הוא התלבט בין האורז לקוסקוס, לבסוף התיישב ליד דרור, עם מגש ריק בידו, פלט אנחה עמוקה, והוריד את הראש.
"עוד פעם היא..?" זרק דרור בנימה של ציניות.
התלבטתי עם להרים את הראש, אבל ידעתי שגם ככה לא תהיה לי תשובה בשבילו, היא? רציתי לצעוק לו שזה לא סתם "היא", זאת הבחורה שאני מכיר רק 5 חודשים מתוך 26 שנותיי, ושינתה לי כל דבר בחיים. צעקתי ושתקתי.
ידעתי מה דרור חושב, ידעתי מה כולם חושבים, אבל הייתי נחוש, אני רוצה אותה ולא אכפת לי משום דבר אחר!
ביקשתי ספר טוב, שישאיר אותי ער כמו שצריך..
היא עמדה מאחורה, מעיינת באיזה ספר, והעיניים שלה.. רציתי לצלול לתוכן..
התבוננתי בה והתקשרתי להודיע לדרור שמצאתי את אישתי וכבר אני מגיע לחברותא שלנו, צחוקו של דרור נשמע היטב מתוך הטלפון, אני זוכר שניתקתי לו..( את החשבון הוא כבר הספיק לסגור איתי..)
התיישבתי על הספסל שבחנות, וחשבתי מה להגיד, לקח לי חצי שעה להחליט, אזרתי אומץ, ניגשתי, ו..שתקתי. רק הבטתי לה בעיניים, אני לא אשכח את המבט שלה ( מבט שואל..) , היא חייכה, יצאנו החוצה והתיישבנו לקפה. היא סיפרה על עצמה, על השירות והמדרשה,אני דיברתי על הישיבה, על דרור ושאר החבר'ה,
על הסוגיה שלמדנו אתמול בבוקר, היא הקשיבה בריכוז רב, וראיתי שהסיטואציה משעשעת ונעימה לה.
מאז נעמה ואני יחד.
יחד לומדים את החיים, יחד מטיילים, יחד נהנים, ויחד יוצרים מציאות של זוג.
נעמה הביאה לפגישה החמישית שלנו את מסילת ישרים והתעקשה להבין איפה אני מוצא בעצמי את מידת הזריזות, אני זוכר שחשבתי שהיא מוציאה ממני דברים שמעולם לא חשבתי שאדבר עליהם עם אף אחד, בטח שלא עם אחת, שמחתי בה מאוד.
בערב יום ירושלים סחבה אותי נעמה לטיש שהתקיים ברובע, אמרה שדבר כזה מעולם לא ראיתי וגם לא אראה, ואני חושב שהדבר היחיד שלא אראה זה את נעמה שלי שרה בעצימת עיניים "שיפכי כמים לבך נוכח פני ה'…" כמה שבכיתי בערב הזה, באמת היה ערב מלא בעוצמות.
באותו זמן נעמה סגרה את הפרטים האחרונים של הלימודים שלה במכללה, חינוך מיוחד, בחורה בקו אמר דרור..
השתדלנו לנצל את הזמן שלנו יחד כמו שצריך לפני תחילת הלימודים, עלינו לגולן לטייל קצת, להחליף אויר ואוירה, איזה ימים מיוחדים, נעמה צחקה ואמרה שהיא רוצה שנתחתן בגן ולא באולם, אמרתי שמצידי כאן ועכשיו, אבל היא אמרה שלא בא לה היום..
כשחזרנו מהגולן, הייתה השבת הראשונה שלי בבית הוריה של נעמה, כמו שפחדתי ככה נהנתי. הוריה של נעמה היו מאוד רגישים ונחמדים, ואימא שמחה שחמותי ( מיותר היה כנראה לציין לעתיד) תהיה אישה פתוחה ונעימה.
אביה של נעמה הציע לי להשאר לחג השבועות, לאחר התייעצות עם נעמה החלטתי שעל הזדמנות כזאת אני לא מוותר, למדנו שיעורים שלה מהמדרשה ושיעורים שלי מהישיבה, ושמענו קצת שיחות של רבנים מהיישוב שלה.
במוצאי החג נעמה שאלה אותי אם יש לי ראש לבוא רגע למרכז היישוב, שנוציא דואר. הלכנו בשתיקה נהנים אחד מנוכחותו של השני.
אני זוכר את השיחה הזאת, את השתיקה שלי, "תל אביב"?שאלתי. כן, יאיר, "אתה יודע כמה קשה להתקבל לאונ' תל אביב?", אני זוכר שאמרתי שאם היא שמחה, אני שמח. ניתקתי והרגשתי מועקה.
התפנית הייתה מהירה, נעמה של המדרשה, נעמה שלי, הפכה להיות נעמה של אונ' תל אביב, החצאיות, החולצות, הדיבור, המחשבה הכל הפך להיות כל-כך זר ולא מוכר. נעמה אמרה שלא אדאג, כי זה לא ישפיע על הקשר שלנו.
"מזל טובבבבב" פתחתי את דלת חדרה של נעמה בקריאה, והוא ישב שם, בלי כיפה, נעמה הופתעה ממני, אך השמחה שעל פניה הייתה ברורה, "יאיר, תכיר זה עומר , ידיד שלי מהפקולטה".
את הדרך חזרה עשיתי תוהה, עמוס מחשבות, חיכיתי שנעמה תתקשר שתסביר לי הכל ותגיד שהוא באמת בא רק לדקה כדי לקחת סיכומים, נעמה התקשרה, אבל הוא- לא בא לקחת סיכומים.
"יאיר, אני בכלל לא יודעת אם זה ילך ביננו , אני מרגישה שהכיוון שלי בחיים השתנה.."
רק רציתי להגיע לישיבה, ולשים את עצמי בחיקו של בית המדרש.
" נעמה, אבל אמרת שזה לא יפגע בקשר שלנו"
רציתי לצעוק לה, את בעצמך אמרת, את זוכרת נעמה שאמרת את זה?!
את הדרך הרגלית מתחנת האוטובוס לישיבה, כבר עשיתי עם דמעות, נכנסתי לחדר האוכל, התלבטתי קצת בין האורז לקוסקוס, והתיישבתי ליד דרור.
