בעינים קרועות הביט ר' פסח בעגלה השחורה שזה עתה נעלמה בקצה האופק בדהרת סוסים איתנה. הוא היה חיוור כסיד; דמותו הכחושה כמו רזתה עוד יותר. גם קומתו שפפה.
לא בכדי נחרד ר' פסח.
במשך זמן רב היה מחסידיו הנלהבים של הצדיק רבי מנחם מענדל מוויטבסק, מבכירי תלמידיו של המגיד ממעזריטש. אהבתו ודבקותו לצדיק היתה לשם דבר. מסור היה בכל לבו ונפשו.
לאחר שנסע רבי מנחם מענדל עם קבוצה גדולה מחסידיו לארץ הקודש, נותר פסח, מסבותיו שלו, מאחור, בעיר מגוריו סטרדוב. כבר אמרו יודעי דבר כי בחינת 'רחוק מן עין' גורם ל'רחוק מן הלב'. וכך ברבות הימים פחתה במקצת עוצמת הקשר הגלוי בין ר' פסח למורו ורבו הצדיק.
חסיד אמת היה ר' פסח, ובאחד הימים נתוודע בצורה כלשהי לתורתו של רבי שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן, או כפי שכינוהו חבריו בחיבה "זאלמניא", על שום היותו צעיר תלמידיו של המגיד ממעזריטש.
רגע קט קודם עזיבתו של רבי מנחם מענדל מהורודוק את אדמת הניכר בדרכו לארץ הקודש, הפקיד הוא את חברו-תלמידו רבי שניאור זלמן להיות מנהיג עדת החסידים ברוסיה ובמדינות הסמוכות לה. אדמו"ר הזקן קיבל את הדברים בציות, ולמרות שהיה צריך לנסוע אף הוא לארץ הקודש, סב על עקבותיו וחזר לרוסיה, ומאז החל אורו הבהיר לפוץ על פני רוסיה ומחוצה לה.
מיום ליום פשטה תנועת חסידות חב"ד, ומעיינותיה הזכים הגיעו אף לאוזניו של ר' פסח - החסיד הנאמן שנותר מאחור. כיוון שזכה לטעום מטעמם של מים זכים, הרווה בהם את צמאונו, ומאז התדבק והתקשר בעוצמה רבה לאדמו"ר הזקן. מסור ונתון היה לו ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.
לא פלא אפוא, שכאשר הגיעו חיילי הצאר לאסור את אדמו"ר הזקן באסרו חג הסוכות שנת תקנ"ט, היה ר' פסח מזועזע ונסער עד עמקי נשמתו. הוא ראה את החיילים החמושים פוקדים על מורו ורבו האהוב לעלות על העגלה השחורה, עגלת העבריינים שהיתה סגורה מכל צד ורק אשנב קטן היה קרוע בחלקה העליון. ר' פסח לא יכל להירגע.
לא רק ר' פסח היה שם, אלא גם קבוצה גדולה מחסידי אדמו"ר הזקן עמדו לא הרחק, והביטו בעינים קרועות בנעשה. בדעתם הרחבה הבינו כי אין זה דבר פשוט, וכי סכנת חיים מרחפת על ראשו של אדמו"ר הזקן.
העגלה נעלמה, והחסידים חזרו לבית המדרש דואבים ושבורי-לב. שמחת חג הסוכות, זמן שמחתנו, הופרה באחת.
ברגליים כושלות החל ר' פסח לחזור לעבר בית המדרש, אלא שכוחותיו לא עמדו לו, והוא נפל מתעלף במחצית הדרך. חסידים שעמדו במקום מיהרו להקיצו מעלפונו. התיזו מים, עיסו את רקותיו והיו אף שצווחו בשמו. נראה היה שהפעולות הועילו, אולם כשר' פסח פקח את עיניו, התבונן רגע קט סביבו, וכשנזכר בנעשה – חזר לעלפונו.
כך חזר המראה פעמים מספר. כל פעם שהתעורר, נזכר במה שאירע וחזר להתעלף. הכאב נגע עד נקודת לבו הפנימית ביותר. רופא שהוחש למקום הביע חשש אמיתי לחייו.
חסיד פיקח שנכח בשעת מעשה, הציע לספר לר' פסח כי שיחררו את הרבי, וכל מאסרו לא היה אלא טעות; "הדבר נוגע לחיי יהודי", טען בלהט. ואכן, כשר' פסח פקח את עיניו, מיהרו החסידים לספר את הדברים באוזניו. רגע קט נראה היה שהוא מתחיל להתאושש, אולם עד מהרה הרגיש כי הדברים אינם-אמת, והוא חזר לעלפונו העמוק.
שעות ארוכות חלפו. בנתיים נשאו החסידים את ר' פסח אל תוך בית המדרש והשכיבוהו על אחד הספסלים שבמקום. מדי פעם הקיצוהו, אך שב היה ומתעלף. אולם ככל שנקפו השעות, נראה היה שאט-אט הדברים מתעכלים במוחו ובדעתו. כעת קל יותר היה להעיר אותו, ואף הרגעים בהם היה בהכרה, הלכו והתארכו.
רק לאחר מספר ימים מצא כח ועוז לארוז את חפציו המועטים ולחזור חזרה לעירו ומולדתו סטרדוב.
+
ימי אפילה ומבוכה היו מנת חלקם של חסידי אדמו"ר הזקן. יום רודף יום, שבוע רודף שבוע – ועדיין לא הגיעו בשורות טובות מפטרבורג הבירה. עדת החסידים ידעה כי יש וועד מיוחד של זקני ועסקני החסידים המטפל בזהירות בענינים השונים הקשורים לשחרורו – אולם כל זה לא הועיל להשקיט את הנפש ההומה.
קיבלו החסידים על עצמם להתענות פעמיים בשבוע, ימי שני וחמישי, עד אשר ירחם הקדוש-ברוך-הוא, והרבי ישוחרר. היו חסידים שקיבלו על עצמם לצום מדי יום ביומו, ולהעביר את יומם בתפילות ובאמירת תהלים, כדי לשבר מנעולי שמים ולקרוע רוע הגזירה.
ר' פסח היה מאלה שקיבל על עצמו לצום מדי יום. ניתן היה לראותו יושב בקרן זווית בבית המדרש החסידי של סטרדוב, עטוף בטלית עד למעלה מראשו, והוא משתפך באמירת תהלים נרגשת הנובעת מעומק הלב. קולו היה מלא געגועים, רווי רגש. "יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל" – קולו נסדק לרגע, אך מיד התאושש ובקול זעקה רמה המשיך: "ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם". ואז, כעין 'תנועה' של אמונה וביטחון התנגנה מפיו: "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק".
בשאר בית המדרש ישבו חסידים נוספים שקבעו לעצמם שעות באמירת תהלים, אולם הללו התחלפו ובאו בזה אחר זה, ורק דמותו של ר' ניסן לא משה ממקומה. את לילותיו העביר בשינה טרופה כשראשו על גבי השולחן.
♦
חמישים ושניים ימים חלפו מאז נאסר הרבי.
יום שני, ח"י כסלו. הערב ירד ופרש כנפיו על סטרדוב. החסידים שצמו כל היום שברו את הצום בנטילת ידים ובאכילת פת לחם, זאת כדי לאזור כוח לצום של יום המחרת. מאן-דהוא הניח על השולחן בקבוק משקה. "י"ט כסלו היום", נענה, וכולם נזכרו כי זהו יום ההילולא של המגיד ממעזריטש, מורו ורבו האהוב של הרבי. לשעה קלה נדמה היה שהעצב והיגון השכיחו את גדולתו של יום.
בזה אחר זה נמזגו הכוסות; איש אחל לרעהו "לחיים" ואף הוסיפו ברכות מתעלומות נפש "לגאולתו של רבינו שיחיה". אחד החסידים חזר על תורה מתורותיו של המגיד, והשיחה המשיכה בהנהגותיו ועניינו של המגיד ממעזריטש.
בין כה וכה קורי שינה נרקמו סביב עיניו של ר' פסח. עייפות כבדה ננסכה בו, והוא סמך את ראשו על שתי ידיו ונפל לשינה עמוקה. גופו חלש, רזה ודווה; בריאותו לקויה ובתת-הכרתו הוא מרגיש כיצד הוא נשאב במהירות מסחררת לעולמות אחרים. הוא לא יודע כמה זמן חלף, כשלפתע ראה מולו אור גדול, מבהיק מקצה עולם ועד קצהו. בתוך האור נשקפה לעברו דמותו של הצדיק רבי מנחם מענדל מויטבסק, מי שהיה רבו מלפנים.
ר' פסח נרתע לאחוריו. הוא השפיל את מבטו. מאז שעבר להיות חסידו של רבי שניאור זלמן, לא עמד בקשר עם רבו. כעת הוא חש מבוכה. בושה צורבת. רגע קט ניסה להישיר מבט, אך האור היה חזק ובהיר. קולו החומל של רבי מנחם מענדל נשמע כמו בהד רחוק: "איני מקפיד עליך!" והמילים התגלגלו לתוך לבו ונפשו הפצועה והמיוסרת. כמה הטיב הצדיק להבין לרחשי לבו ונפשו...
"יודע אני" המשיך רבי מענדל'ע – כי הנך איש אמת וכוונתך טובה, ועל כן אספר לך מה שאירע הלילה בגן עדן" - - -
♦
י"ט כסלו. יום ההילולא של המגיד ממעזריטש, ממשיך שושלת החסידות. ביום זה עולים אורות גבוהים השייכים לאותו צדיק, ומעלים את נשמתו מדרגה לדרגה בגן-עדן העליון. לכבודו של היום התקבצו נשמות הצדיקים בהיכלו של המגיד כדי לשמוע את דברי תורתו. במרכז ישב המגיד ממעזריטש, מימינו מורו ורבו רבי ישראל בעל-שם-טוב ומשמאלו האריז"ל בכבודו ובעצמו.
במשך זמן רב אמר המגיד דברי תורה, חידושים מזהירים כזוהר הרגיע, מלבבים את הנפש ומרתיתים את הנשמה. והיו הנשמות מתענגות עונג עילאי בל-ישוער.
כשסיים המגיד לומר את דבריו, פרץ בבכי מר ובקול שבור אמר: "תלמידי זלמניא יושב כעת במאסר ותורת החסידות נמצאת בסכנה. מבקש אני מכם שתעשו עבורו טובה נצחית".
רעש נעשה בשמי-רום. קול שאון עלה בהמון רב – קול שביקש רחמים עבור מנהיג תנועת החסידות והחסידים ברוסיה, ולמען המשכה של תנועת החסידות.
אור גדול הפציע לפתע מקצוות גן עדן. רבבות מלאכים הגיעו, מלווים את נשמתו הכבירה של התנא הגדול רבי שמעון בר יוחאי. הצדיקים כולם קמו לכבודו. בבת-אחת שררה שתיקה של יראת כבוד. הכל הביטו בו וייחלו לדבריו.
רבי שמעון בר יוחאי תפס מקום בראש השולחן, ובו-במקום מינה בית-דין ששקל ודן בענין, ומיד פסקו כי עוד באותו יום ייצא זלמניא מבית הסהר לחירות ולגאולה.
♦
את הדברים הללו סיפר ר' מענדל'ע מוויטבסק לר' פסח בחלומו.
הקיץ ר' פסח באחת, נרגש ונפעם. הביטו בו החסידים וראו את ההתרגשות העצומה שעל פניו, ותלו בו עינים שואלות. נטל ר' פסח את ידיו ומבלי להשתהות החל מספר לחבריו החסידים את השתלשלות החלום.
שמחה עצומה אפפה את חבורת החסידים. הם הבינו כי לא חלום ריק הוא, אלא דברים בגו. בו-במקום נמנו וגמרו כי אכן הדברים יתקיימו, והרבי ישוחרר כבר באותו יום, אולם הסכימו זה עם זה להמשיך ולצום עד אשר תגיע הבשורה הגדולה – הגיע זמן גאולה!
הצומות נמשכו אולם הפעם מתוך שמחה. פרקי התהלים שיצאו כעת מפיו של ר' פסח, התנגנו בנעימות, והיו מרנינים, שמחים וכובשי לב.
ואכן, באותו יום שוחרר כ"ק אדמו"ר הזקן, אולם רק ביום שלישי בשבוע שלאחר מכן, הגיעה הבשורה הגדולה על ידי רץ מהרי שהגיע לעיר סטרדוב.
http://www.chabad.co.il/?template=article&topic=183&article=1576
לא בכדי נחרד ר' פסח.
במשך זמן רב היה מחסידיו הנלהבים של הצדיק רבי מנחם מענדל מוויטבסק, מבכירי תלמידיו של המגיד ממעזריטש. אהבתו ודבקותו לצדיק היתה לשם דבר. מסור היה בכל לבו ונפשו.
לאחר שנסע רבי מנחם מענדל עם קבוצה גדולה מחסידיו לארץ הקודש, נותר פסח, מסבותיו שלו, מאחור, בעיר מגוריו סטרדוב. כבר אמרו יודעי דבר כי בחינת 'רחוק מן עין' גורם ל'רחוק מן הלב'. וכך ברבות הימים פחתה במקצת עוצמת הקשר הגלוי בין ר' פסח למורו ורבו הצדיק.
חסיד אמת היה ר' פסח, ובאחד הימים נתוודע בצורה כלשהי לתורתו של רבי שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן, או כפי שכינוהו חבריו בחיבה "זאלמניא", על שום היותו צעיר תלמידיו של המגיד ממעזריטש.
רגע קט קודם עזיבתו של רבי מנחם מענדל מהורודוק את אדמת הניכר בדרכו לארץ הקודש, הפקיד הוא את חברו-תלמידו רבי שניאור זלמן להיות מנהיג עדת החסידים ברוסיה ובמדינות הסמוכות לה. אדמו"ר הזקן קיבל את הדברים בציות, ולמרות שהיה צריך לנסוע אף הוא לארץ הקודש, סב על עקבותיו וחזר לרוסיה, ומאז החל אורו הבהיר לפוץ על פני רוסיה ומחוצה לה.
מיום ליום פשטה תנועת חסידות חב"ד, ומעיינותיה הזכים הגיעו אף לאוזניו של ר' פסח - החסיד הנאמן שנותר מאחור. כיוון שזכה לטעום מטעמם של מים זכים, הרווה בהם את צמאונו, ומאז התדבק והתקשר בעוצמה רבה לאדמו"ר הזקן. מסור ונתון היה לו ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.
לא פלא אפוא, שכאשר הגיעו חיילי הצאר לאסור את אדמו"ר הזקן באסרו חג הסוכות שנת תקנ"ט, היה ר' פסח מזועזע ונסער עד עמקי נשמתו. הוא ראה את החיילים החמושים פוקדים על מורו ורבו האהוב לעלות על העגלה השחורה, עגלת העבריינים שהיתה סגורה מכל צד ורק אשנב קטן היה קרוע בחלקה העליון. ר' פסח לא יכל להירגע.
לא רק ר' פסח היה שם, אלא גם קבוצה גדולה מחסידי אדמו"ר הזקן עמדו לא הרחק, והביטו בעינים קרועות בנעשה. בדעתם הרחבה הבינו כי אין זה דבר פשוט, וכי סכנת חיים מרחפת על ראשו של אדמו"ר הזקן.
העגלה נעלמה, והחסידים חזרו לבית המדרש דואבים ושבורי-לב. שמחת חג הסוכות, זמן שמחתנו, הופרה באחת.
ברגליים כושלות החל ר' פסח לחזור לעבר בית המדרש, אלא שכוחותיו לא עמדו לו, והוא נפל מתעלף במחצית הדרך. חסידים שעמדו במקום מיהרו להקיצו מעלפונו. התיזו מים, עיסו את רקותיו והיו אף שצווחו בשמו. נראה היה שהפעולות הועילו, אולם כשר' פסח פקח את עיניו, התבונן רגע קט סביבו, וכשנזכר בנעשה – חזר לעלפונו.
כך חזר המראה פעמים מספר. כל פעם שהתעורר, נזכר במה שאירע וחזר להתעלף. הכאב נגע עד נקודת לבו הפנימית ביותר. רופא שהוחש למקום הביע חשש אמיתי לחייו.
חסיד פיקח שנכח בשעת מעשה, הציע לספר לר' פסח כי שיחררו את הרבי, וכל מאסרו לא היה אלא טעות; "הדבר נוגע לחיי יהודי", טען בלהט. ואכן, כשר' פסח פקח את עיניו, מיהרו החסידים לספר את הדברים באוזניו. רגע קט נראה היה שהוא מתחיל להתאושש, אולם עד מהרה הרגיש כי הדברים אינם-אמת, והוא חזר לעלפונו העמוק.
שעות ארוכות חלפו. בנתיים נשאו החסידים את ר' פסח אל תוך בית המדרש והשכיבוהו על אחד הספסלים שבמקום. מדי פעם הקיצוהו, אך שב היה ומתעלף. אולם ככל שנקפו השעות, נראה היה שאט-אט הדברים מתעכלים במוחו ובדעתו. כעת קל יותר היה להעיר אותו, ואף הרגעים בהם היה בהכרה, הלכו והתארכו.
רק לאחר מספר ימים מצא כח ועוז לארוז את חפציו המועטים ולחזור חזרה לעירו ומולדתו סטרדוב.
+
ימי אפילה ומבוכה היו מנת חלקם של חסידי אדמו"ר הזקן. יום רודף יום, שבוע רודף שבוע – ועדיין לא הגיעו בשורות טובות מפטרבורג הבירה. עדת החסידים ידעה כי יש וועד מיוחד של זקני ועסקני החסידים המטפל בזהירות בענינים השונים הקשורים לשחרורו – אולם כל זה לא הועיל להשקיט את הנפש ההומה.
קיבלו החסידים על עצמם להתענות פעמיים בשבוע, ימי שני וחמישי, עד אשר ירחם הקדוש-ברוך-הוא, והרבי ישוחרר. היו חסידים שקיבלו על עצמם לצום מדי יום ביומו, ולהעביר את יומם בתפילות ובאמירת תהלים, כדי לשבר מנעולי שמים ולקרוע רוע הגזירה.
ר' פסח היה מאלה שקיבל על עצמו לצום מדי יום. ניתן היה לראותו יושב בקרן זווית בבית המדרש החסידי של סטרדוב, עטוף בטלית עד למעלה מראשו, והוא משתפך באמירת תהלים נרגשת הנובעת מעומק הלב. קולו היה מלא געגועים, רווי רגש. "יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל" – קולו נסדק לרגע, אך מיד התאושש ובקול זעקה רמה המשיך: "ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם". ואז, כעין 'תנועה' של אמונה וביטחון התנגנה מפיו: "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק".
בשאר בית המדרש ישבו חסידים נוספים שקבעו לעצמם שעות באמירת תהלים, אולם הללו התחלפו ובאו בזה אחר זה, ורק דמותו של ר' ניסן לא משה ממקומה. את לילותיו העביר בשינה טרופה כשראשו על גבי השולחן.
♦
חמישים ושניים ימים חלפו מאז נאסר הרבי.
יום שני, ח"י כסלו. הערב ירד ופרש כנפיו על סטרדוב. החסידים שצמו כל היום שברו את הצום בנטילת ידים ובאכילת פת לחם, זאת כדי לאזור כוח לצום של יום המחרת. מאן-דהוא הניח על השולחן בקבוק משקה. "י"ט כסלו היום", נענה, וכולם נזכרו כי זהו יום ההילולא של המגיד ממעזריטש, מורו ורבו האהוב של הרבי. לשעה קלה נדמה היה שהעצב והיגון השכיחו את גדולתו של יום.
בזה אחר זה נמזגו הכוסות; איש אחל לרעהו "לחיים" ואף הוסיפו ברכות מתעלומות נפש "לגאולתו של רבינו שיחיה". אחד החסידים חזר על תורה מתורותיו של המגיד, והשיחה המשיכה בהנהגותיו ועניינו של המגיד ממעזריטש.
בין כה וכה קורי שינה נרקמו סביב עיניו של ר' פסח. עייפות כבדה ננסכה בו, והוא סמך את ראשו על שתי ידיו ונפל לשינה עמוקה. גופו חלש, רזה ודווה; בריאותו לקויה ובתת-הכרתו הוא מרגיש כיצד הוא נשאב במהירות מסחררת לעולמות אחרים. הוא לא יודע כמה זמן חלף, כשלפתע ראה מולו אור גדול, מבהיק מקצה עולם ועד קצהו. בתוך האור נשקפה לעברו דמותו של הצדיק רבי מנחם מענדל מויטבסק, מי שהיה רבו מלפנים.
ר' פסח נרתע לאחוריו. הוא השפיל את מבטו. מאז שעבר להיות חסידו של רבי שניאור זלמן, לא עמד בקשר עם רבו. כעת הוא חש מבוכה. בושה צורבת. רגע קט ניסה להישיר מבט, אך האור היה חזק ובהיר. קולו החומל של רבי מנחם מענדל נשמע כמו בהד רחוק: "איני מקפיד עליך!" והמילים התגלגלו לתוך לבו ונפשו הפצועה והמיוסרת. כמה הטיב הצדיק להבין לרחשי לבו ונפשו...
"יודע אני" המשיך רבי מענדל'ע – כי הנך איש אמת וכוונתך טובה, ועל כן אספר לך מה שאירע הלילה בגן עדן" - - -
♦
י"ט כסלו. יום ההילולא של המגיד ממעזריטש, ממשיך שושלת החסידות. ביום זה עולים אורות גבוהים השייכים לאותו צדיק, ומעלים את נשמתו מדרגה לדרגה בגן-עדן העליון. לכבודו של היום התקבצו נשמות הצדיקים בהיכלו של המגיד כדי לשמוע את דברי תורתו. במרכז ישב המגיד ממעזריטש, מימינו מורו ורבו רבי ישראל בעל-שם-טוב ומשמאלו האריז"ל בכבודו ובעצמו.
במשך זמן רב אמר המגיד דברי תורה, חידושים מזהירים כזוהר הרגיע, מלבבים את הנפש ומרתיתים את הנשמה. והיו הנשמות מתענגות עונג עילאי בל-ישוער.
כשסיים המגיד לומר את דבריו, פרץ בבכי מר ובקול שבור אמר: "תלמידי זלמניא יושב כעת במאסר ותורת החסידות נמצאת בסכנה. מבקש אני מכם שתעשו עבורו טובה נצחית".
רעש נעשה בשמי-רום. קול שאון עלה בהמון רב – קול שביקש רחמים עבור מנהיג תנועת החסידות והחסידים ברוסיה, ולמען המשכה של תנועת החסידות.
אור גדול הפציע לפתע מקצוות גן עדן. רבבות מלאכים הגיעו, מלווים את נשמתו הכבירה של התנא הגדול רבי שמעון בר יוחאי. הצדיקים כולם קמו לכבודו. בבת-אחת שררה שתיקה של יראת כבוד. הכל הביטו בו וייחלו לדבריו.
רבי שמעון בר יוחאי תפס מקום בראש השולחן, ובו-במקום מינה בית-דין ששקל ודן בענין, ומיד פסקו כי עוד באותו יום ייצא זלמניא מבית הסהר לחירות ולגאולה.
♦
את הדברים הללו סיפר ר' מענדל'ע מוויטבסק לר' פסח בחלומו.
הקיץ ר' פסח באחת, נרגש ונפעם. הביטו בו החסידים וראו את ההתרגשות העצומה שעל פניו, ותלו בו עינים שואלות. נטל ר' פסח את ידיו ומבלי להשתהות החל מספר לחבריו החסידים את השתלשלות החלום.
שמחה עצומה אפפה את חבורת החסידים. הם הבינו כי לא חלום ריק הוא, אלא דברים בגו. בו-במקום נמנו וגמרו כי אכן הדברים יתקיימו, והרבי ישוחרר כבר באותו יום, אולם הסכימו זה עם זה להמשיך ולצום עד אשר תגיע הבשורה הגדולה – הגיע זמן גאולה!
הצומות נמשכו אולם הפעם מתוך שמחה. פרקי התהלים שיצאו כעת מפיו של ר' פסח, התנגנו בנעימות, והיו מרנינים, שמחים וכובשי לב.
ואכן, באותו יום שוחרר כ"ק אדמו"ר הזקן, אולם רק ביום שלישי בשבוע שלאחר מכן, הגיעה הבשורה הגדולה על ידי רץ מהרי שהגיע לעיר סטרדוב.
http://www.chabad.co.il/?template=article&topic=183&article=1576
