זה הדבר היחיד שמנחם אותי עכשיו...
אז ככה: אתמול בלילה, בסביבות 12-1, הלכתי להתבודדות.
חושך וזה..אז במקום ללכת לשדה שמחוץ ליישוב הלכתי סתם לאיזה מקום ביישוב, יחסית שומם ("מקום שקט ומואר" לעצתו של צבי..חח
)
גם ככה אחרי 8 בערב היישוב שלנו הוא כמו עיירת רפאים..כולם נעלמים, שקט מוחלט..
קיצור,אני יושבת על המדרכה שמה. מתחילה לדבר עם אבא. אף אחד לא עובר. ואז אני שומעת מאחורי צעדים...(חח נשמע כמו צ'יזבאט..אל תהיו במתח, זה לא מפחיד..
) מסתובבת, רואה מאחורי איש עם שקית זבל..
עכשיו, זה ברורר שהוא שמע אותי מדברת! הוא היה מטר ממני..
אז אני, באינסטינקט של מקרים כגון אלו, סוגשל משלבת ידיים על הברכיים ותוקעת ת'ראש בפנים (כמו שנרדמים בשיעורים. קיצור.)
ממ אולי זה היה מפגר לעשות אתזה, אבל תבינו- הייתי במצב מבייך...
אחרי שנייה הרמתי ת'ראש והסתכלתי על הרצפה, מחכה שהאיש הזה כבר יעוף משם..
הוא זרק ת'זבל ואז התקרב אליי: "הכל בסדר?". עשיתי 'כן' עם הראש. "כן?" -כן.. "בטוח?" - כן!!
הוא עמד שם והסתכל עליי עוד כמה שניות, מוודא שאני לא הולכת להתאבד או משו...
[<< ככה זה היה נראה לפחות..]
וזהו. הוא הלך. וודאי שאחרי דקה כבר הייתי בבית...
אבל סתם מעניין אותי מה הוא חשב עליי, מה עבר לו בראש וזה.. כי מה, כ"כ מוזר לו לראות מישו מתבודד??! (מישי במקרה שלנו..)
נגיד הוא חשב שברחתי מהבית אחרי איזה התעללות או משו..או שאני מתמודדת לבדי עם משבר של גיל הנעורים, זקוקה בדחיפות לאיזה ייעוץ או תמיכה ממישו... חחח פשוט מצחיק אותי לחשוב עלזה!
מעכשיו אני ישמור מרחק מהאיש הזה. פאדיחותת.
