אנחנו מצווים לאהוב את כולם!

זה אומר שאנחנו מסוגלים לאהוב את כולם..

רוב האנשים מאמינים שמתחתנים אז אוהבים או שמתחתנים מאהבה..(לאקריטי כרגע)

אם זה ככה, אנחנו לא צריכים לחפש באמת בן זוג..

צריך פשוט להסכים עם מה שבא..

הובנתי?

אז למה לעשות לעצמך עבודה קשה?

א. תהייה: האם המשמעות של "ואהבת לרעך כמוך" היא באמת שחייבים בפשטות לאהוב כל אחד באותה מידה כמו את עצמך?

ב. גם אם התשובה ל-א' היא כן,

אי אפשר לקבוע מה המציאות לפי מה שהמציאות צריכה להיות.

לא אחליט שאני מסוגלת לאהוב כל אחד כי צריך שאוהב כל אחד, וממילא לא אתנהג בהתאם להחלטה כזו.

ב. אני כרגע משתדל לדבר באופן רעיוני..

האם זאת שאיפה ?

אפילו בהקשר של השאלה הראשונה (א') האפ זאת שאיפה שנאהב כל אחד?

ב"ה

אפשר להתחתן עם כל אחד. תמיד צריך למצוא איזון.

ויש עוד נתון: בני אדם מתפתחים כל הזמן.

ולכן, יש תנאי חשוב לחתונה, שמוכנים לקבל את האדם שאיתו מתחתנים.

כדאי שאהבה תהיה תנאי לחתונה. אדם שנהיה מוכנים לחיות איתו גם אם יהיה קשה.

ולא קשור ל"ראוי" לאהבה, אלא התאמה לחיים של שותפות,

לגדל ילדים ביחד, תקשורת טובה וזורמת, יעדים משותפים, ערכים משותפים...

מאד קל לאהוב- באמת.

חיי נישואין דורשים הרבה יותר מאהבה

אם זה היה כ"כ קל.. המטרוניתא שהתווכחה עם ר' יוחנן היתה מצליחה בניסוי של ה400 עבדים ושפחות ששידכה ביניהם בין לילה...

לק"י

וחוץ מזה, כדי להתחתן צריך עוד דברים חוץ מאהבה..

כמו התאמה, שאיפות דומות וכדו'.

יש לי חברות שאני באמת אוהבת, אבל לא הייתי רוצה להתחתן איתן (לו הן היו גברים כמובן ).

הכל תלוי בכמה אנחנו נהיה מוכנים לעבוד עם מה שקיבלנו...

אתם ברמת העקרון מסכימים עם ההנחה הזאת שכל אחד יכול

אממה, זה קשה ואנחנו מעדיפים ללכת על הדרך הקלה?

לק"י

ניתן לך דוגמא- יש לי בעבודה חברה לא דתיה, מותק, מקסימה, עם מידות טובות, אני באמת אוהבת אותה.

אבל מה, גם אם היא הייתה גבר- לא הייתי רוצה להתחתן איתה, כי היא לא דתיה.

חוץ מזה, שקשר לא מתחיל מאהבה (בדר"כ) אלא מבסיס משותף כלשהו, והאהבה נבנית עם הזמן.

אז לא הייתי בונה על אהבה פורחת.

ועוד משו- נכון שיש מצווה לאהוב את כולם, אבל במציאות זה לא בהכרח ככה..

לא היית רוצה.. אבל היית יכולה..

נכון,זה דורש המון עבודה.. והמון קבלת הצד השני.. אבל אם שני הצדדים מוכנים לעבוד..

זה אפשרי!

לק"י

אם ככה, אז פשוט נתחתן ונזרום עם המציאות..

גם נתחתן עם הבא שיעבור מולי ברחוב, גם אם לא נאהב אותו.

אבל אם אני רוצה, שהבית שלי יראה כך וכך אני צריכה מישו מתאים עם שאיפות דומות.

מתנצלת על הציניות, אבל זה פשוט דורש..

היא מאוד לא נכונה בעיניי.

אמנם צריך לאהוב כל אחד, האהבה הזאת באה לידי ביטוי במציאת הטוב שבכל אדם.

אבל בשביל להתחתן עם מישהו אני לא יכולה לפגוש בחור ולחפש בו רק את הטוב,

הרי זה מישהו שאני אמורה לחיות אתו כל חיי ואני צריכה לשים לב לעוד דברים בו ומתוך זה לבחור בבחור המתאים..

מה גם שאהבה זה לא הדבר היחיד שעימו מקימים בית אבל זה כבר נושא בפני עצמו

אי אפשר למצוא טוב בכל אחד...!

אבל לא כל אדם הוא טלית שכולה תכלת!

למשל, לגנוב זה דבר רע אבל מצד שני אותו אדם גם מכבד את הוריו ואפשר למצוא בו את הטוב הזה- אבל להתחתן איתו?..

לזה התכוונתי, בכל אדם עלינו למצוא את הנקודה החיובית שבו.

אבל מזה ועד להתחתן אתו.

וזה מה שאני מנסה להגיד!

לא לזה התכוונתי.

כי בשביל להתחתן עם מישהו צריך יותר מכמה דברים חשובים עבורך.

וגם כמו שכבר אמרתי ואמרו לפניי, לא הכל מסתכם באהבה..

עבודת המידות!! עבודה קשה ומרירה..

אך בהחלט אפשרית עם כל בן זוג!

אין ערך לאהבה שווה לכל סוגי האנשים.

"קדוש קדוש קדוש ה' צבא-ות", ה', אנחנו אוהבים אותך יותר מכל...

"הרי את מקודשת לי בטבעת זו", אני אוהב אותך יותר מזו שרוכבת על אופניה, ויותר מכל הנשים הכי יפות שקיימות...

"וקידשתנו במצוותך", המצוות גם זוכות לאהבה מעדיפה כלשהיא, למקום נשגב מסוים, אצל ישראל.

"את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק"...

מן הסתם אינך אם לילד, כמדומני כל אחת כזו יודעת שבנה זוכה לאהבה נוספת ועוצמתית יותר מלכל ילד אחר עלי אדמות, טוב ככל שיהיה.

לסיכום, טשטוש העמדות, והבאת העולם למעמד של שוויון, (גם באהבה, אלא מה) רק יביא להרס ולשנאה אחת גדולה, ללא אהבה אמיתית אחת כנה ונכונה. (קחי לדוג', את רוסיה הקומוניסטית, שהביאה מחד לשיוויון, ומאידך להרג, שהרי מי שלא פועל כך, סופו למוות. כלומר, הדרך היחידה לכפות על אנשים להתנהג אותו הדבר, לאכול, ולאהוב, היא הדיקטטורה הפושעת וההורגת.

מקווה שהבנת, להרבה תפני לניק "מוטיז" ,ובקשי את המאמר של ד"ר זאב מגן)

מסכים מאוד...

אבל אהבה בין איש לאשה צריכה להיות שוה בנתוני הפתיחה.. וכמובן לא אחרי שהתחתנו , כי אי אפשר לאהוב את כולן..

אני מדבר (ודרך אגב אני בן, אם דברת אליי (קחי לדוג' את רוסיה...) ) על לפני החתונה.. אנחנו מסוגלים ליצור קשר של אהבה בין איש לאישה בין כל איש ואישה אפשריים..

דווקא מה שמיוחד לאהבה שהיא אינסופית במהותה, 

מה שאומר שאני יכול לאהוב את הילד שלי יותר מכל ילד אחר בעולם

וגם את הילד השני שלי אני יאהב יותר מכל אחד אחר בעולם. וזה לא סותר כי האהבה היא אינסופית. 

אני לא אוהב את כולם בשווה, אלא אני אוהב כל אחד באופן מיוחד ואינסופי. 

איפה הסתירה?

בס"ד ובהשתדלותי

אנחנו מתחתנים עם מי שרוצה אותנו ואנחנו רוצים אותו. לכן, אם אין רצון - אין יכולת לעשות את הדבר.

עוד דבר, אנו מתחתנים עם האדם שהקב"ה מזמן לנו כדי להתפתח איתו, ולא עם כל אחד היינו מתפתחים כמו שצריך.

אנחנו מתחתנים עם מי שאנחנו רוצים? אז נרצה להתחתן עם כל אחד.. (קצת קטנוני, אבל אני מקוה שהובנתי)

הקב"ה מזמן לנו? 

מניין לנו מה הוא מזמן.?

אין לנו איזה אליעזר שיגיד לנו מה כן ומה לא..

אנחנו צריכים להסתמך על... אממ.. על... 

אין לנו על מה להסתמך חוץ ממה שאנחנו מדמיינים לעצמינו..

בס"ד ובהשתדלותי

אם אדם מסויים דוחה אותך מסיבה מסויימת, תוכל לשלוט בזה? תרצה לחיות איתו?

היתרון של המגיב האחרון הוא היכולת להבין לאן נושבת הרוח ומה באמת רצה השואל לשאול...

אז לפני הכל, יש אמת בדברייך. ונראה שאין עוררין על כך שחיי נישואין דורשים הרבה עמל.

האם אפשר להתחתן עם כל אחד? האם כל אדם הוא ראוי ?

כנראה שהתשובה על זה לא תהיה חד משמעית. יש שיאמרו לא -  כי יש אנשים שונים בעולם (אלו שלא מבינים את כל השדכנים המסתפקים בהגדרה דוגמת : "הוא דוס והיא דוסית - הם מתאימים", ולא סתם זה מתסכל הרבה - כי זה לא נכון, יש הרבה מעבר...|אמרו את זה קודם לפני...זה לא משנה...|), ויש חשבונות שמיים , ולכל אחד בתקופות שונות בחייו כנראה היה ראוי מישהו אחר לפי דרגתו..
ויש שיאמרו כן - כי אנו מצווים לאהוב כל אחד...

שאלה - האם הצלחת להגיע לרמה שאתה אוהב את כל אחד מישראל בשווה?

אני אומרת את זה כל יום, אבל עדיין ארוכה הדרך.
רועים גדולים בעם ישראל יכלו לזאת, כי הם כללו את כל ישראל בתוכם. משה רבנו ודוד המלך

(ומחילה אם השמטתי מישהו אינני יודעת עליו)
ומה סודם? לענ"ד, הנתינה. 
את השאלה הזו העלה הרב דסלר במכתב מאליהו, מה קודם למה, ואם אינני טועה - אהבה תולדת הנתינה.
הצלחת לתת ברמה הזאת לכל אחד מעם ישראל ? אשרייך, קנית את מידת אהבת כל אחד מישראל.

אבל - דרך העולם היא שעוד טרם אנו מצליחים להגיע למעגל מספיק רחב הכולל את כל עם ישראל, אנחנו מתחילים במעגלים יותר פנימיים, משפחה וזוגיות. משם זה מתחיל להתרחב. אי אפשר טכנית לתת לכל אחד ואחד מעם ישראל.

לכן, זה קצת בלתי אפשרי לצפות שאדם יתחתן עם כל אחד מישראל, במיוחד אם עדיין ישנם חילוקים שונים בהשקפות עולם, הנהגות וכו'. אם יש לך חילוקים עימו - תן לו, אל תנסה לשנות אותו, תבין אותו. תאהב אותו. (הגעת למצב שאין חילוקים?>>)
כשאין חילוקים - אין בעיה להתחתן עימו. 

מבין - כשנאהב באמת כל אחד, השוני לא יפריע לנו.

איך נאהב באמת?
כאן אני מגיעה לשלב שאני מסכימה איתך : כמו שאמרת - זה הרבה עבודת המידות, והעבודה הזו היא לקחת חלק מעצמי ולשנות מרצוני למען מישהו אחר. במילים אחרות - נתינה.
כשזה קורה, זה סימן שחלק ממני הפך להיות בלתי נפרד מזה שעומד מולי. וכאן מגיע הפסוק :

"ואהבת לרעך - כמוך" (ויקרא י"ט,י"ח) - כמו שאתה אוהב את עצמך, כי אם לא תאהב עצמך איך תאהב אחרים.

וכעת כשחלק ממני אצלו - איך לא אוהב אותו?

הגמרא אומרת שקשה זיווגן כקריעת ים סוף הכוונה בזיווג שני ולא בזיווג ראשון. ומה הכוונה זיווג שני?

זיווג ראשון - 40 יום לפני יצירת הולד, זיווג שני - המציאה בעולם הזה, וזה חלק מהעמל.
הרב אמר לנו שהיחס האמיתי בנוגע למציאת האחד/אחת צריך להיות כזה :
מחד, לראות בזה דבר א-לוקי כאילו אין לנו צורך לעמול בו, ומאידך לעמול על האהבה כאילו אין פה חסד א-לוקי.
במילים אחרות - לא לקבל זוגיות כמובנת מאליה מצד העמל (עבודת המידות), ולקבל אותה כמובנת מאליה מהצד הא-לוקי.

צריך עבודה. 

אנשים מתחתנים על דעת שכל אחד עוזר לשני להשתנות ולתקן את המידות, במטרה להיטיב אחד עם השני. וזה דבר שדורש תרגול, ונתינה.
ואני לא מתייחסת בכלל לכל מי שאומר שאהבה אמיתית נבנית עם השנים, ובהתחלה זה רק התאהבות.
לפי זה, קצת קשה לומר "מה זה להתחתן עם מי שאנחנו אוהבים?"
 

אם הגעת למדרגה כזו שאתה מסוגל להתחתן עם כל אחד בישראל, ומוכן לקבל אותו ולתת מעצמך למענו - אשרייך.
למד אותנו איך מגיעים לזה. 

קצת חפרתי...אבל מקווה שזה עונה לשאלתך.

|רוצה להביא גאולה לעולם אך מסיבות מובנות לא יכולתי להזכיר מי שהביא את המקורות..|

בנישואין צריך הרגשה ידיעה שהשני בחר בי בגלל מי שאני,

ולא בגלל שאני סתם כל אחת.

הגמרא אוסרת על אדם לקדש אישה לפני שרואה אותה- משום אהבת ישראל.

שמה תתגנה בעיניו. 

אפשר היה לומר- מה הבעיה, כמו שאתה אומר, שיעבדו על המידות.

אבל תמיד תמיד- גם בזוגות הכי מושלמים יש עבודה על המידות.

עבודת מידות זה לא קסם,

לא כל דבר עבודת מידות יכולה לפתור, והיא גם לוקחת המון זמן והשקעה ואנרגיה.

אדם שחוזר הביתה ויודע שהוא צריך עבודת מידות על כל רגע של שהייה במחיצת בן\ת זוגו...???

זה לא בית, זה כלא.

יש אנשים שהם לא מתאימים בתכלית. 

מעבר לעבודת מידות בנישואין צריך שיהיה עונג, עונג מהתקשורת, עונג מהקרבה,

עונג מהידיעה הכללית שהוא ולא אחר הינו בן זוגי.

וגם מהצד השני. 

לא הייתי מוכנה להתחתן אם אדם שאומר

:"אין בך משהו מיוחד, את בת ישראל, ואני אוהב אותך כמו כל בת ישראל אחרת"

או :"האופי שלך מנוגד לשלי, יש לנו שאיפות שונות בתכלית,

אנחנו נצטרך עבודת מידות על כל החלטה הכי קטנה בבית,

אבל אני בן ישראל, את בת ישראל, בואי נתחתן"

אדם צריך מקום לביטוי עצמי, ולהיות קשור לאדם הלא נכון זה סבל של ממש.

חנק שאי אפשר לתאר.

בקיצור אם יש לך התלבטות אמיתית- לא להעיז בשום פנים להתחתן מתוך גישה כזאת.

זה לא פר כלפי בן הזוג המיועד, זה לא פר כלפי הילדים שעתידים להיות.

יש די והותר עבודת מידות בכל מערכת נישואין.

צריך לחפש את הכי הכי מתאים. שהבית יהיה מקום של שמחה,

שעבודת המידות תהייה מתוך אהבה אמתית, שמחה והודיה לקב"ה שזה בן זוגי ולא אחר.

כנראה הייתי יכולה לכתוב עוד המון, אבל נראה לי שהנקודה הובנה...

ואני אומרת בכל הרצינות- לחשוב ככה זאת גישה הרסנית.

בעקרון- אפשר להתחתן עם כל אחד..

השאלה היא אם יש לנו הכוחות לזה ואם אנחנו אנשים שיכולים להכיל מורכבויות..

לפי דעתי צריכה להיות פה רמה שהיא מעבר לנורמה באהבת ישראל, ולא כולנו אוחזים בה.

מכירה סיפורים על זה במוחש אך מאנשים בעלי גדולה 

ברמת העקרון אפשר למצוא פה בדיון שתי צדדים (בגדדול..)

1.הריאלי.

2.האידאלי.

הריאלי - הרי במציאות שלנו אי אפשר באמת לאהוב כל אחד.. אני עדיין לא שמה, לכן המחשבה הזאת היא לא נכונה, או שהיא הרסנית כמו שאמרו פה שהיא מבטלת ולא הוגנת כלפי הצד השני. 

ובאמת, יש חילוקי דעות היום בין בני זוג שהם "באותה ההשקפה" ודומים בדרך חיים, אז אם להם יש חילוקי דעות שלפעמים בלתי נתנים לגישור מה יעשו זוג שהם שונים 180? 

האידאלי. מטרה:אהבת  ישראל. "שנראה כל אחד מעלת חברינו" אהבת חינם, בלי פשרות. זה ייקח את כולנו למדרגה אחרת. זה מציאות שהיא שונה בתעלית ממה שאנחנו מכירים.  המציאות הזאת מסוגלת להכיל את כל השונה מאתנו בלי כל בעיה. (דרך אגב, זה גם פוטר את הבעיה של סוגי האהבות למיניהם - אחרי שבחרנו בן זוג עכשיו האהבה שלי אליו תהיה יותר גדולה מאהבת כל אחד בעם ישראל) 

אני כמובן, באמת עם הצד הריאלי.. זה לא הגיוני בעולם שלנו להתחתן עם כל אחד . . . 

אני לא מסוגל להתחתן עם כל אחד, כמו שאני לא מסוגל לאהוב את עם ישראל כמאמר הפסוק.

אני יודע את זה.. 

ואני חושב שהמחשבה על הדבר האמיתי והדבר הנכון, השלם, האידאל.. מוסיף לי בעבודת המידות..אני מוכן יותר לעבודה קשה, כי אני יודע שזה תלוי בי... ולא באיזה זיווג שנתון לנו משמיים ואנחנו רק צריכים להמתין עד שהוא יגיע" 

בס"ד ובהשתדלותנו

אי אפשר להוציא את הקב"ה מהמשוואה הזו - זה זיווג משמיים ועבודה שלנו. (ממש כמו שכתבתי לעיל מצד ימין)

מחד, לראות בזה דבר א-לוקי כאילו אין לנו צורך לעמול בו, ומאידך לעמול על האהבה כאילו אין פה חסד א-לוקי.
במילים אחרות - לא לקבל זוגיות כמובנת מאליה מצד העמל (עבודת המידות), ולקבל אותה כמובנת מאליה מהצד הא-לוקי.

ולפעמים נראה שעיקר העבודה שלנו זה אחרי שמתחתנים. 

אם כי גם לדרך לפני יש הרבה משמעות.

זה מזכיר לי אדם שמטפס על הר, הוא יודע לאן צריך להגיע, אבל עכשיו הוא קצת רחוק, ויש מכשולים - אבל לא זה מה שימנע ממנו מלנסות להגיע ליעד. האידיאל והריאל (לא המטבע, פשוט הצטלצל לי טוב ככה, אבל מובן לא?)

בעצם, גם GPS עושה אותו דבר..

הנכונות הזו לעבוד על המידות בוודאי תעלה אותך על הדרך, ותקרב אותך אל היעד (כמו תמרורים שמכוונים..)

כולי תפילה שמהרה ימציא לך בורא עולם את בת זוגך בשמחה ובקלות ויקויים בך מאמר "מהרה ה' אלוקינו עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה.."

ישועות ונחמות!

עבודת מידות היא לא יכולה להיות פיתרון להתאמה בסיסית.

בשום אופן.

בנישואין אהבה לבד בלי בסיס של התאמה לא נותנת משהו ממשי לעבוד איתו.

עבודת מידות זה טוב, אבל לא כל מידה צריך לשנות.

הקרבות נצרכות, אבל מעבר לצד היפה של ההקרבה, יש גם צד כואב, שמקשה מאד אח"כ.

כל אחד מרגיש את ההקרבה שלו, ופחות את של האחר- וזאת עובדה שלא קשורה למידות.

נניח אומן יכול להתחתן עם מישהי שלא מעריכה אומנות בכלל, ואת האומנות שלו בפרט,

אבל תמיד ייחסר לו משהו בנפש.

למה להתחתן עם מישהו שמוכן "להשלים" עם מי שאתה,

כשניתן למצוא מישהו שבוחר בך כי אתה אתה?

החילוק הוא לא בגלל מי שניתן או לא ניתן לאהוב,

אלא בגלל שחיי נישואין דורשים הרבה יותר מאהבה.

אני אוהבת את אח שלי, בחיים לא הייתי מתחתנת עם אדם כזה.

ולהפך, ברגע שאכיר אדם מספיק מתאים, גם אם מעבר לחיבה בסיסית לא תהייה אהבה עדיין,

אוכל בשמחה להתחתן אתו כי יש בסיס משותף מספיק יציב.

אבל אם באמת היה אדם שהגיע למקום של אהבה כלפי השני

אז זה אומר שיהיה לו טוב לחיות איתו עד 120? אהבת בעל ואישה שונה מאהבות אחרות

יש חיבור נשמתי בינהם כמו שכתוב ש40 יום לפני יצירת הולד יוצאת בת קול ומכרזת בת פלוני לבן פלוני,

אם היתה האהבה הנוצרת מקיום מצוות ואהבת- אהבת ישראל מספיקה כדי להתחתן עם מי שבא וזהו,

למה היה צריך ה' לשבת ושדך שידוכים?

לכל סוג אחר של אהבה. בסך הכל משתמשים באותה מילה אבל יש לה מובנים שונים בדיוק כשם שהמילה רכב יכולה לציין מכונית או אבן ריחיים.

המילה אהבה משמשת אותנו גם בדיון על העדפה של שוקולד (איזה שוקולד אנחנו הכי אוהבים) או אהבת הארץ וכיוצא באלו שימושים שאין לבלבל ביניהם.

אני יכולה לאהוב את הסבא של חברה שלי או את התינוק של השכנה שלי וזה לא עושה אותם למועמדים לנשואין.

לכן הדיון בנושא הזה הוא סתם בזבוז זמן.

ייסורי מצפון, אם הם אוהבים את המשפחה יותר משאר האנשים שהם לא מכירים

ולדעתי, זו בדיוק הבריאות של הנפש! אדם חייב לאהוב את קרוביו יותר מכלל ישראל.

קודם כל אישה, ילדים, הורים, אחים ואח"כ חברים קרובים וכלל ישראל.

ואין עם זה שום בעיה! כך צריך להיות.

וע"כ אמרו עניי עירך קודמים, ומבשרך אל תתעלם.

לכן ברור שאהבה בין איש לאישתו הרבה יותר עצומה מאהבה לכלל ישראל.

השאלה כאן היא: איך בדיוק נוצרת האהבה הזו?

בעיני תרבות המערב היא נוצרת במיידיות ובמהירות, מה שגם נופל מהר מאד.

בעיננו, האהבה האמיתית נוצרת אחרי שנים שנים של עבודה והקרבה.

הקרבה זה מלשון התקרבות. אדם שמקריב מעצמו למען השני, בסוף אוהב אותו יותר.

לכן הורים אוהבים את הילדים יותר ממה שהילדים אוהבים אותם.

א"כ נמצא לפי דבריי שכל אחת יכולה להתחתן עם כל אחד, שיקירבו, ואז יאהבו.

העניין הוא א. שאנחנו לא מלאכים. ומי אמר שיהיה לנו את הכח להקריב כלכך הרבה

למישהו שאנחנו אפ' לא נמשכים אליו, ולא רוצים בקרבתו??

ב. וגם אם כן היינו מסוגלים לכך, עדיין יש כאן קטע יותר מהותי, שגם אם היינו אוהבים

את בת זוגתנו כל כך הרבה, ואין לנו מכנה משותף, א"א לבנות כאן חיים משותפים.

יש כאן 2 שגרים אחד לצד השני, ולא ביחד עם השני. אנחנו רוצים שהשניים יהפכו להיות אחד

נשמה אחת בגופים מחולקים. הגשמה של אידיאל אחד ברור. א"כ יהיה קשה לקחת 2 שיש

להם מנטליות שונה, השקפה שונה, אופי שונה וליצור אחד.

אולי יש כאן התקרבות עצומה אבל אין חיבור.

משל לגוי שינסה להתקרב לה' יתברך, עם כל רצונו ועבדתו, לא יצליח כמעט כלום.

אולי יתקרב אבל לא יתאחד עם ה'. כמו עמ"י שמראש הם כבר מאוחדים עם ה'

כי הם מתאימים לה'. ככה יצר אותנו, שהתורה מתאימה לנו ואנחנו לה.

ולכן ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, כי זה בעצם נשמתנו.

וחסד לאומים חטאת.

(אני יודע שהארכתי בניגוד למנהגי בקודש)

ישועות ונקמות.

בהצלחה לכולנ"ו!!

אך המשכם העלו לי קצת שאלות...

מסכים אתה שכל אחד יכול להתחתן עם כל אחת..

ומה שמונע מהם זה עוד עבודה קשה . שמה לעשות בדור שלנו ה קשה.. 

אבל זה לא בלתי אפשרי!

אם אנחנו לא רוצים בקרבת מישהו זה דבר שניתן לפתור. 

זה דבר שאפשר לעבוד עליו..

אנחנו לא מלאכים ולעולם לא נצליח לעשות שום דבר בשלמות ותמיד יהיו בעיות מעצם היותנו בני אדם..

ברמת האידאל.. זו השאיפה!

כל אדם אפשר ללמוד לאהוב, וכל אהבה היא עבודה,

(וכמובן שמעבודה לא צריך לברוח. להפך...)

כך שבעצם אפשר להתחתן עם כל אדם.

אבל השאלה היא בעצם אם רצונך שהעבודה העיקרית

תהיה האהבה והקשר, (והמשפחה וכו')

או שבזה (באהבה ושאיפות) תמצאו בסיס משותף, ואז האנרגיות המשותפות יוכלו

להתפנות למה שמעבר...

(עמ"י וכד')

וכמובן שהכל ע"ס זה ששני הצדדים רוצים (מאד) לעבוד על עצמם ולהתאמץ.

"כמוך" - כמו לעצמך. צריך לחשוב על האחר וצריך לחשוב גם על עצמך. אם ה"עצמך" לא יכול לחיות עם אדם מסוים, אי אפשר לפגוע בעצמך רק לטובת האחר. כמובן, כמובן, "האלקים עשה את האדם ישר והמה חישבו חשבונות רבים" - אבל אכן, אנחנו כבר לא יכולים להתעלם מחשבונות אלו. הם שם בכל מקרה. המהפכה ה"רומנטית-קומוניסטית" שהצעת מנוגדת בבירור לטבע האדם ולחייו החברתיים.

כי כדי לאהוב את רעך- אתה צריך קורדם כל לאהוב את עצמך באמת.

כאשר אדם אוהב את עצמו באמת- הוא מאוד מודע לעצמו,

ואז 

כיוון שהוא מכיר את עצמו טוב, הוא יידע מה מתאים לו יותר טוב,

אם איזה אדם יווצר חיבור שבאמת הוא יוכל להשפיע לו טוב כמו על עצמו.

זה יצא קצת מסובך,

מקווה שמשו מזה הובן

1. כדי שתהיה זוגיות טובה לאורך שנים- צריך משיכה גופנית. וזה לא דבר שקורה עם כל אחד מהמין השני, וגם לא צריך לקרות.. כך שבאידאל אדם צריך להתחתן רק עם בנזוג שהוא נמשך אליו גופנית- מה שמוריד חלק רציני מ"כולם"

2. אדם צריך להתחתן עם מי שמתאים לו- כי יש פערים שכמה שנעבוד על המידות- זה לא יעזור. (אם כי אני מאמינה שעל רוב הפערים כן ניתן להתגבר- בתנאי שיש אהבה טובה ומוכנות משני הצדדים לתקשורת בריאה ודיון פתוח וכן) אחרת הזוג יהיה עסוק רק בלבנות את הזוגיות הבסיסית ולא בבנית הבית עצמו. (ומה, הם יחכו עד שיסיימו לריב כל היום ורק אז יביאו ילדים? או שהם יביאו ילדים למציאות שבה אבא ואמא עובדים על עצמם לריב פחות- אבל בפןעל יש כל הזמן חיכוכים, התנגשויות וחוסר הסכמה? שלא לדבר על זה שפערים יכולים להביא לבוז וזילזול- שזה גורם מס' 1 להתפרקות זוגיות)

3. ישנן רמות באהבה. אני יכולה לאהוב את כולם- אבל יש כאלה שאוהב יותר. עדיף למשפחה תקינה שבין ההורים תהיה אהבה חזקה מסתם אהבה של שני יהודים.

בהנחה שאנחנו שואפים להתחתן בין השאר כדי להביא ילדים ולהקים משפחה ולא רק זוגיות- אנחנו צריכים שהזוגיות תהיה חזקה וטובה מההתחלה. שלא נצטרך קודם לבנות את עצמנו כזוג ורק אז לחשוב על להכניס עוד נתון למשוואה שכן, יכול גם לערער אותה. (הריון, לידה וילד יכולים להיות מקפצה אדירה לזוגיות, ויכולים כנגד זה גם להרוס מאד אם לא עובדים נכון בתקופה הזו) ומאידך- גם התמודדות עם ציפיה לילד זה אתגר שיכול לבנות או חלילה להרוס. 

כך שהמטרה באידאל- למצוא את האדם שאיתו הזוגיות מההתחלה תהיה הכי שלמה ויציבה. ואז מתוך זה לעבוד על המידות ולהתקדם. (ותאמין לי שגם בזוגיות הכי מהממת ויפה ושלמה- יש ים של דברים כדי למלא את כל החיים עד 120 בעבודה..)

האידאל הוא לא להתחתן, האידאל הוא להשאר נשוי אח"כ, ולהקים משפחה בריאה- אבאמא אוהבים ובעז"ה גם ילדים בריאים שגדלו במקום בריא.

כי לחיות באותו בית בלי להרוג אחד ת'שני- כן אפשר עם כל שני אנשים שמוכנים לעבוד על עצמם ולהקריב למען המטרה.

אבל לא מאמינה שזה האידאל...

עד שאתה נשוי תחפש את המועמד הכי טוב בשבילך

ולו רק בשביל לעבור תקופת אירוסין שפויה שאתה לא כל רגע רוצה לברוח

אחרי שהתחתנת דע לך שאפשר להתחתן עם כל אחד הווי אומר - תעשה מה שאתה יכול כדי להסתדר

איך זה יכול להיות שאני עדיין לא מספיק מוכן לקשר אמיתי עם בן המין השני, ומצד שני - לפעמים אני יודע על הקשר הזה הרבה יותר מאנשים שכבר יוצאים בפועל. או לפחות כאלה שמגיבים פה בלי לציין אחרת.

אף אחד פה לא חשב על זה שיש סוגים שונים של אהבה? אם ניקח את הכיוון שלך ונמשיך אותו, יוצא מזה לא רק שכל אחת יכולה להיות אשתי. אם אני אמור לאהוב כל יהודייה באופן שאוכל לראות אותה כאשתי, אז אני אמור להסתכל על כולן בפוטנציאל שתהיינה אישתי. וזה כולל גם אשת איש. הרי ברור שלא נכון לאהוב אשת איש באופן שבו היא תוכל להיות אישתי, זה אסור לגמרי ועלול להשמיד את כל התא המשפחתי.

יש סוגים שונים של אהבה. אינה דומה אהבת החבר שלי לאהבת האח שלי. אינה דומה אהבת אחותי לאהבת אישתי.

ובאותו אופן, אינה דומה אהבת אישתי לאהבת אישה סתמית מישראל.

זה נראה לי פשוט.

אני מצטט מהרב אבינר - 

אני אנסה לסמן את המשפטים העקריים למי שאין זמן לקרוא את הכל. 

אני מקוה שאני לא מוציא דברים מהקשרם, ובאמת מביא לכם את העקרון שהרב מנסה להעביר.. (בכל מקרה, עדיף שתקראו הכל!)

"..אמנם, האדם המאוהב אינו מאמין שהוא נתון ברגש בר חלוף, כיוון שהוא מאוהב, הוא שבוי עד מוות באהבתו. אהבה זו היא אהבה אגואיסטית ומכונה אהבה אסטטית. שאיננה יכולה להחזיק מעמד, ואהבה זו חייבת להשען על על בסיס של החלפה, יש להחליף את האובייקט האהוב, כיוון שהאהבה היא בשביל לחוות התאהבות ולא לאדם השני, וכאשר החוייה פגה יש לשנות, אדם המחפש חויה שכזו, בורח מן הנישואים, הוא לא מסוגל להתחתן. כיוון שיש לו טעות במושג האהבה. כל עוד הוא מאוהב במצב ולא בנערה,, הוא יברח מאחריות בחיי היום יום. זאת ועוד אדם צריך לדעת שכשהוא אוהב את אשתו פחות ממה שהוא עצמו, הוא בעצם משתמש בשני לצרכיו, נעים לו לדעת שיש לו מישהו המחובר לו, תלוי בו, או מגן עליו. במצב חריג וחולני תכונה זו מכונה סדיזם, כלומר התענגות והתחברות מתוך הנמכת השני.

מצב חריג נוסך הוא ביטול העצמי כלפי השני, האחד אינו מכיר בערך עצמו, כל כולו  נתון לשני, הוא מוכן לעשות למענו הכל. הוא בעצם הופך את השני לאלילו, ובאורח חולני יש באהבה זו מן המזוכיזם. 

האוהב האמיתי זה אדם שאוהב את כל האנושות ובטבעו הוא אוהב , בתורה הקדושה אין כל הבחנה בין אנשים אהובים לשאינם אהובים, יש הבחנה בין אוהבים לשאינם אוהבים. ישנם אנשים המכילים כוחם בחיפוש אחר האישה שתתאים לכל תנאיהם המדוייקים, הם אינם מפסיקים לחפש לשוא, יש להבין, שהבעיה איננה האישה, אלא האדם עצמו, הוא צריך ללמוד להיות אדם האוהב כל אדם "ואהבת לרעך כמוך" והאהבה הגדולה ביותר צריכה להיות מופנית אל הקרובים איתם האדם חי. מי שאינו יוצא מתוך נקודת מוצא זו של תכונת האהבה הכללית, ובכל זאת מתאהב בבן זוג, סימן שגם האהבה זו אינה אהבה, אלא חויה סימביוזית אנכית, תחושה של נועם לחיות עם אדם ותו לא. והצעתנו היא לפני שהוא מחפש נפש אהובה, אדם צריך לחפש לאהוב. אדם צריך ללמד את עצמו לאהוב אנשים, גם אם אינם מושלמים, זהו ערך המחייב אדם להסתכל על השני בעין טובה, לראות את הטוב שבו ולמחוק את השנאה מלבו. 

לכאורה רוקנו את המושג של אהבה מן הצד התענוגי האסטטי ומלאנו אותו בתוכן מוסרי, אך זו הדרך לבניית הנישואים, מדובר בעניין מוסרי וטוב, האדם הטוב הוא אדם אוהב. האדם שכל עניינו אהבה אסטטית בורח מהחיים. הוא ניזון מדמיונות כוזבים. הוא חי מדמיונות המשלים אותו, שהוא יונק חיים, כאשר באמת הוא מחוץ לחיים האמיתיים. אדרבא, הנישואים הם חיי יום יום שאינם מסלקים את היופי של האהבה, אלא מגבירים אותה, אם אדם יורד לעומק המושג אהבה, כפי שאנו מבינים אותה, וכפי שהבינו אותה כמה אדירי הדעת בגויים, הוא חי יותר מכל אדם אחר. הפילוסופים שהבינו אהבה אהבה זו כינו אותה אהבה אפלטונית. ויש מגדולי ישראל המסבירים שאהבה זו קשורה לנצח, אדם ואשתו אוהבים האוהבים זה לזו, על ידי קישורם הם חווים את הנצח, בכך שאדם מתחתן הוא נעשה נצחי, מי שחוה את האהבה הרומנטית, הרגיש באותם רגעים תודעה של נצח, ברגעים אלא הוא מרגיש שאינו בעולם הזה ומציאות, אלא הוא דואה בעולמות עליונים, הוא מתחבר לדבר שמעבר לצמצומים הקטנים, מעבר לעולם החומרי, ולא נחטא לאמת אם נאמר שאדם שלא אוהב את אשתו גם לא יגיע לאהבה בורא עולם. האדם הנשוי צריך לעבוד רבות על מידותיו ולסלק מתוכו את השנאה, ולשם כל יש להיות חמושים בגבורה המלחמה נגד שגרת החיים, שהיא אוהב מסוכן בזוגיות , חויית ההתאהבות היא חשובה מאוד וצריך כל הזמן לעמול,לטרוח, ולהחדירה לחיי היום יום, ולא לתת לאהבה זו לגווע ולהתקלקל, ולשם כך צריכה להיות בו תכונה של אוהב, אוהב כל אדם! ובאופן זה האהבה ההתחלתית של הנישואין הופכת ונעשית לבנין של נצח."

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה