק אותה צדיקים?

מישהו פה שומר את כל המצוות 100%? בואו לא נעבוד על עצמינו. 

הבעיה היא שנתקלתי ברבים שגם לא שואפים לעשות זאת.

ובקשר לנושא השני- נראלי כרגע נרד ממנו.

לא היה  נכון מצידי להעלות אותו לדיון כאן.

לכל אחד יש הרבה פגמים 

ואי אפשר לעבוד על הכל בבת אחת

אז אם אני כביכול מזניחה את עניין הצניעות שלי [מה זה מזניחה...זה שהחצאית שלי מגיעה יותר קרוב לברך מאשר לרצפה לא אומר שהיא קצרה אבל נניח...] 

לא אומר שאני בהכרח לא עושה עם עצמי כלום כי אני מעדיפה לעבוד על משהו אחר כרגע. 

אני בטוחה שלרוב האנשים יש עבודה עצמית בעניינים מסויימים וזה שאנחנו לא רואים את זה ישר לא אומר שזה לא קורה. 

שנהג לדבר לשון הרע כל היום!

זה היה השיג והשיח שלו כל הזמן, ולא עניין אותו דברים אחרים.

כשאני לומד על "בעל לשון הרע" אני חושב עליו.

והייתי כל הזמן נתקל איתו, כי הוא אפילו לא היה מזהיר שהוא אומר לשון הרע, הוא היה אומר וזהו!

ויום אחד הוא אמר לי ש"בעבירה הזאת הוא לא יכול להתגבר על עצמו", זהו הוא מיואש מעצמו, ו"עזוב אותי".

אני הרגשתי שלגבי הנושא הזה הוא פשוט חילוני!

אין לי הגדרה אחרת למי שמצפצף על אלוקים, ופשוט התיאש ממצוה בתורה.

בחז"ל זה נקרא "מומר לדבר אחד"

הוא לא אמר "המצווה הזאת שטויות, אין שום סיבה לנסות לקיים אותה". הוא אמר שבזה הוא "לא מסוגל להתגבר על עצמו". ובמקרה כזה נראה לי יותר מועיל לראות אותו כאדם כשר שכל הזמן נופל בנקודה אחת. ואולי לומר לו שגם אם הוא הצליח לבלום את הפה שלו במשך חצי דקה, ורק אז פלט את הלשון הרע, או אפילו אם הוא אמר לשון הרע, אבל תוך כדי הצליח להגיד לעצמו "רגע, אני אומר משהו לא בסדר" גם אם אחר כך הוא המשיך לדבר, זה עדיין צעד קדימה. 

זה ממש לא נקרא "לצפצף על אלוקים". זה בן אדם שיש לו חולשה מאוד גדולה במקום אחד, אבל הוא יודע שזה לא בסדר. 

נדמה לי שגפן מדברת על אלה שיגידו (נאמר, על צניעות, או רכילות, או כל מיני מצוות שנוטות להיעלם בחיים) "נו, באמת, מה זה השטויות האלה?? מה, אנחנו פרימיטיבים שצריכים לכסות את כל הגוף שלנו כדי שאיזה גבר לא יתגרה??? מה שצריך זה איזה רב אמיץ שיתיר ללכת ברחובות בביקיני, כי אנחנו כבר לא חיות בימי הביניים!" אני מוצאת, אגב, שרוב הטענות האלה הם על מצוות צניעות למיניהן (איסור נגיעה, ייחוד, בגדים) כי שם יש הרבה תאווה. משום מה לא שמעתי הרבה אומרים "מה זה השטויות האלה?? שיבוא כבר רב אמיץ ויתיר להדליק חשמל בשבת!" למרות שדווקא בנושא הזה היה דיון הלכתי אם זה בכלל אסור, ורק אחרי דיון ארוך התקבל אצל כולם שזה אסור. ולכן אני מסכימה: הפיכת חולשות לאידיאל נועד לגרום למי שעושה את זה להרגיש טוב עם עצמו. 

כדי לזכור

כל הפוסל במומו פוסל

משפט מקביל ל:מי שרואה יופי של פרח יש בו את התכונה של יופי

זה אומר שאם אתה רואה משו באחרים סימן שגם בך יש קצת מזה..

שאם כן למשל:"מי שירצה לתקן את החברה לא יוכל מכיוון שגם הוא נגוע במידותיה.

לפעמיים יש מקום להעביר ביקורת,אחרת נוכל להגיד כל אנשי החינוך פסולים.

צריך עיון.

חשוב מאוד לדעת גם אנחנו נגועים בזה במידה זו או אחרת

ולכן לדון לכף זכות ולחפש פיתרון במקום להתלונן

אבל לפעמים מרוב אור אדם מאבד את האיזון השחור.

משמע שגם אם אנו מצווים לדון לכף זכות אנו לא צריכים לעשות זאת בכוח,

כמו שאין להגיד על כל אוטו שנוסע בשבת שזה יולדת.

לדעת שבפנים האדם טוב ולכן גם אם חטא עוד יחזור בתשובה

בכל שנה יש אפשרות לאדם להבראות מחדש.

ברא = יש מאין.

חידוש אמיתי אינו רק לעבור ממצב אחד למשנהו, אלא חידוש "יש מאין".

בדר"כ הזמן שהכי מסוגל ל"להבראות מחדש", זהו יום ראש השנה. היום בו נברא העולם, מסוגל לדורי דורות, להתחדשות מן היסוד. והנה, זמן זה עבר אך עתה, ובכל זאת זו עבודה שאנו יכולים לעשותה כל השנה. (כמו לשוב בתשובה. וליתר דיוק, זו התשובה).

כדי להתחדש "יש מאין" חייבים קודם כל לעבור מ"יש לאין".

כל השנה אנו עסוקים בלבנות איזה "יש" בקרבנו שבתוכו אנו מתקדמים, אך לא מתחדשים.

אני כזה וכזה וכזה.... זו מין מסגרת שבנינו לעצמנו והיא נותנת לנו בטחון מסוים.

כדי להתחדש באמת צריך לעשות את עצמנו "אין".. אלא שכדי לעשות זאת, צריך לגשת אל המציאות בענווה. בכניעה. בהתבטלות כלפי אותה מגמה שרבש"ע מכוון אליה.

ברור לנו שיש מטרה לעולם הזה, לא לחינם נולדנו למשפחה הזאת, בבית הזה, עם החברים האלו וכו'..

אנשים גדלים לתוך אותה מציאות, ובמשך השנים מעצבים את אישיותם. פעמים שעיצוב האישיות נעשה שלא בהתאם לטבעם האמיתי, לטבעם הנשמתי. שלא ע"פ התורה...

והמקום הזה שהם נמצאים בו, מקנה להם בטחון דמיוני. ולעזוב את המקום הזה, זה קצת כמו לעזוב את הסינר של אמא... מקום ילדותי כזה..

(גם בהשכלתם - הם יודעים מתמטיקה ברמה של כיתה יא', אך "אלוקים" אצלם זה עדיין מה שהגננת סיפרה להם בגן. המושגים האמוניים שלהם, קטנים, חסרים, ונפשם נשארת גם כזו.)

וכשיגדלו עוד, וימצאו את בן זוגם, יהיה עליהם להבין שע"מ שתתאפשר פה הופעת מציאות חדשה של הבית המיוחד שהם מקימים עתה, הם יצטרכו לעשות את עצמם "אין". לגשת בהתבטלות כלפי המגמה החדשה שצריכה להופיע ע"מ שיופיע פה "יש" חדש לגמרי. ואז יגיע גם ה - "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה".

גם אם נדמה לי ש"אני כזה וכזה וכזה", לנשמה שלנו יש תביעה מאוד גדולה.

וגם כשאנו לא הולכים בהתאם לאותה תביעה, הקב"ה מסובב את המציאות כך שזה עוד יופיע ויתגלה.. למרות כל מה שחשבנו...

"חשבתי שדווקא מקום השירות הזה הוא זה שהכי מתאים לי"

"חשבתי שמקום הלימודים שבחרתי הוא זה הכי טוב לי"

והנה - אין זה נכון...

כל הבניין שבנינו לעצמנו, נופל..

הטענה שלך "מייצגת" את מידת הדין.

הדין זו התביעה ממנו להיות מי שאנחנו באמת עם כל התנאים שקיבלנו (משפחה, חינוך וכו'..)

אלא שהקב"ה "ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למידת הדין".

מידת הדין = כל סטיה קלה מהמסלול בו אנחנו אמורים ללכת משמעותה: game over.

אלא שאנחנו בני אדם, קרוצי חומר, ואנחנו גם נופלים. וטועים. וקמים. ושוב טועים.

ברוך ד'.

(כתבתי פה רצף מחשבות לא מסודרות, ומקווה אני שהדברים הובנו כפי שיש להבינם ושהועלתי במעט.)

בנדם אומר קשה לי לעשות דבר מסויים, הוא יודע את זה ולא מצליח להשתנות. ברגע שמעירים לו על זה הוא אומר "זה אני" או אפצייה שנייה הם פוסקים לפי רב שונה שאת לא מכירה את הפסיקה הזו

יש רצון לתקן, אבל אין הכח להודות בטעות.

תודה.

זה יותר עניין של רצון/ יכולת נפשית/ וכו' לעשות שינוי, ומתי שמעירים למשהו/י הוא/היא מגיב בצורה כזו.

התחושה שלי היא שהבעיה הזו קיימת ברצה הכללית והציבורית, שחסרה לנו העמידה על אמיתות ברורות.

זו אכן חולשה נוראה שקיימת, וצריך להבהיר - ראשית כל לעצמנו, ומתוך כך גם הלאה - שאיננו מוכנים לקבל את החולשה הזו.

ויהי רצון שנתקן את עצמנו ומתוך כך את החברה.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....