לי אישית גם קשה מאוד להיפתח וכל פעם שאני רוצה וכבר כמעט....אז זה לא מתאים לצד השני...

אני לא יודע אם אפשר להגדיר אותי אוזן וכתף..אבל אני חושב שאני מבין למה התכוונת.

זה מאוד מתסכל ואין לזה ממש פיתרון..זו האמת.

אני כותב, ככה לא צריך להסתמך על אחרים שיקשיבו..

אל שתמרי תוצאי מתי שצריך .

אני מכיר איזה מקרה כזה של אחת שהיא יודעת להקשיב בטירוף! יושבים אצלה בראש סיפורים מאנשים מכל הארץ ומכל שכבות הגילאים, ומה איתה? זאת שאלה קשה! אין לה כמעט אפאחד לפרוק אליו. ואין זה פשוט מחריד! אני חייבתי אותה באיזה שהוא שלב למצוא מישו כזה. אני לא יודע אם הצלחתי אבל לפחות ניסיתי. וגם כאן אני אומר לך. אם את מרגישה שאין לך אף אחד. תחיבי את עצמך למצוא מישי/ו שיקשיב לך תמיד, ושיעמוד אצלך ברמה של הערכה שתוכלי לספר לו הכל...

בהצלחה. אם את צריכה משו. אני כאן בשמחה..

אני לא אומרת שאינלי עם מי לדבר,באמת באמת יש לי את החברות הכי מדהימות בעולם..

אבל..

כשאני מדברת איתן זה פשוט לא עוזר לי..

כאילו אינלי את התחושה הזאת של וואלה,דיברתי-מרגישה יותר טוב..

אולי אני מצפה יותר מדי מאחרים את מה שאני נותנת?!

אולי את צריכה להפנות את הרגשות שלך לאפיקים אחרים.

או שהשיח ביניכן לא קורה בצורה הנכונה.

בכל מקרה, תשבי עם עצמך ותחשבי- מה יגרום לי להרגיש הקלה? איך זה צריך לקרות? ואז תנסי לממש.

(זה לא קל כמו שזה נשמע, אני יודע)

אני משתף המון וכמעט ולא משתפים אותי...

 חברים ממש טובים שלי יושבים ומקשיבים לי שעות, כשאני מספר על הדברים הכי אישיים שלי... אבל בתגובה- קצת פה וקצת שם, אבל שום דבר רציני.  

משום מה אף פעם לא באים אלי לפרוק... אני מרגיש שזה כמו חברות חד-צדדית או שהם פשוט הפסיכולוגים שלי

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....