אין כזה.

ילדתי בקיסרי. (אגב היה מצוין- הצוות היחס המחלקה האחיות וזה לא היה פרטי)

מקווה שאחרי פסח אוכל לספר לכן סיפור על לידה אמיתית!!!!

בעז"ה שתהיה לידה טובה כמו שאת חולמת

זה לא הופך אותן למשהו חיובי.

כל עוד אנחנו רק "עם רגל אחת בגאולה" כנראה שאת זה הריבונו של עולם לא החליט לבטל.

יש לידות שניצלים בהם יותר מפיתקה של חווה ויש כאלו שפחות.

יש כאלו שלמרות כל ההכנות וההשקעות לחוויה מעצימה ותשלום לדולה ולקורסים - באה אליהם חוויה כואבת ומתישה ושום דבר לא הצליח לזרז אותה.

אני בעד תפילה ושוב תפילה להנצל כמה שיותר.

אבל "חווית" הלידה תלויה בו ורק בו שום השתדלות לא תציל אותנו ממה שנגזר.

אחת הלידות שהיתה הכי "קלה" "מהירה" ו-"טבעית"  וכולן קינאו בי על סיפור הלידה . השאירה אותי בחרדות מהריון ומנעתי לטווח ארוך ובחרדות כל ההריון הבא - לא נשכחה ממני בשום אופן עוצמת הכאב ....

זה כמו שתאמרי - יש אנשים שיותר נחמד להם בעבודה, יש אנשים שמרוויחים יותר כסף בקלות - אז זו הוכחה שאפשר "לבחור" איך תראה קללת הפרנסה ושאנחנו על סף הגאולה אז אולי אפשר להיות "מאושרים" כשאין כסף. או לגרום לכסף לזרום אלינו בקלות...

כל אחד ומה שנגזר עליו מלמעלה כמה הוא יטעם בדיוק מהקללה. השליטה היחידה שלנו היא תפילה.

צר לי שבכל זאת ניפצתי את החלום.

ברור שיש חוויות טובות וגרועות - אבל לא ההשתדלות שלנו יוצרת אותן.

ואני רוצה דוקא להראות את הצד השני

בטחון ב-ה' יכול לגמרי לגמרי לשנות את המציאות

כיהודים מאמינים אנחנו יודעים את זה בודאות, וזה גם נמצא בתורה

לא ניפצת חלום, סה"כ הבאת את נקודת המבט שלך.

הלידה השניה שלי היתה אחת החוויות המדהימות בחיי!

היא היתה לידה רגילה,

לא קצרה במיוחד (מתחילת הצירים, 12 שעות, מתחילת הצירים הממש כואבים שעתיים שלוש)

לא קלה במיוחד (התינוק היה נמוך מאוד ב"ה, והרגשתי לחץ מאוד מאוד חזק כבר בשלב מוקדם של הלידה (פתיחה 6) ומאוד התאמצתי לא ללחוץ)

ב"ה בלי סיבוכים.

הדבר הראשון שרציתי לעשות אחרי הלידה זה ללדת שוב! זו היתה חוויה ממש מיוחדת! כואבת מאוד וקשה מאוד! אבל הרבה יותר נעימה מהלידה הראשונה! וזכורה לטוב!

באמת עבדתי הרבה לפני הלידה (גם נפשית וגם פזיולוגית)

בע"ה שנזכה  כולנו לברכה עד בלי די

אהבתי את המשפט הזה

"הדבר הראשון שרציתי לעשות אחרי הלידה זה ללדת שוב!"

פשוט אומר הכל...

כך נקראת הגלות האחרונה כיון שהיא הכי קשה.... כמו שסוף הלידה הוא החלק המכאיב ביותר.  זה שאנחנו לקראת ביטול הקללה לא אומר שהיא קלה יותר כרגע אלא להפך...

מעוניינת בסיפור לידה חיובי? בכיף!

אבל הוא ממש לא כזה מהסוג שהיית מאמינה בו, כי הוא כולל בית חולים, אפידורל וכו'...

אבל כותבת בשביל לאזן את האווירה.

לידה ראשונה, ב"ה.

שבוע 38+1, מתחילות התקשויות לכל אורך היום. לא כואבות כלל, לא מתגברות, אבל בהחלט קיימות.

כולם סביבי, וגם במרפאה אליה ירדתי מבולבלת אמרו שאין סיכוי שאלו צירים וזו לידה, ובכלל רק שבוע 38, ויש עוד זמן.

בערב אני מזמינה אורחים כי לא רגועה...

אנחנו מבלים בנעימים עד עשר וחצי.

כשהולכים ממלאת אמבטיה חמה כדי לשכוח מההתקשויות ומ"הדמיונות".

דקה אחרי שנכנסתי עיסיתי פטמות משום מה.

דקה אחרי זה, כאב אדיר. ציר כואב תופת.

אני נבהלת. מפסיקה מיד לעסות.

חמש דקות אח"כ ציר נוסף.

חמש דקות אח"כ ציר ארוווווך מטורף, אני צורחת לבעלי בהלם, יוצאת מהמים, ומגלה שלא מפסיקה לטפטף. ירידת מים.

ומאותו רגע צירי לחץ מטורפים, של דקה אחרי דקה, לא יכולה אפילו לנשום בין לבין.

איכשהו מתלבשת ומגיעה לבית חולים. המומה.

שם אומרים לי, חבל לך על הזמן, אל תיקחי אפידורל, אולי תלדי מהר יותר בלעדיו.

אני בשלי- לא רוצה להרגיש את הכאבים הללו. לא מוצאת עניין.

קיבלתי מיד אפידורל מצוות מדהים ומחבק.

מאותו רגע התחילה חוויה נהדרת.

שלוש שעות מתחילת כל הסיפור וחיבקתי את ביתי בכורתי.

הייתה לידה מדהימה. חיובית.

הרגשתי את ביתי יוצא ועוד איך, רק מה? פלא פלאים. זה לא כאב לי.

ולא היו לי לא כאבי גב ולא כאבי ראש או רגליים, ושעה אחרי הלידה שלכל אורכה הנקתי את האוצר, כבר התקלחתי.

זה הסיפור שלי.

וכולי תפילה ותקווה שיחזור על עצמו גם בחודש הקרוב בעז"ה.

אומרים שהקללה היום אכן בדרך להתבטל - יש אפידורל

ושבגלל שיש אפידורל נשים משתתפות גם בקללה של "בזיעת אפך"...

איזה יופי של לידה תודה על השיתוף מאחלת לך מכל הלב לידה טובה גם הפעם

את טועה בי.

אני לא פנאטית בעניין לידות בית. אני בעד שכל אחת תעשה מה שהיא חושבת שהכי טוב לה ותינוק שלה.

ואם ילדת עם אפידורל והייתה לך לידה נהדרת - אני בעד.

ותהיה לידה שניה קלה, נעימה, מעצימה, ובבריאות שלמה.

אישית -

שבועיים לפני הלידה הראשונה (שהייתה מ-ז-מ-ן...) פגשתי קרובת משפחה שסיפרה לי איזה כאבי גב איומים נגרמו לה מאפידורל, ואיך היא בחיים לא תיקח שוב. זה שכנע אותי לגמרי...

לא באה לקבוע לאף אחת.

ברגע שראיתי שאפשר להתמודד עם הצירים בטוב, לרקוד, לשיר, לתלות כביסה, להצטלם על הערסל בגינה...

לא יכולה לדמיין את עצמי שוכבת במיטה עם צינורית בגב...

חבלי משיח, מה שמאפיין אותם, שאפשר כבר "להריח" את הגאולה

כמו שבלידה אומרים לך - הנה הראש, עוד שניה הוא בחוץ, דחיפה קטנה אחרונה, הופ! התינוק מחליק.

זה הרגע הכי הכי נפלא.

גם בלידה הראשונה שלי, שהייתה כאמור ממש לא פשוטה, וטראומטית למדי -

בכיתי מהתרגשות ושמחה בלתי ניתנת לשיעור

עברנו כבר 2000 שנות גלות. הגאולה ממש כאן.

הרמב"ם הרי אומר ש"עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות". וזה המצב של העולם היום.

את עושה מצווה? יכול להיות שזה "המכה בפטיש" לגאולה.

הוא הרגע הזה שבו אומרים לך הנה הראש עוד שניה בחוץ והכאב והלחץ הולכים להטריף אותך. המשפט שהייתי אומרת לפעמים ברגע זה "שיחזור אחרוה וישאר בפנים. אני כבר לא מסוגלת"

אלא אם כן הספקתי לקחת אפידורל .

ככה שכל דבר הוא ענין סובייקטיבי.

דרך אגב על כאב הגב - הוא תוצאה של ההריון ולא הוכח קשר בינו לבין אפידורל. באחת הלידות ללא אפידורל סבלתי חודשים אחר כך מכאבי גב איומים . והלכתי לכירופרקט ללמוד על יציבה נכונה בזמן ההריון . ממליצה לכל אחת.

אני אוהבת מאד את השניה אחרי הלידה - את השחרור ההקלה והתינוק ... וזו חווית הלידה שלי. הלידה היא משהו כואב ורע באמצע שנגזר עלי לסבול. למרות שחוץ מהלידה המהירה - לא היו לי שום תחושות שליליות מלידה ותמיד ציפיתי ללידה בהתרגשות.

ואגב, אני לא צוחקת

באמת צחקתי בצירי לחץ. בקול רם ומשחרר.

וזה הרבה הרבה פחות כואב ככה.

לא כל אחת יכולה לומר את המשפט "לידה יכולה להיות נפלאה.. שמחה.. כייפית.."

אשרייך שזכית..

אני אישית עברתי בלידה חוויה איומה, שילוב של כאבי תופת, שעות של צירים אחרי ירידת מים ופתיחה מלאה (לפחות היה אפידורל..) ובסוף ניתוח ונקז ופגייה.. החוויה זכורה לי כ"כ לא לטובה שכל שיש לי לעשות זה לעשות זה לשמוח בשבילך על היכולת לכתוב דבר כזה על חווית הלידה.. אפילו לכתוב את החוויה אני לא מסוגלת, למרות שאני נזכרת בה רבות..

וחשוב לי להגיד- זה לא מדוייק שהכל בראש. יש נשים שעוברות חוויות קשות ביותר בלידה. 

היית שומעת ממני שלידה זה דבר איום ונורא, כואב תופת, טראומתי, מתיש וזוועתי... (חוץ מהרגע שזה נגמר)

נתקעתי שעות על גבי שעות בפתיחה 5 , צוות מזעזע ועוד... (כתבתי חלק מהדברים בשרשורפלצת על לידות בית)

עברתי חוויה נוראית.

וצמחתי מתוכה.

דווקא מהמקום הזה אני כותבת.

מזדהה לגמרי עם התחושה שאת לא מסוגלת לדבר על הלידה שלך.

גם אני תקופה ארוכה לא הייתי מסוגלת.

הייתי מתכווצת כל פעם שחשבתי עליה.

ואני מאוד מסכימה איתך שזה לא מובן מאליו.

אז:

א. אני מודה להשם מליון פעם שהוא פקח את עיני לראות את הטוב

ב. מלאת תודה על שכל הלידות היו טבעיות ותקינות והתינוקות בריאים.

ג. שזכיתי לעבור חוויות מתקנות שכל אחת יותר טובה מהשניה

ד. אני מאוד רוצה שעוד נשים יעברו חוויות מתקנות, ולידות טובות ושמחות

(גם לידת ויבק יכולה להיות טובה ומעצימה! לתקן תמיד אפשר!)

אם דבר כזה אפשר לתקן.. התינוק היה גדול (4200) והיה OP. אם שוב יהיו נתונים של תינוק גדול אני לא יודעת אם יהיה לי את האומץ בכלל לנסות..

כרגע אני מקווה שיהיה בעז"ה נתונים ללידה קלה ולא כמו בלידה האחרונה..

לידה היא זמן בו כל הגוף במאמץ אדיר ובתנועה פנימית בלתי פוסקת, שהם עצמם לפעמים גורמים לכאבי גב קשים, בלי שום קשר לאפידורל... 

לא כל אחת יכולה להיות בטוחה ממה נגרם לה בכאב....

בהכנה ללידה. האם עשית קורס? איזה?

האם נעזרת בדולה?

אני לא מצליחה להבין איך אפשר....

ומעניין אותי מה שכתבת בנושא, אם תוכלי לשתף (אף-על-פי שאני לא בהיריון כרגע, ויחסית "מתגעגעת" לכאבי הצירים ויציאת התינוק...).

כי אין לי המון זמן לכתוב...

התמודדות יעילה עם צירים:

(זה מצויין גם למי שיולדת עם אפידורל, בזמן שאת בבית, לפני שנוסעים, בחדר לידה עד שהאפידורל מגיע)

דבר חשוב שצריך לזכור - לידה היא תהליך בלתי רצוני

כמו עיכול ונשימה - אין לנו שליטה עליו, אין לנו אפשרות לעצור ולהחליט - זהו, אני עכשיו מפסיקה את הצירים

אז מה כן אפשר לעשות? אפשר לשנות את האופן בו אנחנו מתייחסות לצירים.

מטבעו של כאב, שכשמתכווצים - כואב יותר.

אבל התגובה הטבעית לכאב היא כיווץ.

זה פרדוקס כזה.

אז כדי להפחית כאב צריך בעצם לשחרר אותו.

ויש כל מיני דרכים לעשות זאת, חלקן פיזיות כמו תנוחה או תנועות וקולות. וחלקן "רוחניות" כמו דמיון מודרך שאת עושה לעצמך.

הדבר שהכי עזר לי זה קודם כל לזכור שהשם ברא אותי ללדת ילדים.

הדבר הטבעי ביותר, שיא התפקוד הנשי - הוא לידה.

לא לחינם אומרים שאם גברים היו צריכים ללדת המין האנושי היה חדל מלהתקיים...

אז בשיא התפקוד שלי כמו שכתוב "כי חיות הנה" - שיא החיות שלי, אני מביאה חיים חדשים לעולם. נשמה חדשה, נשמה טהורה שמגיעה בזכותי לעולם. וכדי שהפלא הזה יוכל להתרחש אני צריכה פשוט לאפשר אותו.

לשחרר את עצמי, להפתח, לתת לקב"ה לעשות את העבודה.

בעצם - לאבד שליטה. לתת לעצמי ללכת לאיבוד, ושהקב"ה ינהל את העניינים.

לאור מה שאמרת- שנשים שבאופן כללי בחייהן קשה להן לאבד שליטה וצריכות נורא לדעת מה קורה איתן- גם בלידה יהיה להן יותר קשה?

כי אני מאוד אחת כזאת.. פריקית של שליטה.

והלידות שלי מאוד כאובות וארוכות. אין לי שום סיכוי ללדת בלי אפידורל.. 

גם אני מהסוג הזה במידה מסויימת

אבל אפשר לקחת את זה לכיוון של  - אני מנהלת את הלידה שלי, ובמסגרת זה אני בוחרת - לשחרר (רק הפעם, ורק עד סוף הלידה )

בכל אופן מה שכתבתי (ועוד אוסיף) יעזור לך גם בשלבים לפני האפידורל.

פריקית של שליטה עם לידות ארוכות מיסרות וכמובן שאין מצב בלי אפידורל

ולא יכול להיות שפשוט כל גוף מגיב אחרת?

אני שואלת כי מאוד מטריד אותי העניין.

אני אחרי 3 לידות. כולם מאוד ארוכות.

רק לצורך הדוגמא- בלידה השלישית כבר משכתי בבית הרבה יותר, לא כמו בלידות הקודמות שרצתי ישר לבי"ח רק כדי לגלות פתיחה 1 או 2. 

בכל אופן- משכתי בבית עד שהרגשתי שהכאבים מתחילים לשתק אותי.

הגעתי לבי"ח כאובה ועל סף דמעות. החזקתי מעמד איכשהוא עד סוף המוניטור עם דמעות בעיניים מרוב כאבים.

ואז בודקים לי פתיחה.............. פתיחה 2. 

פשוט התחלתי לבכות. אחרי כמה שעות של צירים מאוד כואבים כזאת פתיחה??? 

הרגשתי שאם אני לא מקבלת אפידורל מיד אני מתה. 
ומיותר לציין שהלידה השלישית שלי שהיתה הכי מהירה לקחה 8 שעות..... 

ולעומתי- גיסתי מרגישה כאב בטן כמו לפני שצריך לשירותים ושעתיים אחרי התינוק שלה בחוץ.

יש לה חצי שעה- שעה של כאבי תופת. אבל הצירים שלה מתחילים כמו כאבי בטן קלים.

ואם את יודעת שיש לך חצי שעה-שעה לסבול מאוד ואת אחרי זה הרבה יותר קל לשאת את זה

(מאשר מקרה כמו שלי שאני יודעת שמצפות לי 8-9 שעות מייסרות לפחות...)

מעניין אותי לשמוע את תגובותכן כי אני חושבת המון על השאלה הזאת ואין לי תשובה...

אולי זה פשוט התנהגות הגוף של האישה ולא בהכרח הדרך שבה היא לוקחת את הכאב. 

(מקווה שאתן מבינות את כוונתי.... במילים אחרות- אם אני על מכלול האישיות שלי הייתי מקבלת את הגוף של גיסתי ייתכן והייתי מסוגלת גם כן ללדת בלי אפדירול ואולי היא אם היו לה לידות כמו שלי בחיים לא היתה מסוגלת ללדת בלי אפידורל..)

חברה שילדה 3 ילדים והסבירה שהכל עניין של גישה ואיזה יופי של לידות היו לה

ומי בכלל צריך אפידורל זה סתם פינוק

ופתאום לידה רביעית היתה זוועה !! קטסטרופה!! היא צרחה נואשות בקשה אפידורל דחוף

והסבירה שהיא בדרך כלל כזאת גיבורה בלידות וזה בכלל לא מתאים לה

אבל מאז  - היא שתקה. ולא אמרה שום לדבר לשום אשה שהתלוננה 

בכל מקרה - זה לא סותר את זה שיש הרבה דרכים להקל וגישה נכונה והכול

אבל בכול אופן בהחלט בהחלט יש הבדלים בין לידות אפילו אצל אותה אשה עצמה

בלידה הראשונה קיבלתי אפידורל בפתיחה מלאה! זה גרם לעיכוב בלידה ולהתאוששות איטית אחריה (ירידות חמורות בלחץ דם שלי ובדופק העוברי).

אבל אני לא מתחרטת על כך ולא מתביישת בכך! הלידה היתה ממש ארוכה ומפרכת. את רוב הצירים (כ-24 שעות) עברתי בתנועה ובשלווה יחסית... אבל העייפות התחילה לעשות את שלה (בקושי הצלחתי לישון, הצירים מאוד הפריעו), והכאבים הלכו ונהיו בלתי נסבלים. כשהגעתי בערך לפתיחה מלאה (תשע וחצי) הודעתי חד משמעית שאני בפרוש לא יכולה יותר! הרגשתי שאם אל אוכל לישון אין סיוכי שאצליח ללדת!

קיבלתי אפידורל, נחתי חצי שעה. הלידה נתקעה וקצת הסתבכה, אבל... אני לא יודעת מה היה קורה אלמלא האפידורל... יתכן מאוד וזה היה נגמר בניתוח, או בטראומה קשה...

הלידה השניה היתה קצרה יותר (וכואבת מאוד). בלידה הזו לא הרגשתי צורך לקחת אפידורל. ובאמת לא לקחתי, ואני שמחה מאוד!

אבל אני ממש לא חושבת שאפידורל הוא מוקצה מחמת מיאוס! אני כן חושבת שהשימוש בו קצת מוגזם... אבל יש מקרים בהם הוא הצלת נפשות כפשוטו...

בארבעת הלידות הראשונות שלי ,גם הייתי ככה, כאובה מאד בקושי מצליחה להחזיק מעמד בבית, ולא לצאת לביה"ח,

ובסופו של דבר הייתי מגיעה- עם פתיחה 2-3 בקושי ,

בלידה רביעית , הגעתי עם כאלה כאבים,ופתיחה 1 

והלכתי וחזרתי ארבע פעמים, עד שהסכימו לקבל אותי

(לא היה להם מיטות בקבלה , אז עשו לי מוניטור בחדר לידה,

וניצלתי את ההזדמנות ,ואמרתי להם שאני מפה לא יוצאת, לפני לידה רק אחרי, אש לא היה להם ברירה)

אבל עכשיו בלידה החמישית, מתחילת ההריון אמרתי לעצמי כל הזמן,

אני הולכת פעם אחת לביה"ח , ולא יותר מזה,

אני יצליח להתגבר על הכאבים , 

אני יקדם אותם נכון

וזה עבד!

מצאתי לעצמי כשהתחילו הצירים הכואבים את התנוחה שנוחה לי ,

ואמרתי תוך כדי : הנה עוד אחד שמקדם אותי,

ואכן הגעתי לביה"ח פעם אחת בלבד וילדתי 6 שעות אח"כ(הגעתי עם פתיחה 3 )

ולא קשור לשום דבר

אני גם אוהבת שליטה ולא אוהבת הפתעות ולידות שלי עד עכשיו היו בסדר

ולא מפני שעשיתי משהו - ככה זה היה

ברור שבמצב כמו שלך לקבל אפידורל זה ממש לא פינוק

ובמצב של משהי שלא ממש כואב לה עד פתיחה 8-9  ואז יש איזה 20 דקות של צירי לחץ אפשר איכשהו להסתדר בלי

ועדיין אסור לשפוט 

ישבתי (או צרחתי בעמידה) בבית...

ברור שכל גוף מגיב אחרת!

יש גוף שקל לו להתמודד יש שלא...

יש גוף שקל לו להתגבר על החויה של הלידה ולהתאושש מהר ויש שלא...

אז אמרנו - בטחון בהשם, ולשחרר.

איך עושים את זה בפועל כשכואב מאוד?

הנה כמה שיטות שאספתי, חלק מהרשת, חלק מהמיילדת שלי, ואולי מעוד מקומות...

א.

להרפות ולתת לציר לזרום

לזכור שהציר הוא כמו גל. הוא מתגבר, ואז יורד.

אז ההתמודדות איתו היא גם כמו גל - לתת לו לשטוף, לעבור, לא להתנגד לו.

להגיד לעצמך בלחש ובקול רך - "לשחרר, לשחרר, לשחרר"

לשחרר פיזית את השרירים, לשים לב לא לאגרף את הידיים, לא להתכווץ, לא להדק את השפתיים והשיניים.

אם זה קורה (וזה קורה) - להזכיר לעצמך לשחרר אותם

ממש להרפות את הגוף, כמו שעושים הרפיה אחרי פעילות גופנית למשל.

ב.

להמשיך בפעילות

לא צריך לשכב בשביל זה, תוך כדי מה שאת עושה - לעצור שניה, להישען על משהו אם צריך, ולתת לגל לעבור.

אין צורך וגם לא כדאי "לחכות לציר הבא" (מלבד כשאת מתזמנת אותם כדי לדעת מתי לצאת).

להמשיך בפעילות כרגיל, עדיף מאוד להיות בתנועה כי זה עוזר להשתחרר ולא להתמקד ב"אוי לא, עוד שניה זה שוב מגיע".

ג.

קולות נמוכים

בזמן שאת משחררת את הציר עוזר "לנהום" - הפקת קול נמוך מרגיעה ומקרקעת

עוזרת לך להיות בפוקוס ולא לתת ללחץ להשתלט

(ההיפך מצרחות למשל שמכניסות אותך למצב היסטריה וחוסר אונים)

עוזר מאוד אם יש מישהו בשטח שיכול לעשות איתך את זה

אם בעלך טיפוס זורם - יכול להיות שהוא יסכים. אבל זו יכולה להיות גם דולה, אמא, אחות וכו'

זה אולי קצת מביך, אז אני ממליצה להתאמן מראש באמבטיה.....

להסביר למי שנמצא איתך שזה חשוב כדי להרגיע אותך, ושאם הטונים שלך עולים - לעזור לך לרדת.

מה לעשות, יש לנו נטיה טבעית להכנס להיסטריה בלידה....

ד.

תנוחות מומלצות

האמת. שאין לי כאלה.

זה מאוד אישי.

שימי לב לגוף שלך ותבדקי תוך כדי לאן הוא לוקח אותך - להישען קדימה על שולחן או כיסא, לשכב על הצד עם הגבהה של הגב, לקפוץ על כדור פיזיו, מקלחת, עמידת שש עם תמיכה של כריות או בלי, בקיצור - לכל אחת יש את הדרך שמתאימה לה ומרגיעה אותה ומקלה עליה.

שכיבה על הגב לא מומלצת כי לתינוק קשה להתברג נגד כח הכובד, וגם בגלל עצבים וכלי דם ראשיים שעוברים בגב והשכיבה מעיקה עליהם (זה פשוט מגביר את הכאבים)

אז אם את ממש חייבת לשכב - עדיף על הצד בצורה שהגב והכתפיים עם הגבהה קצת.

מומלץ מאוד להיות בתנועה אם אפשר.

אחת התנועות המדהימות היא סיבובי אגן. עוזר לתינוק לרדת, וגם עוזר להפיג כאבים.

ה.

מוזיקה שאת הכי הכי אוהבת.

פשוט עוזר לאוירה חיובית ומרגיע אותך.

בלידה השניה שלי, שהייתה חוויה מתקנת מדהימה, איך שבעלי שם לי את הדיסק - הכל התחיל לטוס.

הרגשתי שהמוזיקה סוחפת אותי לגמרי, לא עניין אותי שום דבר ממה שקורה מסביב.

חברה שלי הייתה באמצע לארגן לי ארוחת בוקר שיהיה לי כח ללדת, ופשוט שכחתי מהכל...

את האוכל אכלתי כבר אחרי לידה ומקלחת, כעבור 4 שעות בערך.

ו.

לעודד את עצמך

האמת, זה מומלץ לעשות עוד לפני הלידה.

תכיני לך פתקים עם משפטים חיוביים, מחזקים, שעושים לך טוב. משפטי אמונה ובטחון, משפטים כמו:

השם אוהב אותי ועוזר לי.

אני יולדת מהר ובקלות.

יש לי תינוק בריא ושלם.

אני נהדרת.

השם נותן לי כח.

(יש לי רשימה די גדולה של משפטים כאלה, חלק אפילו תליתי בבית לפני הלידה כדי לראות אותם מול העיניים, וזה מאוד חיזק אותי ונתן לי בטחון שהכל הולך להיות מדהים)

לדבר עם השם תוך כדי, מתוך הציר. להודות על הטוב, לבקש שיהיה ברחמים, שיהיה בקלות

ז.

עזרים חיצוניים

דוש חם למקום הכואב

בקבוק חם על הגב

מסאז' עם שמן ורדים או יסמין

אם יש לך תומכת לידה - כל מה שיש לה להציע, כל עוד זה נעים לך.

לא כל מה שנשמע לך טוב לפני הלידה באמת ירגיש לך טוב

בלידה האחרונה (שהייתה מדהימה מכל בחינה. בלי אפידורל ועם הרבה עוצמה)- המיילדת בעמצה הנחתה אותי באמצע ציר לצחוק, כדי שהלחץ יהיה עדין ואני לא אקרע.

אמרתי לה: "לצחוק????בא לי לבכות..." אז היא פשוט אמרה לבעלי לעמוד מולי ולצחוק איתי.

זה היה מחזה משונה ביותר...הוא עומד וצוחק בכוח ואני צוחקת מזה שהוא צוחק בכוח ושנינו כמעט בוכים...

אבל זה עזר. עובדה שהיא נולדה, הבובית...

המדריכה בקורס הכנה ללידה אמרה לנו הרבה ממה שאת אומרת פה

בסוף השיעור הראשון היא שאלה אותנו "מי אתן מכירות שיולדות בבית באוטו וכו'?" "איזה סוג אופי יש להן?"

תענו ואני אענה לכן את המסקנה...

לאזיה תכונת אופי את מתכוונת?

הם חושבות על כל תנועה שלהן לפני שהן זזות אושלא?

בקיצר האם יש להן אופי של מורות... (לא מורות של היום אלא מורות של פעם כולל כל מה שזה אומר לך...)

אחת ממש מורה אמיתית 

השניה כשהלחץ נהיית הסטרית לגמרי

היינו באיז אירוע משפחתי בצד שלי וההתנהגות שלהם ממש אכזבה אותי,

הם נרתעו מעומס האנשים, כל אחד עשה פוזות, בכה, נלחץ, לא רצה לגשת, כל מיני דרמות, במקום להיות ילדים חמודים בפשטות.

הם גם לא ממושמעים או לא תמיד מקשיבים וגם בלילות קשה לנו-ענייני פיפי, ובאים אלינו למיטה.

מרגיש לי שאפשר לנהל את אחה"צ ואת יחסי הילדים-הורים באופן יותר קל ופחות מרוקן.

אשמח לדעת איך?

נובע מציפיות לא מותאמות לגיל

הבן שלי בן 6 לא 'עוזר' בשום דבר

יש לו מלא בקשות כרימון

אני לא מצפה שהוא ינגב לעצמו

ולפעמים הוא רוצה שאעזור לו להתלבש

ועדיין אני לא חושבת שיש בעיה איתו או פינוק יתר

נראה לי תואם גיל לגמרי

ברור שילד רגיל בגיל שש אמור להתלבש ולהתנגב לבד.

וגם לאסוף משחק שלו. בגן הם גם מנגבים שולחנות, עוזרים לסייעת לפנות אשפה .  

הוא יכול

זה לא ברור שהוא עושה את זה בהכרח

ובפרט כשהוא עייף/ עצבני/ טרוד

הוא יכול לסדר/ לנקות

ואפילו להכין חביתה (בהשגחה)

זה לא עזרה ע"פ בקשה

ולא הייתי מצפה שזה יתרחש ע"פ בקשה

קראתי את ההבהרה שלך אח"כ ומסכימה איתך, אז ערכתי. 

זה ילד שלישי שלי שאני מנגבת כל עוד הוא מבקש

רק ילד אחד ביקש בגיל 5 לנגב לבד

התנהלות בבית ספר/ בגן שונה מהתנהלות בבית

וגם יש לא מעט ילדים שעושים קקי בעיקר בבית

ראיתי שערכת באמצע

אבל אני אשאיר את התגובה

אולי תועיל למישהו

"הם נרתעו מעומס האנשים"

ואז את מתאכזבת שהם לא היו פשוט ילדים חמודים.

הם חוו איזשהו קושי, עומס אנשים, בטח אם את חלקם לא מכירים זה מציף רגשית. זה הכי טבעי בעולם שיעשו פוזות, לא ירצו לגשת. התפקיד שלהם זה לא להיות חמודים, הם לא בובות.

אני חושבת שלפעמים הציפיות שלנו הן אלה שיוצרות את האכזבה.

יש לי את הילדות הכי מתוקות בעולם! (ואני אובייקטיבית😜), כשאני מגיעה איתן לאירועים וכו' אני יודעת שהן יהיו דבק, יצמדו אליי, לא ירצו לדבר עם אנשים.. זה הכי טבעי לי. מי שרוצה לראות כמה הן חמודות שיבוא למקום הטבעי שלהן- הבית וגם שם כנראה שייקח להן זמן להפתח.

אני חושבת שצריך להבין מה הגיוני לצפות מילדים בגיל הזה ולהתנהל לפי זה

גם כשמגיעים לשבת אצל משפחה במקום להנות צריך להרגיע אותם, להיות איתם וכו כשמדובר גם לא על אנשים חדשים אלא מוכרים.

אחד בוכה, השני לא מרוצה. ותחשבי שזה שניים במקביל שרגשית דורשים את שלהם וזה מקשה.

התייעצת עם גורמי מקצוע?

לציפייה לא תואמת מציאות מהם.

זה באמת מבאס שילדים לא מנהגים איך שאנחנו מצפים. (קרה לי הבוקר, עצבים)

אני חושבת שאת צריכה לרדת לגבוה העיניים שלהם.

גם פיזית וגם נפשית.

הם ילדים, חוו קושי נפשי, עומס מהרבה אנשים, ובנוסף לזה הם חווים אכזבה מאמא על זה שקשה להם עם הסיטואציה.

נסי לראות את העולם מהמבט שלהם.

לראות את מכלול היום שלהם, הם חוו יום שלם בגן עם כללים די נוקשים, די מובן שהם רוצים רגע להתפרק, להשתולל, צומי מאמא.

אני חושבת שברגע שתקבלי את זה שהם ילדים, ילדים שדואגים לעצמם, ועקשנים, ובודקי גבולות ושובבים ומותשים מהיום יום העומס שלהם - ולא כי ככה לך יצאו, כי ככה זה ילדים, של כולן.

מזל שהם לא מרצים, ממושמעים וחיילים - ילד מרצה זה אולי נח אבל ממש ממש לא סימן טוב.

גם המשפחה שלי טוענת שהם סוחטים אותנו ותובעניים אז זה לא רק המבט שלנו,

לא יכולתי לעשות כלום פשוט כלום עם המשפחה, לא לדבר עם אנשים, היינו רק סביבם וזה היה מאד מתסכל.

ביקור שלם שרק איתם וסביבם ומנחמים אותם כי לוקח להם זמן להתרגל גם עם אנשים שהם מכירים וגם כי הם משתוללים וגם אחד יורד כמעט לכביש ולא ממושמע כשאחותי לקחה אותו וגם רבים ביניהם, לא הצלחתי להחליף מילה עם אף אחד והייתי רק סביבם וזה לא סביר. גידלתי אחיינים אני מכירה ילדים ומרגיש לי ששלי תובעניים בהרבה (גם חכמים ב"ה).

אבל זה היה מתיש וגם קבלתי הערות וזה ברור שאנחנו לא מעמידים להם גבול.

לגבי הניגוב דווקא גאה בעצמי, הנטייה שלי לעזור לפנק ולעשות בשבילם וכשהילד בכה וצעק ודרש שאנגב לו אמרתי לו שהוא כבר גדול וצריך לדעת לנגב לעצמו, אני רק אבוא לבדוק לו אח"כ, כשראה שלא התרגשתי- התחיל באמת לנגב לעצמו ולקרוא לי רק בסוף.

זו הייתה תחושת הישג, חשוב לי שידעו דברים בעצמם ושמידת העצמאות תגדל.

לגבי עזרה בבית לא הבנתי מה אתן אומרות....

בעיניי הבעיה היא לא הילדים אלא זה

'לא יכולתי לעשות כלום פשוט כלום עם המשפחה, לא לדבר עם אנשים, היינו רק סביבם'

חוסר היכולת שלך להתמודד עם רצונות והתנהגויות של ילדים

זה בסדר שהם רוצים/ מנדנדים

לא צריך להתייחס לכל מה שילד רוצה

צריך ליצור באלאנס בין הורה וילד

להתייחס רק לדברים חשובים והשאר לתת לילד להתמודד לבד

ילדים רגישים באמת לא מסוגלים להתנהל בצורה "נורמלית" במצבים של הצפה...

(אגב, גם מסכים וממתקים עלולים להיות גורם מציף... לא שאני מתיימרת לתת עצות בנושא, כי אני בעצמי נופלת בזה לא מעט, אבל זו כן נקודה שיש לתת עליה את הדעת...)

גם לבוא אליכם בלילה יכול לנבוע מרגישות גבוהה.

ואולי גם את עצמך אדם רגיש מאוד, כי נראה שאת לוקחת ללב את כל הקשיים איתם❤️

קודם כל מבין השורות שלך איזשהו חוסר ביטחון שלך מולם, זו תחושה פנימית של אולי אני לא בסדר והם "צודקים", בין אם כי את לא עקבית או כי הרגלת אותם ובין אם מסיבות אחרות. וכשהם קולטים את זה אז קל להם להוציא את מה שהם רוצים ולהתיש אותך.

כשהם עושים את זה הם לא מנסים להתיש אותך הם פשוט בודקים מה הם יכולים לקבל, שזה דבר די נורמלי. לשאלתך, כן כל הילדים (אולי למעט יחידי סגולה חריגים) מחפשים לעשות כיף, לנוח ולהתפרק ולקבל כמה שיותר שהם יכולים. פה נכנס המקום שלך כהורה..

הדבר הכי חשוב זה לדעת שגם אם הם בוכים או כועסים את עושה את הדבר הכי נכון בשבילם - מחנכת אותם. אולי הנקודה הספציפית שאת מתעקשת עליה כרגע היא לא הדבר הכי חשוב שיש בעולם, אבל היא חשובה באמת, לא כי לאסוף את הצבעים זה חשוב, אלא כי שותפות בבית זה חשוב. לא כי את צריכה את ה"בבקשה" ו"תודה" אלא כי אם הם לא ילמדו בבית להיות אנשים נעימים, הם לא ילמדו את זה בכלל.

איך משנים דברים? פשוט אומרים להם בנחת, יש דברים שאנחנו עושים בשביל ילדים קטנים, ככל שגדלים מצופה מכם לדעת לעשות דברים בעצמכם. עד היום לא ציפינו מכם לאסוף, אבל עכשיו אתם גדולים ואני רוצה שתאספו את המשחקים אחריכם. אפשר להתחיל מזה שאת אוספת איתם, או שיאספו משחק אחד, אבל בעיקר שיתחילו להיות שותפים. ולחשוב איך את מגיבה אם זה לא קורה. נגיד שהם בוכים שהם לא יודעים לא יכולים ולא רוצים, מה את עושה? כי נגיד הגישה שלי היא שלא מוציאים משחק חדש עד שהכל אסוף. זה יכול להיות גם אין טלוויזיה עד שהכל אסוף או כל דבר אחר.

ואם הם מתעקשים ומוותרים על הכל - אין בעיה, אבל אני הייתי משאירה מפוזר, וזה יחכה להם. אם את תוותרי ותאספי הם יבינו שכל מה שצריך זה להתעקש איתך מספיק... שזה נשמע פחות או יותר כמו מה שקורה עכשיו.

חוץ מזה לא לפחד מהמילה "לא". גם הילדים שלי הכי אוהבים בעולם ממתקים ומבקשים בכל הזדמנות ולפעמים מחליטים שזה הזמן המושלם להפגנה כי הם לא קיבלו, או כי אבא באותו מצב כן נותן ממתק, או שממש מגיע להם כי (יום שישי/הם עזרו בבית/שיחקו יפה/השמש זורחת מחקי את המיותר). ואז אני פשוט אומרת, מצטערת, ממתקים זה לא חובה, זה בונוס נחמד שמקבלים לפעמים. היום לא. כי ככה החלטתי. ואם הרגלתי אותם אחרת, נגיד שיש קינוח גלידה אחרי כל ארוחת צהריים, אז אני אודיע מראש שהחלטתי להפחית בממתקים ומהיום קינוח זה רק בשבת למשל. ואעמוד מאחורי זה. זהו.. ברור שזה יהיה קשה בהתחלה והם ינסו כל דרך להוריד אותי מההחלטה, אבל אם זה מה שהוחלט זה מה שיהיה..

לגבי לעשות דברים במקביל לזה שהם בבית - זה מאד תלוי בציפיות שלך. אני גם לא עושה דברים *בהגדרה* כשאני עם הילדים בבית. כשאני איתם אני איתם. אני לאצמשחקת איתם אבל אני שם, ומבחינתי אני זמינה להם ופנויה להם. אם יוצא לי כמה דקות שהם עסוקים במשחק או יצירה או אוכלים יפה אז כן אני אכניס מדיח או אפעיל מכונה ואולי אפילו אקפל כביסה. אבל זה דברים משניים. בהגדרה אני פנויה להם, כי הם עוד קטנים ואני חושבת שזה הדבר הנכון.

בעלי לעומת זאת ממש מנסה לעשות משימות תוך כדי שהוא איתם וכל פעם יוצא מתוסכל, כי זה קשה עד בלתי אפשרי. אז בעיניי עדיף להתאים ציפיות למציאות.

כן, זה אומר שמשימות בית אני עושה כשאני מותשת מאד אחרי שהם ישנים או בשישי. זה מבאס, אבל אותי יותר יתיש לנסות איתם. אם היה לי יותר חשוב הייתי מביאה בייביסיטר להיות איתם ועושה את משימותיי בזמן הזה.

דווקא לגבי מה שכתבת בהודעה השניה שהם נלחצו ועשו פוזות - אני חושבת שזה ממש תואם גיל ונורמטיבי ולא ענין של התנהגות "לא טובה". פשוט צריכים להיות לך גבולות אדומים ברורים של - גם אם אתה לחוץ אתה לא X (בורח לכביש, הורס חפצים, וואטאבר). אבל מעבר לזה לתת להם למצוא פינה שקטה, דווקא הכי סבבה בעיניי.

אני הייתי ממליצה ממש ללכת להדרכת הורים שיכולה לעשות סדר.

לא לקחתי אותם כמדריכים אבל נחשפת לתכנים של מיכל אופנהיימר (אגב בדיוק ראיתי סרטון שלה על ילדים שבאים למיטה) ורן בראון ואהבתי מאד את הגישה של שניהם. כדאי לך לנסות להציץ ולראות אם התחברת

הם ילדים. אי אפשר להתייחס ליחסי הורים-ילדים

כמו ליחסים בין מבוגרים.

אין הדדיות.

דחיית סיפוקים עדיין לא מפותחת מספיק.

ברור שאם יש תרחיש שהם יקבלו ממתק- הם יבקשו את זה.

למה את חושבת שהבקשה שלהם לא הגיונית?

אני לא מקלפת פרי לבן ה5 שלי, לא כי אני לא רוצה, כי אני לא מגיעה לזה, והוא למד לקלף לעצמו אז כבר לא מבקש.

אם אני לא עושה משהו כי אני לא רוצה, ויש פוטניצאל לשינוי ההחלטה שלי- ברור שהוא ינדנד.

לגבי לנקות בשירותים, אם אין מאבק כוח- של מי מנהל את הסיטואציה, זה מתקבל בטבעיות.

למשל אם אני באמצע לעשות משהו (כמו להניק, לרחוץ כלים וכד')

אני משקפת את זה, עם אמפטיה והבנה למצבו, בלי להתנצל או להיבהל, ומפה זה בחירה שלו אם לחכות לי או לנסות להסתדר לבד.

ומה שהוא יחליט זה בסדר גמור, כי אנחנו לא במאבק אנחנו ביחד בהתמודדויות.

אנחנו הולכים לבחור תחפושת- אפשר לשים גבולות (מחיר, סגנון)

ועדיין להתנהל בתוך הסיטואציה ואם ילד מתאכזב זה לגמרי מובן גם בגיל הרבה יותר גדול.

בגיל 5 לא נתונים תפקידים בבית, אלא פועלים יחד מתוך שיתוף פעולה, כל ילד מה שבא לו, כמה שבא לו, כן יש דרבון אבל לא לחץ ולא ציפייה מוגזמת.

בהחלט יכול להיות שילד מסדר גרביים ויום אחד לא בא לו יותר וזה בסדר גמור, החיים דינמיים כל הזמן.

הילדים הם לא חיילים על לוח שחמט שצריכים למלא תפקיד מסויים כמו להיות מנומסים,

להיות רגועים

להעריך מה שעושעם עבורם

לקחת חלק במטלות הבית.

הם גם לא ניצבים בהצגה של איך נראים החיים עם ילדים והם צריכים להתאים את עצמם לסיטואציה.

הם שחקן דומיננטי, אולי לא שחקנים ראשיים שהכל סובב רק סביבם,

אבל ההעדפות, הרצונות, הקשיים, ההתמודדויות,

הם חלק משמעותי בכתיבת הסיפור המשפחתי.

תארי לך ילד שובר רגל לפני חופשה משפחתית, את לא תצפי ממנו להתנהג בטיול כמו ילד שהולך על שני רגליים, גם אם זה מה שתכננת כשסגרתם את החופשה.

אז אותו דבר אם הם מתביישים באירוע, או לא נוח להם החליפה שקנית, או שהם צריכים לשירותים שניה אחרי שסיימת לחגור אותם, וכמה דקות לפני שהסופר נסגר ואת חסרת אונים למה דווקא עכשיו??? למה לא לפני 5 דקות או עוד רבע שעה?

למה? ככה, כי הם ילדים. הם לא אוחזים בלוז כמו מבוגר, וזה לא כי הם לא מחונכים או שיש איתם בעיה.

להיפך, הם ילדים שמתנהגים כמו ילדים וזה מעיד על נפש בריאה.

על לוח שחמט. דווקא הפוך . היא חיילת בלוח שחמט שלהם. ילדים בגיל חמש לא אמורים להרוס את הבית בשניה שלא משחקים איתם , לא אמורים לא לתת לאמא שניה לדבר עם אחות ודודה.

ולגבי שירותים. מעירים את הילדים מספיק מוקדם בבוקר ומזכירים עוד פעם ללכת כמה דקות לפני יציאה. כל עוד אין ווירוס בטן , ילד יכול לחכות כמה דקות.

פותחת לוקחת קשה כל דבר , אז ילדים שלה מפעילים אותה בכוונה . כל עוד אין אחים קטנים או אילוצים אחרים , הרבה אמהות לא מצליחות להבין שהתינוק שלהם גדל , הוא לא תינוק ולא אמור להתנהג כמו תינוק . וזה לא טוב לו כשמתייחסים אליו כמו תינוק.

הוא מתרגל לדפוס שבו הוא עושה משהו אסור ואמא קופצת למלא כל רצונותיו. לא חברים ולא מורה ולא דודה לא יתייחסו אליו ככה. ופה נוצר דיסוננס. כי אמא משדרת לו שהתנהגות שלו בסדר .

בפועל זה לא קורה, מה שגורם לכך שהיא נגררת אחרי האירועים ורוצה חזרה את תפקיד הבמאית.

כדי להגיע לשיתוף פעולה ולא לוח שחמט, זה תפקיד האמא לשנות את הדינמיקה,

והיא צריכה להשתנות ע"י שיתוף פעולה, הקשבה, גמישות, לשים לב לצרכים שלהם ולקחת אותם בחשבון ולא לצפות ליותר ממה שהם יכולים, ולקבל הרבה פחות ממה שהם יכולים ובפועל הם עושים מה שבא להם.

ילד שלא מצפים ממנו לישון במיטה שלו ויהי מה,

לא ינסה להגיע כל לילה למיטה של הוריו.

זאת חלק מהבעיה בציפייה גבוהה, שהיא גורמת לתגובת נגד ואז לא רק שהציפייה לא מתממשת, בפועל נהיה יותר גרוע.

כשקשובים לילד ולוקחים בחשבון את הצרכים שלו, יש שיתוף פעולה ואז יש עצמאות ואז גם להורה יותר קל כל ההתנהלות.

כשילד מרגיש חוסר נוחות באירוע, ומצפים ממנו לשחרר, ברור שהוא עוד יותר נדבק.

כשיש מרגיש ויודע שכשקשה לו, ההורה מכיל את הקושי ולא כועס ולא רואה בו ילד תלותי,

יהיה לו הרבה יותר ביטחון להעז להתנתק.

בגלל שהיא מכילה ומתחשבת יותר מדי אז בתוך הנפש היא כבר מרגישה מרוקנת כועסת.

ילדים מרגישים את זה ואיסורי מצפון. אז

בגלל שילדים רגילים שלאמא אסור לעשות כלום כשהם בסביבה אז הם ממשיכים בדינמיקה הזאת גם באירוע משפחתי. אותו דבר לגבי תחפושת. הם רואים שאמא רוצה שהם יתחפשו אז הם מתחילים את משחק של צומי דווקא.

מרב שהם עסוקים לגרום לאמא להיות סביבם כל הזמן , הם כבר לא קשובים לעצמם ולצרכים שלהם.

אותו דבר לגבי שינה במיטה. ילד בריא מתעייף , הולך לישון . אבל הם רגילים להפעיל את אמא בכל מצב , כולל בלילה.

וזה לא עניין של השקעה הורית. דווקא במשפחות קטנות זה יותר נפוץ . כי הורים בטוחים שהם יתנו הכל ומנסים להיענות לכל צורך. 

אין להם עזרה מיוחדת שעושים בבית או אחריות קבועה.

גם ככה הם חוזרים מותשים מהמסגרות. ועד שהולכים לישון, הזמן קצר.

כן עוזרים פה ושם אבל רק כשזה מלהיב אותם

(ובכנות זה יותר בלאגן בשבילי, לא עושה את זה בשביל העזרה, יותר בשביל העצמאות שלהם)

כמו לחתוך סלט, לעזור לי לקפל כביסה, להכניס מדיח, אבל שום אחריות לא עליהם בכזה גיל. לדעתי זה עוד מוקדם.

וזמן מסך וממתקים - זה הכי נורמלי.

כשהם לא מרגישים שיש גבול, ואת לא חזקה בגבולות שהחלטת מעצמך, הם מנסים כל הזמן לשנות את הגבול.

למשל בשבת אצלי בחיים לא יבכו על זמן מסך - ברור להם שאין.

אבל בימי שישי שאני כן מסכימה, תמיד הם מנסים למשוך את הגבול עוד, לעוד סרט, עוד פרק.

כנ"ל עם ממתקים - כשיש פתח לשבירת הגבול, הם מנסים לשבור. ילדים הם עם מאוד נחוש ועקשן 😅

אם תעמידי גבול חזק ותדבקי בו לפחות שבועיים, הם יתרגלו.

ולשחק עם עצמם - לפעמים צריך להניע אותם לשחק לבד, לכוון, "אולי תשחקו בחיות" "באבא ואמא" "

ולהלהיב אותם עם משחק שמתאים לגיל שלהם.

וגם שם לקבוע גבול "אמא עכשיו מבשלת"

בגדול נשמעים נורמלים ולא "חצופים"

זה התפקיד של הילדים, הם מחפשים אצלנו ביטחון ובודקים גבולות והתפקיד שלנו להציב אותם ולהיות עקביים במידת הצורך.

אבל כן יש ציפייה לאחריות על הדברים שלהם. נגיד הם אחראים לאסוף משחקים, לא כעזרה בבית אלא כי הם שיחקו ובילגנו. חד משמעית לא עוזרים במטלות כמו קיפול כביסה או קילוף ירקות אם לא רוצים מרצונם. 

לגבי הפירות והממתקים והטלויזיה- זה עניין של סגנון. זה מפריע לך כי מבחינה חינוכית את חושבת שזה לא נכון, או כי זה לא מקובל סביבך? אמא שלי כל הזמן חותכת פירות וירקות לילדים, גם כאלה ממש גדולים, כי היא רוצה שיאכלו הרבה, לא בהכרח כפינוק. גם לגבי ממתקים וטלויזיה, אצל כל משפחה מקובל משהו אחר ואתם כהורים צריכים להחליט מה יהיה בבית שלכם ולהיות עקביים איתו. אין דבר פסול בלתת לילדים טלויזיה וממתקים אם החלטתם שזה בסדר מבחינתכם.

יעשה לך סדר ומיפוי, תבינו מה תואם גיל ותקבלי כלים להצבת גבולות ובניית סדר יום המותאם לאקלים המשפחתי שלך.

כל העצות שנותנים לך כאן נהדרות, אבל הן לא תחליף להדרכה טובה.

את שואלת כאן הרבה לגבי הילדים שלך וכמעט תמיד סביב אותם נושאים.

בעיניי הדרכה טובה זו מתנה לך ולהם.

חבל על כל יום.

את מתוסכלת,

ההתנהגות שלהם מחריפה,

את כבר שנים כותבת כאן על אותם תסכולים מההורות.

אפשר ללמוד ולעשות את זה אחרת...

לכו להדרכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית.

ומבאס על הבוקר.

ממה שאני מכירה הוא אמור לתת לך הפנייה ואז את יכולה ללכת למרכז בריאות האישה בקופת חולים לטכנאית.

או שתבקשי ממנו הפניות בצורה מסודרת, או שתעברי לרופא אחר.

איך הגעת אליו? בצורה רשמית דרך הקופה שאו שהוא איזה מכר ממסגרת לא רפואית כלשהי?

אין אצלנו כזה הרבה זמינות של רופאי נשים.

נגיד אצלו התור הקרוב הפנוי זה עוד חודשיים.

ושאר הרופאים על הפנים! ניסיתי והייתי ממש לא מרוצה.

הוא לפחות בפן האישי ממש נחמד.

היא אלופה ומקצועית ותורים זמינים

את ממש לא צריכה לעשות בבית חןלים

ואת ממש לא צריכה דווקא שרופא יעשה לך

במה אפשר להקל.

גם אני הייתי צריכה לנסוע כל פעם שעה+ למרכז הרפואי, ועוד שעה+ בחזור.

לצאת באישון בוקר ולהשאיר את הילדים להתארגן לבד. 

וכמובן על חשבון שעות עבודה, שעקמו לי את הפרצוף בכל יום מחדש.

אבל

לא הגיוני ההתנהלות של הרופא שלך.

את לא צריכה רופא נשים במקום בשביל המעקב

הרופא שהלכת אליו צריך להוציא לך הפניות לאולטרה סאונד ובדיקת דם. הוא מוציא עשרות הפניות בבת אחת.

את עושה במרכז הרפואי שהכי קרוב אלייך, והתשובות- או שאת שולחת אליו, אם הוא רופא של הקופה התשובות אמורות להגיע אליו ישירות.

אני לאורך כל תקופת הטיפולים בכלל לא הייתי בקשר עם הרופא

הכל דרך האחיות פוריות במרכז הרפואי.

הן התקשרו אלי כל פעם אחרי שהגיעו הבדיקות והורו לי מה השלב הבא שעלי לעשות- כמובן שהרופא נתן להן את ההוראות.

זה חייב להיות תיק מסודר ושמישהו ינהל את הכל ולא שיגיד לכם תבואו היום תלכו מחר, חייב פה סדר ודיוק בזמנים

בהצלחה רבה

שתפקדו מהר בזש"ק

עכשיו לא יודעת מה לעשות...

להמשיך איתו בראש שלו?

לנסות לעבור לרופאים אחרים? (לא בא לי.... היו ממש לא נעימים)

להמשיך לחכות?

גם ככה חשבתי שאולי רצנו מהר מידי לבירור רפואי.

לא ברור למה הוא נתן לך הפנייה עד עכשיו.

בטח היום כבר לא אוכל ללכת.

זה קריטי הזמנים?

רופא נשים לא מטפל בבעיות פוריות, חבל על הזמן שלכם- לכו לרופא פריון.

ואם פניתם לרופא נשים הוא היה צריך לשלוח אתכם דבר ראשון לסדרה של בדיקות

לא ישר מעקב זקיקים.

פרופיל הורמונלי למשל שזה רק בדיקת דם ועוד- לא זוכרת כרגע, אבל יש פרוטוקול ראשוני של בדיקות, 

מעקב זקיקים עושים לקראת טיפול, אבל קודם צריך לדעת אם יש בעיה, מה הבעיה ואצל מי.

שורה תחתונה- לכו לרופא פוריות.

אם אתם במכבי באזור המרכז יש לי המלצה חמה.

תדעי לך שהייתי פעמיים אצל רופאי נשים ושניהם אמרו לי פרופיל הורמונלי לא רלוונטי

לא יודעת למה, לא מבינה בזה.

לי היה נשמע הגיוני מעקב זקיקים, כי המחזורים קצרים וחלק מהחודשים אני לא מזהה  בכלל ביוץ.

בדקתי עכשיו באפליקציה על רופאי פיריון באזור שלי (אני לא גרה במרכז), התורים הקרובים הם באפריל, זה סביר?

וחוץ מזה שצריכה לקבל הפניה מהרופא כדי לקבוע אליהם תור.

נשמע קלאסי להתחיל מפרופיל הורמונלי

לגבי השאלה שלך קודם בעיקרון אפשר להתחיל מעקב זקיקים גם אחרי אבל זה תלוי מה רוצים לבדוק. פרופיל הורמונלי עושים עד יום 5 לווסת. 

לפני שעושים את כל הבדיקות. אז את יכולה לקבוע תור לאפריל (זה לא כזה רחוק)

ולבקש מהרופא נשים הפניה לכל הבדיקות שצריך, כדי שתבואי כבר מוכנה לרופא פוריות.

הבדיקות עצמן לוקחות הרבה זמן כי חלקן מבוצעות בכל מיני זמנים של המחזור

ויש בדיקות שהתורים אליהם רחוקים

חלק מרופאי הנשים שאפשר לקבוע אליהם תור, הם גם רופאי פריון

את יכולה לראות מה התור הפנוי, ולבדוק בגוגל על הרופא.

וההתנהלות של הרופא ממש מתמיה.

אולי כדאי לבקש הפניות וללכת באופן עצמאי? 

אם את יכולה לעשות מעקב אצל טכנאית

ולשלוח לו את התוצאות בווצאפ.

הרבה רופאים מאפשרים את זה..

אני לא במכבי. אבל תבקשי הפניה וטופס 17 ולכי לטכנאית. תשלחי לו את התוצאות.

לבי''ח הולכים רק אם זה דרישה שלהם במעקבים לivf. ויש גם בתי חולים שזה סבבה מבחינתם לעשות בקופה גם במקרה הזה. 

שלושה ימים בלבד כל פעם, אבל זה הרגיש כמו נצח...

באחת הפעמים זה היה גם בשבת (התאשפזנו בשבת), והכי קשה היה שלא התארגנו על זה מראש... אתם לפחות יודעים עכשיו מראש שהוא יהיה שם בשבת, אז תנסו לחשוב מי הכי מתאים שיהיה איתו, ותדאגו לכל הדרכים להקל על השהות בשבת... (בגדים להחלפה, חומר קריאה, אוכל ונשנושים...)

מתפללת בשבילכם שבקרוב מאוד יגלו מה יש לו והוא ישוחרר בבריאות שלמה!

ובינתיים תנסו להקל על עצמכם כמה שאפשר - להתחלף ביניכם במשמרות על הילד, אולי גם לגייס בני משפחה נוספים, ולפנק את עצמכם (ואת הילד וגם את אחיו) במה שאפשר...❤️

כמה ימים בגלל הקאות וחשדו בזעזוע מוח כי הוא קיבל מכה בראש.

זה היה סיוט סיוט סיוט.

הקושי שלך הכי מובן.

תנסי להקל על עצמך איפה שניתן.

רפואה שלמה!!!

(ותקשיבי לתחושות בטן שלך)

במצב חסר אונים שכזה,

רוצה לעזור ואין כ''כ איך...

ממש קשוח. חיבוק גדול!

רפואה שלמה ❤️

מה שעוזר לי במצבים כאלה לעשות לעצמי בראש זום אאוט של זמן ולדמיין אותך

במעמד של עוד 10 שנים מספרת על הסיטואציה הזאת, היא תהפוך לסיפור שהיה מזמן. 

גם לנו יש גם ניסיון עם כמה שבתות כאלו.

אצלנו אני נשארתי בביה"ח (המאושפז הוא תינוק יונק, לא באמת היתה אופציה אחרת), ובעלי נסע עם הילדים להורים שלו.

ממליצה לדאוג מראש למיץ ענבים וכוסות לקידוש (בשע"צ הגיע מישהו שעשה קידוש, אבל לא תמיד היה לי נוח לצאת ידי חובה איתו. עזר לי שלא הייתי תלויה בזה), וגם כמה לחמניות/פיתות שיהיה לחם משנה מסודר לכל הסעודות. וכדאי שיהיה גם סידור עם תפילות שבת, אפשר ספר תהילים, ספרי קריאה.

וחיבוק על הדיקור מותני שלא הלך. איזה מתסכל זה... וגם על האנטיביוטיקה שרוצים לתת ולא ברור אם באמת צריך. גם אצלנו היתה פעם כזאת (אני כן נתתי, אבל מזדהה עם השאלה).❤️

ממליצה לשתף את הסביבה הקרובה. אנשים רוצים ושמחים לעזור, וזה נותן הרגשה טובה להרגיש את העזרה והשותפות של אחרים (ככה לפחות היה אצלי).

יכולה לפרט?

נראלי נעדיף שישנו כדי שהיומולדת יהיה שלו ולא שלהם... 🤦‍♀️

אני לא טובה במשחקים לזוג מבוגרים.

מזל טוב! ותהנו!!

שעשיתי ליום נישואים שלנו, אני חושבת שיתאים גם ליום הולדת

מעתיקה לך:

היה לנו יום נישואים ושנינו עמוסים ...

יצאנו למסעדה בערב ומאוד רציתי שקצת נציין את היום.

בנות שיתפו כאן כל מיני משחקים זוגיים אז הכנתי משהו מהרעיונות שקראתי, שתי דקות עבודה והיה נחמד!

הכנתי שתי ערמות של כרטיסים.

אחת - כל מיני משפטים השאלות כמו:

משהו שהיה לי מאתגר

משהו שאני מתגעגע אליו

משהו ששימח אותי

אני רוצה להודות לך על

וכו'

ובערימה השנייה כתבתי כל מיני תחנות שהיו לנו בחיים.

למשל -

בדייטים

בזמן הלימודים

כשגרנו ב...

הלידה של

כל אחד בתורו לקח כרטיס מכל ערימה, והיה צריך לענות.

למשל -

משהו שאני רוצה להודות לך עליו - בלידה של...

משהו שהיה לי מאתגר - בדייטים

היה נחמד ומעורר מחשבה!!

* להכין ארוחה חגיגית, אפשר להכין לו הזמנה רשמית במחשב ולשלוח באותו בוקר

 תערכי שולחן עם מפיות והכל.

תכיני תפריט, ותכתבי הערות שמתאימות לו

למשל -

פסטה ברוטב כמו שאכלו בישיבה

סלט שהיה בחתונה שלנו

פיצה שקנינו לפני הלידה ....

אם יש לך זמן תוסיפי לתפריט תמונות ואיחולים ותשמרו למזכרת.

* לקנות מתנות סמליות לפי אותיות השם שלו

* משחק חידות (כמו חפש את המטמון) בבית, המטמון זה המתנה.

* לבקש מחברים / משפחה שישלחו לך איחולים קצרים בשבילו, להדפיס ולפזר בבית

* לצייר ציור או להכין יצירה ביחד.

* לרקוד (:

ולא שאת מכינה לו.

כלומר יש כאלה שטוב להם שמכינים אחד לשני (ואז המכין לא באמת משתתף כי הוא יודע את התשובות)

לדעתי הכי כיף שמופתעים וזורמים יחד.

(ואז אם פחות מוצלח צוחקים על זה יחד במקסימום)

אפשר לקנות משהו מוכן ואז את לא יודעת מה הפרטים בשאלות.

אפשר לעשות עבודת אומנות או בישול משותף.

שיחווה איך זה בלי כלום, שיענה לשאלות בגן למה לא התחפש, ושירגיש מה זה בשבילו.

אם יהיה לו טוב, מעולה, אם לא יהיה לו טוב שנה הבאה הוא יתחפש.

האמת שלפי התיאורים שלך בשרשורים אחרים זה נשמע כמו להכנס לפינה של "רוצה אבל רוצה שתשכנעו אותי" אל תכנסי לשם בכלל... את רוצה שהם יהיו בוגרים ועצמאיים, נכון? בשביל זה צריך לאפשר להם עצמאות איפה שאפשר, לחוות את ההשלכות של הבחירות שלנו,,ללמוד מה נכון לנו. נשמע לי שזאת הזדמנות מעולה עבורך כאמא לשחרר ועבורו כילד לחוות בחירה עצמאית

וביום של התחפושות תציעי לו ללבוש. ירצה- ירצה

לא ירצה- שימי בתיק למקרה שיתחרט כשיראה את כל הילדים בגן. 

שזה ישכב בבית, שיוכל למדוד לנסות

לפעמים המילה ''תחפושת'' גדולה ומלחיצה, הם לא באמת מצליחים להבין במה מדובר

אולי אם זה יישב בבית הוא יוכל להתרגל לעניין.

זהו, חוץ מזה לעזוב לגמרי את הנושא... 

יש מצב שגם ביום של התחפושות לא ירצה, ואז שייקח רק רובה, או תחפושת בתיק, או שלא יתחפש בכלל.

אם הוא לא רוצה ולא חסר לו אני לא חושבת שיש סיבה לעשות לו תחפושת

את עדיין מאושפזת, או שהשתחררתם?

אם את עדיין באשפוז, תשאלי את הצוות.

להוריד את הצהבת עוזר להניק כמה שיותר, ושיהיה לה הרבה יציאות, שיש לה.

אם היא נרדמת תוך כדי הנקה, צריך לנסות להכיר אותה.

לי עוזר ללחוץ על השד, שהחלב ישפריץ להם לפה.

אם נראה לך שהיא עם צהבת, כדאי לעקוב ולבדוק.

לגבי הדליפות מהטיטול, אפשר לנסות להחליף מידה או חברה.

כשהיא תגדל, היציאות שלה אמורות להתמעט.

לגבי הדימום, הגיוני שמהר הוא נחלש. זה משתנה בין נשים ובין לידות.

רק שימי לב שהוא גם יכול להתגבר פתאום.

גושים בבית השחי בהחלט יכולים להיות מההנקה.

אז באמת אשתדל להעיר כל שלוש שעות.

ננסה את השאר.

תודה!

עונה מה שיודעת..

לגבי הנקה

לוקח יומיים בערך לגודש לרדת.. חשוב כל הזמן להניק וגם לעסות עם האצבעות איפה שמתקשה שלא יהיה יתקשה עוד יותר ואז ממש כואב..

לגבי הישנוניות כן!!!! צהבת גורם לישנוניות ומצד שני ככל שיונקים יותר אז יורדת הצהבת.. אז כדאי להעיר על ידי החלפת טיטול וכזה ולהתעקש שתינק כמה שיותר ! מאוד עוזר גם עור לעור, וחשיפה לאור שמש גם דרך החלון, בפורום כתבו בעבר גם על ויטמין e אני חושבת אבל לא בטוחה...

דולף הרבה פעמים בגיל הזה.. אפשר לעטוף אותה בחיתול בד מעל אם את לא רוצה שתלכלך אותך.. וזה מדהים שהיא עוד הרבה קקי ככה הצהבת עוברת יוצר מהר, כי הבילירובין שגורם לצהבת יוצא בקקי..

דימום חלש- שימי תחבושת ולא תחתונית למקרה שיתחזק פתאום..

הכאב למטה אולי תשימי דברים שעוזרים לתפרים ואולי יעזור כם לזה? דבש ולבנדר , אלופירסט

בהצלחהההההה

ולפחות כולכן כותבות לי שזה טוב שהיא עושה הרבה, ככה אני פחות מתבאסת על זה שהיא מלכלכת כל פעם מחדש.

אני מסתובבת עם תחתוני מחזור עם ספיגה גבוהה, מתלבטת אם במהלך היום לעבור לאחד עם ספיגה נמוכה יותר ובעיקר מקווה פשוט שהדימום ימשיך להיחלש ויגמר כבר, שונאת את זה שאסורים ועוד עם תינוקת שאי אפשר להעביר, זה פשוט באג🤦‍♀️

ניסיתי את הדברים האלה על כל האזור, באמת הכאב של התפרים כבר לא מורגש בכלל, ב"ה, אבל זה לא עזר בכלל לכאב של השריר.

את פותחת את הכנפיים והכיס בגב של הטיטול?

זה עושה את כל ההבדל

ביקשתי מבעלי שגם ישים לב לזה, תודה!

2. בהחלט יש קשר. להניק מלא מלא ולחשוף לאור שמש.

3. אצלי זה השתנה בין לידות.. בין שבועיים לחודשיים..

4.כדאי לוודא שאת שמה את הטיטול נכון.

לדוגמה בהאגיס יש מין כיס כזה שאמור ללכוד את הצואה שיוצאת מאחורה. צריך לוודא שהוא פתוח. ויש חלקים שמעבר לגומי שאמורים להיות מחוץ לטיטול. זה גם יכול להיות סימן שהמידה קטנה, או שהגזרה לא מתאימה וכדאי להחליף חברת טיטולים.

התדירות והכמות נשמעות מעולות שהיא מקבלת כמות טובה של חלב וזה יעזור לה להתגבר על הצהבת בע"ה במהרה!

5. דימום של אחרי לידה בא בגלים.. הגיוני ממש שהוא מאוד חלש ואל תדאגי ותיבהלי אם היא יתחזק שוב.

אישית מעדיפה לא לקחת סיכון וכן להיות עם אמצעי ספיגה משמעותי יותר גכדי שלא יהיו תקלות כשמתחזק..

6. ממה שאני יודעת יכול להיות קשור לגודש. אבל אם לא עובר תוך כמה ימים חשוב להיבדק..

2. צהבת ממש גורמת להם להיות ישנוניים. תנסי להניק כמה שיותר, להניק עור לעור ולהעיר תוך כדי הנקה כדי שתינק כמה שיותר. הם נרדמים ההנקה בקלות, אבל צריך שיאכתו כמה שיותר כי הבילירובין מתפנה ביציאות.

4. להחליף סוג טיטול או מידה, כנראה משהו בגודל או בגזרה לא מתאים.

5. כן, זה לא אומר שהוא נגמר. עדיין יכול לחזור. הדימום אחרי לידה הרבה פעמים בא והולך.

6. כן, כנראה שזה קשור לזה. ממליצה בכל זאת ללכת בקרוב למעקב אצל כירורג שד אם הם לא נעלמים.

זה גורם לישנוניות אבל צריך להעיר כדי שיאכל.

אצלי פעם הוא נרדם ולא הצלחתי להעיר אותו גם לא כשהפשטתי אותו וממש נלחצתי, התקשרתי לאחיות ושם אמרו לי להוריד לו גרביים ולשפשף את כף הרגל עד שמתעורר וזה באמת הדבר היחיד שהעיר אותו, אז אם את לא מצליחה להעיר את יכולה לנסות ככה

מרגישה שיש לי שליטה רבה.

הכנסה והוצאה קלי קלות (אחרי 4 לידות)

השפעה הורמונלית מזערית

לי היו אפס כתמים

מחזור מינימלי

מחברת 2, כי אם חיברתי יותר איבדתי שליטה והיה מופיע מחזור בלתי צפוי. אבל אפשר גם יותר.

לא משפיע לי על המשקל

הבנתי שגם במחיר זה יותר זול מגלולות (לא באופן משמעותי)

לא חרדה כל הזמן שמא שכחתי לקחת גלולה

אם מפריע אפשר להוציא ולהחזיר

אני מקווה שלכולן זה ככה, גלולות גמרו עלי הורמונלית, התקן נחושת גמר עלי פיזית

מתי מכניסה את הטבעת ?

הרופא אומר ביום הראשון.

אח''כ מישהי אמרה לי ביום האחרון כי אם לא זה עושה כתמים.

יכול להיות ? 

ההגנה מתחילה אחרי שבוע.

כך שבסיום של ה-7 נקיים, את מוגנת.

(בבדיקות צריך להוציא ולהכניס שוב - תלוי פסיקה הלכתית.   גם בטבילה).  

אם בתכנון לחבר טבעות - החלפה אחרי 3 שבועות.

אם לעשות הפסקה של שבוע בין טבעות - לפי הנוהל, צריך להוציא אורח 3 שבועות. בפועל אפשר למשוך עוד שבוע, ל-4 שבועות. (למשל להיות טהורה בחופשה או חגים, אם זה בדיוק יוצא בשבוע הרביעי של הטבעת).  

זה באמת בקטנה ההתעסקות, ואפשר לחבר ולצמצם מחזורים, זה ממש שווה.

תכלס אחרי 2 שחיברתי התחיל לצרוב לי בנרתיק, בהתחלה חשבתי שזה פטריהצאו משהו אבל בבדיקות הכל היה תקין, תכלס בסוף הוצאתי וזה עבר..

אז באסה אבל ירדתי מזה. מי שלא משפיע עליה- בעיניי אידאלי.

חברה טובה שלי גם התלהבה עד שאחרי כמה חודשים, כשהפסיקה,  קלטה שזה השמין אותה והיא לא הצליחה להוריד את הבטן בכלל כל התקופה הזו והתבאסה עלצזה ממש.

לי אישית זה עשה המון המון המון כתמים

אבל לא עברתי כי היה לי נוח...

אבל הבנתי שאני די נדירה ולרוב מי שמשמתשת אין כצמים

כמעט כמו גלולות.

וגם לא אהבתי את ההתעסקות 

אני עדיין משתמשת בגלולות ואין לי תופעות כאלה. וגם מחליפה מידי פעם. בקיצור- עד שלא תנסי על עצמך. לא תדעי 

יש מחשבה שבגלל שזה בנרתיק אז לא אמורות להיות תופעות לוואי הורמונליות כלליות, אבל זה לא נכון.

הספיגה היא דרך הנרתיק אבל ההורמונים משפיעים על כל הגוף ותופעות לוואי כמו גלולות.

אני רואה שאוזן הפיל כתבה שלה היה תופעות הורמונליות מזעריות אבל זה עניין מאוד אישי וכמו שאחרות כתבו לך פה זה לא חייב שיהיה ככה

ואני מניחה שגם לא כולן סבלו כמוני מהאלטרנטיבות.

אני גם מרגישה שינויים הורמונליים, אבל דומים למחזור רגיל, לדוג' תחושת דיכי שמופיעה בערך בזמן שצריך  לקבל.

ומישהי כתבה על גירוד - נזכרתי שסבלתי מזה והיו לי כל מיני דרכים להתמודד, אבל כשהתחלתי דיאטה והורדתי סוכר פתאום קלטתי שזה נעלם לגמרי.

רק אחרי הפסקת הנקה

לשלוש שנים בערך ,שימוש קליל

את לא צריכה לזכור כל יום בשונה מגלולות

רק לתזכר ביומן מתי להוציא אחרי 3 שבועות בדיוק

לא זכור לי תופעות לוואי חריגות,לא עשה לי כתמים או דימומים לא ברורים וכו . מסדר את המחזור למי שיש לה חוסר איזון ...

שימוש מעולה. 

יש כאלה שמצליחות מעבר ל2

אני לא הצלחתי כי הופיעו כתמים ואז מחזור

כלומר הגוף הסכים רק לחבר 2

בהצלחה

אני עם גלולות ולא מתה מההשפעות. קצת יותר עצבנית אבל לא משהו מוגזם.

מתלבטת אם לנסות, כי אם זה גם משפיע הורמונלית אז למה לי.

אבל יכול להיות שבאמת לא יהיה שינוי.

אני חושבת שבטבעת יש את הפלוס שלא צריך לקחת יום יום. אני לפעמים נכנסתי לחרדות ששכחתי

חוסר נוחות וצריבה מהרגע הראשון, ניסיתי כמה פעמים בתקופות שונות.

אבל שווה לנסות.

פחות מגלולות אצלי אבל-

יכול לעשות כתמים (לא היה לי עם זה בעבר ועכשיו פתאום כן וזה ממש קשה)

בעבר זכור לי שהשמין או הקשה על ירידה...

כרגע מעדיפה את זה על גלולות כל יום וגם לא מזמן החלפתי בכלל אז אולי זה מן הסתגלות... 

לא עשה כתמים אבל השפעה הורמונלית חזקה מאד, וההתעסקות עם ההכנסה וההוצאה מעצבנת ממש.