נתחיל בכלל בשבוע שעבר. פרשת וישלח. פרשת וישלח מלמדת אותנו על השליחות של כל אחד ואחת מאיתנו.
על זה שאנחנו לא סתם בעולם.
[תזכורת: שליחות זה הנקודה שהכי קשה לך.]
ורק אחרי שאדם מגיע לנקודת הבנה הזאת, שהוא לא כאן סתם. שיש לו תפקיד. רק ככה הוא יכול להמשיך להתקדם, ולהיות בישוב הדעת. [ישוב הדעת - פרשת וישב.]
רק כך אדם יכול להגיע למצב של ישוב דעת עם עצמו, יכולת להסתדר עם עצמו. כי כאשר אין לנו מטרה - אנחנו משוטטים סתם. אין לנו משו אחד ממוקד. וזה מכניס אותנו לבלבולים.
כמו שתלמיד, שאין לו כוח ללמוד - לא יהנה כ"כ בבצפר. 
(מוקדש לכולנו)
ואין מצב שיהיה לאדם טוב בחיים אם הוא לא יבין שיש לו פה מטרה. יש לו שליחות. הוא סתם יהיה ברחן צמרת סדרתי.
ולברוח, זה לא רק סמים ואלכוהול. זה דרך שאדם בורח דרכה. היא יכולה לבוא בצורה חיובית לגמרי.
אדם לא מרגיש טוב עם עצמו - אז הוא כל הזמן ילך ויעזור לכול העולם על מנת להרגיש סיפוק.
וואלה, עד כמה שזה 'חיובי' כביכול. זאת בעיה. כי אדם צריך ללמוד לאהוב את עצמו בכל מצב, לא רק כשאין חסרונות. כי אם אני אוהבת את עצמי רק כבלונדינית עם עניים כחולות, זאת אהבה שתלויה בדבר. ובטל דבר - בטלה אהבה.
למה אנחנו מצפים מהורים לאהוב את ילדהם ללא תנאי - אבל כשזה מגיע לעצמנו זה כבר מסתבך?!
כל עוד לא השגנו כמה דברים, אנחנו שונאים את היצור העונה לשם אנחנו?!?!
אנחנו צריכים לקבל את עצמנו בכל מצב, בכל מציאות, ובכל זמן.
אוקי, ונחזור לפרשת וישב.
יעקב אבינו, הולך להתמודד עם עשיו. הוא מתארגן למלחמה. אבל מה, כאשר הוא שוכח פחי שמן קטנים - הוא הולך להביא אותם. ולהזכירכם, יעקב היה עשיר גדול. למה אתה חוזר בשביל בקבוק שמן?!
ועזבו כספית, אפילו פיזית. אתה במלחמה! למה אתה מסכן את עצמך בשביל פחי שמן? עשיו רוצה לרצוח לך את הילדים.
אבל יעקב חוזר בשבילם, ונלחם עם שר צבאו של עשיו ומקבל את הברכה הגדולה של החלפת שמו לישראל.
ואפשר להוסיף עוד שאלה. למה דווקא פה הוא קיבל את הברכה? היינו מצפים שברכה הוא יקבל בזמן שלמד 14 שנה בלי לישון בבית מדרשם של שם ועבר.
למה דווקא בדבר הקטן הוא מקבל את הברכה?
וחזל אומרים, שזה בא להעביר לנו מסר. את סוד הדברים הקטנים. יעקב נותן גם לדברים הקטנים, משמעות עמוקה בחייו. הוא לא מזלזל בהם כמו שלפעמים אנחנו עושים.
הרבה פעמים כאשר אנחנו עובדים על עצמנו, ומתחיל שינוי קטן, או אפילו רצון לשינוי - אנחנו לא מייחסים לזה חשיבות. אנחנו מזלזלים בזה. אנחנו מעריכים רק תוצאות בפועל.
אבל יעקב אבינו בא ללמד אותנו את המשמעות שלהם.
כי מי שמזלזל בדברים הקטנים, לעולם לא יצליח להגיע לדברים הגדולים.
כן גם התקדמות פיצית שלנו חשובה. חשובה מאוד.
זה לא שבגלל שלפעמים ההתקדמות קטנה, או אפילו מצב של נשיגה אחריה אחורה לאחריה, זה לא אומר שהיא - "היא לא שווה כלום".
להפך. היא יוצרת את הכוח להגיע לדבר הגדול.
גם המכבים ידעו את הסוד הזה. הם היו מעטים. אבל בכל זאת הם החליטו להגיד שהם שווים! למרות שהסיכוי שלהם היה אפסי. הם החליטו להאמין בדברים הקטנים.
גם כאשר הם מצאו פחון קטן של שמן, שבקושי הספיק ליום אחד - הם החליטו לשמוח בו.
אפילו שהם לא מצאו משו 'וואו', רק 'פח קטן'.
ובגלל זה נוצר הנס.
וגם היוונים הבינו את הסוד בדברים הקטנים.
הם גזרו על היהודים לכתוב על קרן השור - שזה היה הבקבוק של התינוקות. [מעין שופר כזה. שהפיה התחתונה צרה, וניתן למצוץ] הם גזרו לכתוב עליה- "אין לנו חלק באלוקי ישראל".
והי, זה תינוקות. הם לא יודעים לקרוא. מה אכפת לכם. אבל הם ידעו, שמדברים קטנים אפשר להרוס או לבנות הכול! הם ידעו את העוצמה של הדברים הקטנים.
ובאמת, 97% מהעם היו מתיוונים.
גם ברית מילה. זו מצווה הנעשת לילד בין שמונה ימים, שלא מבין דבר וחצי דבר.
למה זה לא נעשה בגיל 13, שהילד מבין?
כי גם לתינוק קטן יש משמעות!
כנ"ל שבת. אדם ניקרא מחלל שבת בשניה שנכנסה שבת, שניה קודם - הכל היה בסדר.
ובשביל לנצח בעבודה הפנימית שלנו, גם אנחנו צריכים להעריך את הקטן. כי כל דבר קטן הוא משמעותי! אפילו הרצון להכנס להתהליך. השליחות נמדדת בפרטים הקטנים.
עוד משו - 
איך תינוק קטן, שנופל אלפי פעמים - מצליח בכל זאת לא להתייאש. וללמוד לאכול, להתהפך, ללכת?
את הכוח הזה הוא שואב מאמא שלו. שמאושרת מאיזה רפלקס, שהוא בכלל לא חיוך. שהיא מקבלת אותו איך שהוא, למרות שהוא לא עושה דברים מטורפים. ומכאן הוא שואב כוח להמשיך.
שבת שלום. סורי על האורך.
