כשאני מדבר עם מישהו ורואה שהוא מגיב בחוסר רצון זה ממש מבאס... 

אבל נראלי יותר מעליב אם הוא יגיד לך: 'אתה חופר' וכאלה..

אני הייתי נעלבת..

משהו כמו "אני עייף עכשיו, יש מצב שנדבר אח"כ?" ברור שישירות כזאת היא מעליבה...

(אני מנסה להגיב בשני הצדדים בו זמנית- זה ממש קשה...)

כמובן שכשאתה רוצה לספר לו משהו חשוב אז זה קצת כואב... אבל אם זה משהו חשוב, כדאי שהוא יהיה ערני ומרוכז כדי שיוכל להגיב כמו שצריך ולזכור את מה שאמרת...(מניסיון, כשהוא לא זוכר זה מאוד כואב...) 

[אני מרגיש כאילו אני מדבר עם הפצל"ש שלי ]

אבל יוצא לי שקורה לי לעשות את זה לאחרים ואז אני מרגישה ממש דוחה..

אני משתדלת לרכז את עצמי על מה שאומרים 

אפעם אני לא אומרת לאנשים שהם חופרים

אבל כשאני עצבנית והם מתחילים לספר לי סיפורים אני אומרת שאין לי מצב רוח..

ואני חושבת שזה בסדר..מה עדיף?שאני אשתוק ואהנהן עד שאני אתפוצץ עליהם??

בכל מקרה בדרך כלל אני משתדלת להראות עניין..

ולפעמים הוא מבין שעדיף לעשות את השיחה הזאת בזמן אחר.

את השיחה..

כמובן שאם באמת אכפת לך מהאיש בצד השני אתה תדאג להתנצל או להשלים אותה בפעם אחרת..

אני מסכים עם מה שאמרו פה- עדיף להשתדל ולהקשיב כמה שאפשר- כי בסופו של דבר הוא אומר מה שהוא אומר לא רק כדי שאתה תשמע אלא גם (ואפילו יותר, לפעמים) כדי שהוא יפרוק, אבל צריך גם לדעת מתי להגיד (בעדינות וברגישות) שעכשיו זה לא זמן טוב וכו'- אם כלו כל הקיצין..

בס"ד

אני די משתדלת, אם זה קורה לי לרכז הכל ואם פספסתי משו אז להגיד שיחזרו על זה שוב.

ואם אני ממש הרוגה ואין לי מצב רוח אני מסבירה יפה שאני עייפה וכו', ואז יש ת'הרגשה הלא נעימה הזאת....בעעע...

כאילו,אם את לא רוצה לדבר איתי תגידי את זה!!!

זה יותר טוב מאשר להנהן ולהגיד לכל שאלה:"לא יודעת"...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....