אני מאוד רוצה לשוחח עם בעלי יקירי על משהו, ורוצה להסביר את עצמי הכי טוב שאפשר.
יש מצב לסיוע?
אז ככה:
גיסתי ילדה לפני כשלושה חודשים תאומים מתוקים ומקסימים בלי עין הרע.
היא מרגישה מצוין, מטפחת אותם ואת הבית, רק מה, הגישה שלה אליהם שונה מאוד ממה שאני הורגלתי אליו. לא הייתי אומרת שהיא ממש קרה אליהם, אבל ישנה איזושהי אדישות מסוימת. פחות חום ואהבה ממה שאני רגילה שמרעיפים על תינוקות, לא משהו חריג חלילה, ממש לא, וזה גם לא קשור לדיכאון, היא אימא נהדרת, מתפקדת נפלא עם זה שהם שניים, פשוט זה האופי שלה בכללי, קר ושכלי יותר.
במה זה מתבטא?
למשל בזה שכשהיא נותנת להם לאכול חלב שאוב, ולא מרימה אותם על הידיים אלא שמה בסלקל, מגלגלת חיתול בד שתומך בבקבוק וכל הם אוכלים לבד ( ולא, לא בגלל שהם תאומים וזה קשה יותר, היא עושה את זה גם כשיש עוד אנשים באזור שיכולים לעזור. היא פשוט חושבת שזו דרך מצוינת ופרקטית ). ולי זה מפריע, אני מתה להרים אותם כשרואה את זה ולהאכיל אותם על הידיים שלי...
דוגמה נוספת?
מגיל חודשיים הם בחדר משלהם. היא לא רוצה אותם איתה, הם מפריעים לה לישון. היא אומרת שמתעוררת כשהם ממש בוכים ואז סימן שזקוקים לה והולכת אליהם.
אני לא מסוגלת להבין איך שולחים תינוקות כ"כ קטנים לחדר אחר... לא מסוגלת...
כמובן, אלו החיים שלה הילדים שלה, אני לא מתכוונת לומר מילה ולהתערב. רק מילים טובות על התפקוד המצוין שלה היא שומעת ממני. כי באמת כל הכבוד לה.
אז איפה מתחילה הבעיה שלי?
שבעלי מאוד מתרשם מזה.
ושאימא שלו תמיד מספרת לו בהתפעלות איך לא צריך לעשות עניין, והילדים כ"כ שקטים, שוכבים הרבה בשקט בעגלה, לא צריך להרים אותם הרבה, וזה כ" טוב שיש להם חדר משלהם וההורים ישנים טוב, וכו' וכו'...
והוא משתכנע.
זה מציג לו אותי ואת המשפחה שלי בתור כאלו שסתם עושים עניין מטיפול צמוד בתינוקות, מפנקים יותר מדי, וסתם מכניסים לעצמנו גול עצמי בזה שמשתעבדים אליהם. הנה, אפשר אחרת... וחבל שלא חשבנו על זה כשגידלנו את הבכורה שלנו...
עכשיו- דרך החיים שגיסתי בחרה ממש לא מקובלת עלי. אני רגילה שתינוקות קטנים בהחלט צמודים לאימא, להורים, ושזה דבר נפלא. זו הדרך היחידה להעניק להם חום, אהבה, ביטחון, רוגע, ושזה תפקידנו וגם זכותנו לעשות את זה.
ושגם אם ילד לא יכול לינוק זו לא סיבה להניח אותו לבד שיתמודד. מגיע לו לפחות התרפקות ומגע גופני שהם צורך אמיתי בשבילו. ושאין שום יופי בלהרחיק אותו לחדר אחר, להפך.
אז אני חייבת שיחה עם בעלי.
הוא כמובן לא יעשה דברים בניגוד לרצוני ובלי שנחליט ביחד, אבל יהיה לי לא קל אם הוא יישאר בדעה שאני מגזימה, ומה הפלא שקשה לי אם אני מתעקשת להיצמד לתינוק, שעדיף לתת לילד להתמודד לבד, וכן הלאה....
אשמח ואודה לכן מאוד אם תוכלו לכתוב לי קצת את מה שאני מנסה לומר לו.
למה תינוקות בגיל הזה זקוקים לנו מאוד, וזה אולי אפילו עוול לחשוב על הנוחות שלנו לפני הצרכים שלהם.
כי הכל מתחיל להתבלבל לי בראש כשרוצה להסביר לו...
תודה ענקית מראש!!!!!
