ה-אכזבה של נשים קטנות זה שג'ו וטדי לא מתחתנים. עד היום אני לא מקבלת את זה

בת' .זה היה עצוב אבל זה היה מציאותי 

וביגר את המשפחה והעלילה ( אם כי אני לא הייתי הורג אף אחד בשביל לבגר מישו אחר ..)

ג.הסוף של נשים קטנות היה מושלם ! 

אגב במשך שנים היה לי רק את החלק הראשון ואז הסוף באמת מושלם .

רואים שיש הבדל באופי העלילה בין הראשון לשני ..

לאיודעת, אומנם זה כן מסתיים ב "והם חיו באושר ועושר" (או אולי רק באושר ואושר) - אבל בכל פעם שאני קוראת את הספר ומגיעה לסוף - יש בין מין החמצה.
כי ג'ו וטדי כאלה חמודים כל הספר - אז זה מתבקש שיתחתנו! כמו נגיד בסדרה של אן. אן וגילברט - זה ברור שהם ביחד. גם כשהיא מסרבת להצעת נישואין שלו, וגם כשהיא כמעט מתחתנת עם רוי - גילברט תמיד שם. וציפיתי לזה גם בנשים קטנות...

מה גם שלג'ו מגיע חתן צעיר וחתיך, ולא פרופסור קשיש ומוזר.

קיצור. הבנתם

הספר?

יש סידרה נהדרת של אוריאל אופק של הסיפורים שמאחורי סיפורי הילדים הגדולים שכולנו מכירים. פרח לי כרגע השם, אבל הסדרה מרתקת וכוללת כמודמני שלושה ספרים.

באחד הספרים מביא אוריאל אופק את הסיפור שמאחורי הספר נשים קטנות.

הסיפור מספר את סיפור חייה של לואיזה מיי אלקוט, בצורה די אוטוביגורפית. אחותה הקטנה באת' באמת נפטרה בגיל צעיר... היא כתבה את שמה האמיתי בספר כסוג של הנצחה.. (ואכן הצליחה... עד היום נערות מאבלות על לכתה בטרם עת של באת...)

הנה קישור מויקי על חייה של לואיזה מיי אלקוט : http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%90%D7%99%D7%96%D7%94_%D7%9E%D7%99%D7%99_%D7%90%D7%9C%D7%A7%D7%95%D7%98

במציאות לואיזה לא נישאה כלל, אלא נפטרה בגיל 40 כשהיא ערירית...  (בויקי אני רואה שכתוב שהיא נפטרה בגיל 56... אבל משום מה זכור לי שבספר של אוריאל אופק היה כתוב 40... מן הסתם ויקי צודקת.. חכמת ההמונים וזה...)

הסופרת הייתה מראה את התקווה שבת' תצליח להתגבר................

היא הייתה טובה מידי, חסרת שאיפות מידי, ותרנית מידי, לא האישיות שאני אוהבת בספרים.

(בטח במציאות כן הייתי אוהבת אותה אבל בספר-  לא)

ובקשר לג'ו ולורי- אכן מאכזב- הם נפרדו רק בגלל מוסכמה חברתית (קראתי לפני הרבה שנים, מה הייתה הסיבה? כי היא תביך אותו בפני החברה הגבוהה שלה הוא רגיל? משהו מיושן כזה?)

ולא רק שהם נפרדו אלא שאחותה המכשפה של ג'ו  התחתנה איתו!

ג'ו ויתרה על כל השאיפות שלה להיות סופרת רק בגלל הפרופסור הזה שנתן לה ביקורת לא בונה בעליל.

בקיצור מאכזב אכן.

(אבל עשיתם לי חשק לקרוא את הספר- לא קראתי אותו שנים!)

ג'ו לא היתה מעוניינת. לורי היה שבור לב, אבל זו לא היתה פרידה בגלל מוסכמה חברתית מטופשת - זה מה שאני זוכרת לפחות (גם קראתי מזמן...)

לגבי בת', כמדומני שאני די מסכימה איתך - זה לא כל-כך מעניין לקרוא על דמות שהיא מדיי טובה.

האמת שבגרסה החדשה של הספר (של ידיעות, שיצאה לפני שנתיים בערך ) יש בסוף כזה קטע של המתרגמת נראהלי והיא מסבירה שם כמה דברים על ג'ו ולורי... אבל עדיין, ליבי נשבר 

וג'ו ולורי נפרדו כי ג'ו לא אהבה אותו, והיא ידעה שלא יהיה להם טוב יחד בחיי נישואין כי הם דומים מדי- לשניהם יש מזג חם..

ולרי זה שרצה- כך שלא היתה פה שום מוסכמה חברתית. (ואיימי אומנם אגואיסטית ולא הכי נחמדה, אבל היא לא מכשפה!)

וג'ו לא ויתרה על השאיפות שלה להיות סופרת- היא המשיכה עם הכתיבה גם אחר כך (זה כתוב בספר, ככה הפרופסור מצא אותה בסוף) היא רק הפסיקה לכתוב כתיבה שהיא בעצמה לא היתה שלמה איתה, והיו לה נקיפות מצפון בגללה- רק על זה הוא נתן ביקורת (וזו גם הסיבה שהביקורת התקבלה והיא הפסיקה את הכתיבה הזו)

אז לא להגזים!

(אם כבר הגבתי על כל דבריך אז אני אגב כן אוהבת את בת'..)

אני לא מאוכזבת מג'ו, אני מאוכזבת מלואיזה מיי אלקוט שלא עשתה לנו האפי אנד כמו שרצינו

ואז ממש לא האבתי את הספר .

אולי ביגגלל שקראתי רק את חלק אחד, הכול שם פשוט יותר מידי אדיאליסטי -לא ממש אמין... הבנות הקטנות ,כמה שהן לא היו צדיקות זה עדיין מעל כוכן לוותר בלי אף מילת צער על מתנותין ומתהמים לחג...

אבל עסיתן לי חשק לנסות ליקראו שוב

שלו....

מה שהיה טוב בו הוא שהוא היה הגיוני ולא קיטשי, ואם זאת שמח....

ברור שג'ו לא תתחתן עם לורי, הם הרבה יותר מידי דומים, הם מעולים בתור חברים, אבל לא בתור זוג נשוי...

ושאף אחד לא יקרא לאימיי מכשפה! היא קצת מעצבנת, אבל היו קטעים בספר שהצלחתי להבין אותה. נראה לי שהבעיה היא שבתור הילדה הכי קטנה היא הייתה מפונקת מידי...

וגם הקטע שבת' מתה, זה לא כ"כ חבל, כי במילא היא דומה יותר מידי למלאך, ובעיקר כי היא במילא הייתה חלשה מידי, אז גם ככה לא הייתה לה הזדמנות משהו לחיות את החיים שלה בשלמות...

בדבר אחד אני מסכימה- לג'ו לא מגיע להתחתן עם פרופסור זקן.... הייתי מעדיפה שתתחתן עם מישהו אחר או אפילו תשאר ערירית כמו לואיזה מי אלקוט.... 

מה שמעצבן זה איך שהיא הורסת את הסוף ב2 הספרים הבאים... 

אבל אהבתי את גברים קטנים יותר... אפילו יותר מנשים קטנות...

ודווקא אני לא אהבתי את גברים קטנים..

ספר מתוק עצוב שמשום מה מצפים לסוף טוב. מצפים שלורי יתחתן עם ג'ו, משאת נפשו.

מצפים משום מה שבת' תקום ותתאושש מהמחלה (היום כמעט אין מצב שמתים ממחלות ילדים).

ויש ספר המשך: גברים קטנים. ספר שקצת פחות מוצלח מהמקור.

אמא שלי אומרת שהיא מתה מסרטן, רק שאז לא ידעו להגדיר את המחלה הזו (זה באמת מאפיין את המחלה הזו- דעיכה איטית בלי שיהיה שום סממן חיצוני). זה קרה כמה שנים אחרי המחלה הראשונה.

ואת המחלה הזו גם היום לא תמיד מצליחים לרפא...

-לשה וחולנית (דבר שקרה הרבה באותם ימים), מה שאומר שגם יש לה מערכת חיסונית חלשה...

זה הגיוני שהיא מתה מסרטן

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.