אליהו, אתה לא לבד!
למרות שלאורך השנים היו לי כמה חברים שהרגשתי כקרובים לי ביותר, הם היו קרובים בעיקר בגלל אופי דומה, ושהיה כיף ונעים להעביר יחד את הזמן. אבל לגלות את הדברים הכמוסים ביותר בלב ולחלוק אותם עם מישהו - זה לא. ויותר מזה - גם להעלות את הנקודות הקשות והכמוסות ביותר, ולהוציא אותם החוצה לעצמי - גם את זה לא תמיד אפשר לעשות, ובד"כ אי אפשר. זה לא עניין של חברה, זה עניין של התמודדות עצמית, ואדם בד"כ לא רוצה להתמודד עם עצמו. (והוא גם לא תמיד צריך. לפעמים צריך, אבל אי אפשר כל יום לפתוח את מאוויי לבך ולשים זאת על השולחן, אתה תקרוס מזה)
אני מבין שחבר נפשי אליו אתה מתכוון זה מישהו כזה - אחד שאפשר להיות אמיתי ושלם איתו כפי שאתה שלם עם עצמך. אבל זה לא דבר שקורה באמת בצורה כזו. חבר נפש אמיתי הוא פשוט אדם דומה לך, שנעים לבלות יחד. אתה לא באמת צריך 'למכור' לו משהו, והוא לא 'מוכר' לך כלום. זה רק עניין של דימיון והבנה הדדית. יש לי חבר אחד שאפשר לומר שהוא כזה. בשנים האחרונות אנחנו מדברים פעם בכמה חודשים בסה"כ, אחרי שמסלול חיינו נפרד לחלוטין, וכל שיחה כזו מזכירה איך אנחנו כ"כ נהנים לדבר ולהיזכר. אבל זה לא אומר שהידידות בינינו היא צורך נפשי עמוק או משהו כזה. אנחנו מסתדרים גם בלי לדבר כל שני וחמישי. והאמת היא שאם אתה רוצה ידיד קרוב יותר, אישי יותר, אתה לא צריך לתת לו משהו, אלא צריך לתת לעצמך לאפשר לו להיות חבר שלך. להיות באמת מוכן להכניס אדם חדש ומרכזי לחייך. זה עניין של החלטה, אם אתה מעוניין בכך.
מעבר לזה, אל תחמיר עם עצמך. אנשים נראים כלפיי חוץ כחברותיים מאד, וכאלה שיש להם ידידי אמת, אבל האמת היא שכל אחד מרגיש לפעמים שאין לו חברים באמת, לא ידידים כאלה שהוא יכול לחלוק איתם הכל. התחושה הזו אולי נכונה ואולי לא, אבל היא קיימת אצל כולם.
אולי חלק מהרצון של אנשים מסוימים להתחתן, נובע מהציפיה שמבן הזוג כן נקבל את אותו אפקט של ידיד נפש. למרות שאני בספק אם זה יקרה. אבל בכל מקרה, אין זה אומר שאתה לא יכול להתחתן! אין לזה קשר. מספיק רק להתסכל על הדור של הורינו, שהיה הרבה יותר מאופק, ולא הוציא החוצה יותר מדי דברים, ובכל זאת כולם שם התחתנו... אז כנראה שאין קשר בין הדברים.
