אתמול, כשחזרה מהמעון מבסוטה עם חיוך רחב, הודעתי לבעלי- עכשיו!
קראנו לה לבוא לשבת איתנו על הספה כי אנחנו רוצים לספר לה משהו...
היא לא הבינה מה הקטע, ורצה לחדר שלה להשתולל ולצחוק ולרקוד, ולא רצתה לבוא עד שזרקנו את הפצצה- מי שבאה לשבת איתנו על הספה אבא ואימא יספרו לה למה יש לאימא בטן גדולה.
ריצה מהירה, והיא איתנו על הספה, עם עיניים כחולות ענקיות- נו, למה?
ופה, אל תשאלו אותי מה עבר עלי, כי גם אני לא מבינה, חטפתי התקפת צחוק היסטרית ולא יכולתי להוציא מילה מהפה.
בעלי הנדהם חיכה קצת אבל כשראה שאין סיכוי שאני מפסיקה לצחוק החליט לספר בעצמו.
הוא שאל אותה שוב- "יודעת למה יש לאימא בטן כ"כ גדולה? בגלל שיש לאימא תינוק קטן בבטן".
עכשיו תתארו לעצמכן את מירוץ החלפת ההבעות הכי משעשע שראיתם פעם על ילד קטן, אולי תוכלו לדמיין איך נראתה הבת שלי ( מה שכמובן הגביר את פרצי הצחוק ההיסטרי שלי
).
כפי שתיארתי לעצמי היא לא שמעה מעולם על המושג של תינוק בבטן.
היא העיפה מבט נדהם על החולצה שלי, הסתכלה אלי, על אבא שלה, ולא ידעה איך להגיב. רגע הלם, רגע סקרנות, רגע חיוך ענק, רגע מבט מבוהל, וחוזר חלילה....
"מה יש? תינוק? איפה? בבטן? אני רוצה לראות!" היא מיד הרימה את החולצה שלי- "לא רואים! איפה תינוק?"
אני- צוחקת וצוחקת...
בעלי- מנסה לשכנע אותי להתאפס ולשוחח איתה
הילדה- מרימה את החולצות של כולנו ושואלת- "איפה תינוק בבטן? גם לאבא יש? גם לי יש? לא, רק לאימא, רק לאימא יש בטן גדולה, אבל אני רוצה לראות!"
ואז היא רצה לחדר שלה וצועקת- "גם לי יש בובה קטנה, תראו"- והיא רצה אלינו חזרה עם כל הבובות הקטנות שהצליחה לסחוב...
קיצור, היה קורע מצחוק.
ואז, ב"ה, הצלחתי להירגע ולהתחיל לדבר איתה.
השתמשתי בהרבה מהמילים שכתבתן לי כאן. סיפרתי לה שפעם, כשהתינוק היה קטן, הוא בא לאימא, לבטן, ואנחנו לא יכולים לראות אותו עכשיו, הוא בפנים, וקטן, וצריך עוד קצת לגדול, ואחר כך הוא יצא אלינו, ונוכל לראות אותו...
היא התחילה לעכל והעיניים שלה כל כך נצצו שזה היה משהו..
היא שאלה כמה שאלות כמו- "של מי הוא יהיה?", "מתי הוא יבוא?", "הוא יהיה פה כל הזמן?", "נכון הוא לא יבכה? נכון הוא לא מפחיד?", "יהיה לו מוצץ?"....
וככה הסטנו את נושא השיחה מהבטן של אימא לתינוק שעתיד להצטרף למשפחה.
היא הייתה מאושרת, בעננים, ולא גמרה לקפוץ על הספה ועלינו.
ואז כשנרגעה ככה, היא ישבה, חשבה, חשבה, ואמרה לי- "אבל אל תוציאי אותו עכשיו, טוב?"
אמרתי לה ש"בטח לא עכשיו, יש עוד זמן, שיום אחד, אחרי היומולדת של... והזה של... וכו', אימא תלך להביא את התינוק. והיא לא תהיה בבית. והיא תישאר עם אבא, וכו' וכו'... אבל בטח לא עכשיו."
היא שמחה עם התשובה, ואמרה לי- "יאלה, בואי נלך לשחק בפאזל".
זוהו. פשוט זהו.
לא אמרה עוד שום דבר, לא שאלה, היה נראה שההלם הראשוני עבר והיא מקבלת את זה כפשוט ומובן מאליו. ממשיכה בחיים.
ועוד יותר שמחתי עם הפטפוטים שלה היום בבוקר:
"אימא, התינוקי שלי עדיין ישן בבטן, נכון? ועוד קצת זמן, עוד כמה ימים הוא יקום, נכון? הוא רוצה לנוח שם. וזה התינוקי החמוד שלי!"
אז תודה רבה לכולכן על התמיכה והדחיפה והעצות החכמות!!
מאוד עזרתן לי, כולכן!!!
.
אז מתפללת שיהיה בסדר....
לאחותי...)
