והפעם השניה,

היא התייבשה בצורה מאוד מאוד חמורה (כי יועצת הנקה התעקשה איתי שילד רעב יאכל.. והיא פיזית לא יכלה למצוץ אז לא ינקה..)

אז הגענו לבית חולים וישר התחילו בהמון המון טיפולים ובדיקות. ואם לא היו עושים את הכל מהר לא רוצה לדעת מה היה קורה..

שום דבר לא מובן מאליו.

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

לאורך כל סוף ההריון הייתי מתוסכלת שהקטן במצג עכוז ולא מסתובב למרות כל המאמצים שלי..והיו הרבה

בסוף הוא נולד יומיים לפני התור שהיה לנו להיפוך חיצוני, כשהחבל כרוך פעמיים סביב הצוואר, ולא ראו את זה בUS

אולי ההיפוך היה פוגע בו..

ממש התרגשנו כשגילנו את זה בלידה!

ב"ה כבר סיפרתי פה בזמנו על הלידה שלי.. עברה בדיוק שנה, ילדתי בדרך לבי"ח, באופן עצמאי, ב"ה שהכל היה כ"כ מהיר וחלק ובלי שום סיבוך או בעיה שהיתה נצרכת לה התערבות רפואית!! רק אחרי הלידה התחלתי להעריך איזה נס עצום זה היה

בלילה אחרי הנקה לקראת החלפת משמרות אני הולכת במסדרון ופתאום הילדה נחנקת ומכחילה (היא פלטה די הרבה בהתחלה) ישר תפסתי אותה ולמזלי בדיוק הגיעה אחות שבאה למשמרת ולקחה לי אותה מהידים והפכה אותה לפני שקלטתי מה קורה ונלחצתי (ועוד הייתי עם סחרחורות..) אם לא הייתי שמה לב (המסדרון כבר היה חשוך) ואם היא לא הייתה עוברת שם לקחת לי אותה מהיידים מי יודע כמה זמן היה לוקח עד שהיא הייתה מסתדרת ואם לא היינו נופלות ביחד בגלל הסחרחורת שלי....

זה היה יום ראשון. נסעתי לבדיקה שגרתית אצל הרופאה שלי (שבוע 38).

כשהייתי על האוטובוס, בדרך למרפאה, כשבחוץ גשם זלעפות, התקשרו אליי מהמרפאה ואמרו לי שהתור מבוטל כי המרפאה מוצפת במים. אמרתי להם בקול מתחנן: "אבל אני כבר בדרך, באוטובוס!!!". אמרו לי: "אז תחזרי בחזרה הביתה..."

התבאסתי קשות....

יום למחרת התקשרו לקבוע לי תור ליום רביעי בבוקר.

כשהגעתי לתור, חשבתי על זה שאולי לא הרגשתי מספיק טוב את התנועות של העוברית הקטנה יום לפני כן...

ממש כבדרך אגב, ובלי לייחס יותר מידי חשיבות לעניין אמרתי את זה לרופאה.

הרופאה אמרה שבאולטראסאונד רואים קצת האטה בתנועות. לא נראה לה שזה משהו משמעותי, אבל בשביל השקט הנפשי שלחה אותי למוניטור במוקד....

סיפרתי לבעלי את העניין והוא התעקש להגיע למוקד. אני התעקשתי בחזרה ואמרתי לו שאין צורך, כי מיד אחרי המוניטור אני הולכת ללימודים וחבל שיפסיד יום עבודה... ההתעקשות שלי לא עזרה.

הגענו למוקד, עשיתי מוניטור - היה לא תקין.

ביקשו שאוכל משהו מתוק.

אכלתי וחזרתי... היה שוב לא תקין...

שלחו אותי לבי"ח...

שם זה היה סיפור קצת ארוך ולא אלאה אתכן...

אבל מסתבר שבאמת הקטנה הייתה במצוקה, והייתה לה האטה בגדילה (נולדה 2400 בשבוע 38), והיא איבדה הרבה דם והייתה צריכה לקבל כמה מנות...

אם לא היו דוחים לי את התור, כנראה שהייתי ממשיכה את השבוע בלי יותר מידי מחשבות (כי הרי כביכול "רק לפני כמה ימים הייתי אצל הרופאה והכל היה תקין... זה בטח רק הדימיונות שלי והחששות... היריון ראשון... " וכו') וייתכן מאוד שהייתי ח"ו מאבדת את הקטנה...

אגב, לפני כמה ימים היא  חגגה יומולדת כך שזה באמת היה נס חנוכה, ברוך ה'.

הלידה של בני התחילה עם צירים שהייתי בטוחה שהם מדומים כיוון שהיו בשבוע מוקדם- 31. לאחר נסיונות להפסיק אותם נמאס לי והחלטתי להיבדק. נסעתי למוקד ושם אובחנו פתיחה 3.5 וצירים פעילים.  הרופא הפנה אותי כמובן בדחיפות לביה"ח הקרוב (שמרוחק יותר מהבית בצורה משמעותית) אבל התעקשתי  להגיע לביה"ח שיותר קרוב אלי. הגענו לשם אבל רצו להפנות אותי לבי"ח אחר כי היה עומס רציני. בגלל תחושת בטן סירבתי ובגלל שנרשמתי אצלם הם היו חייבים לקבל אותי.

ב"ה נולד לנו בן בריא ושלם שטופל בפגיה כמעט חודש ועם כל הקושי שהיה הודיתי לה' כל יום שלא הקשבתי לרופא ושנמנע ממני באופן יומיומי נסיעות ארוכות (מאד!) וטלטול לביה"ח המרוחק יותר עד השחרור.

אני כותבת כאנונימי כי זה עם פרטים על הבת שלי...

היא נולדה עם נבוס (נקודת חן גדולה) בקוטר של כ-10 ס"מ

הפנו אותנו לרופא באותו בי"ח כדי לבצע ניתוח

לאחר בירורים ניתחנו אותה אצל רופא אחר (מהדסה עין כרם)

זה היה נס כי הרופא הראשון רצה לבצע את הניתוח בצורה הרבה יותר מסובכת ומסוכנת והרופא מעין-כרם היה הרבה יותר מומחה ועם ניסיון רב.

בנוסף, היה סיבוך קטן שהיה בסוף לטובה

התפרים של הניתוח הראשון נפתחו מוקדם מהצפוי, בגלל חשש לזיהום הכניסו אותה לניתוח השני בדחיפות וב"ה לא היינו צריכים לעשות ניתוחים נוספים (כל סבב של ניתוחים דורש שני ניתוחים, במקרה של סיבוך, בדר"כ היה יכול להתווסף ניתוח נוסף בהפרש של 3-6 חודשים)

בלידה השניה היה רגע שלא היה דופק ורצו להביא חמצן וב"ה הדופק חזר

כותבת באנונימי .

מבנה גופי לא מאפשר לי הריון וב"ה יש לי מס' ילדים שחלקם נולד אחרי ניתוח חצוצרה שכמעט קשרו את החצוצרה השניה כי "יש לך כבר ילדים בבית, את בטוח לא צריכה יותר" (ציטוט מדויק מרופא ...)

הלידה האחרונה מהירה מאד- כמעט ילדתי בבית- מה שמנע זאת זה מצב מצח שהתגלה בבי"ח ובזכות תושיה ומיומנות המייילדת וסייעתא דשמיא גדולים נולד בריא ושלם...

שבוע 37+3 בוקר, בטוחה שהולכת ללדת ב41 לפחות. פתאום התחיל דימום מסיבי

בבי"ח החליטו לתת פיטוצין ומעקב במוניטור ב"ה דופק כל הזמן. לאחר הלידה התברר שהיתה היפרדות שליה של 30%

וחבל טבור כרוך פעמים

הודו לה' כי טוב!

יש לי סוג דם שלילי ובעלי יש לו דם חיובי

נס  שהמציאו את חיסון האנטי די

למי שלא מבין למה להלן הסבר:

כאשר לאמא יש סוג דם שלילי ולאבא יש סוג דם חיובי יש סיכוי רב שלילדים יהיה סוג דם חיובי (אלו גנים חזקים יותר)

במהלך הלידה עלול לעבור קצת דם מהעובר לאמא

ומה שיקרה כעת שאם לילד יש דם חיובי האמא תפתח נוגדנים נגד החלבון החיובי

ואז בהריון הבא לאמא יהיו נוגדנים נגד הדם החיובי ואם לילד יהיה דם חיובי תהיה הפלה (בדרך כלל)

הווי אומר עד לפני 70 שנה בערך כשגילו את החיסון

נשים כמוני יכלו בדרך כלל ללדת ילד אחד בלבד

לפני 5 שנים כשהבכור שלי היה בן 11 ח'. גילנו לו דלקת קרום המח,הוא היה אפטי ועם חום 40+ חשבנו שהוא מיובש כי הוא הקיא,בנס הגענו בזמן לבי"ח,ושם אחרי דיקור מותני וכו'..גילו דלקת קרום המח,היינו מאושפזים 10 ימים וב"ה היום הוא ילד רגיל,ומהמם!! הכל נס  בן זוגי היקר,ההריונות,לידות,ילדים,משפחה פרנסה.

בטיפול נמרץ כאשר מנהל המחלקה קורא לי ולבעלי להפרד ממנו.... זה ילד שנולד לאחר הרבה זמן, ובניתוח קיסרי

א"א לתאר את התקופה הזו, התקופה הרעה ביותר בחיי

ב"ה הילד ניצל והתגבר על כל המהמורות, הוא בריא לחלוטין...

לפני כמה חודשים בלידה השנייה, ניסיתי לידה רגילה ונקרע לי הרחם, הרגליים של התינוקת התחילו לצאת לחלל הבטן שלי...

הרופאים נתחו אותי בניתוח חירום והצילו אותי ואת הילדה....

כמה ניסים רבש"ע, איך נוכל להודות???

עם הילד הראשון והלידה השנייה

ועדיין להיות במקום של אמונה כל כך גדולה , ממש להשאר המומים

ורק להודות לך...ממש

לא האמנתי שאני יעבור כאלה דברים...  אבל אני ובעלי פשוט הבנו איך פתאום מקבלים תעצומות נפש, ומתגברים...

האמונה היא הדבר החזק שיש....

אני זוכרת שהייתי לבד באיזה בוקר בטיפול נמרץ ופתאום הגיעו בדיקות דם ממש גרועות, פשוט התחלתי לבכות להקב"ה ודיברתי אליו...  "השם, כ"כ סבלתי בשביל הילד הזה, אני לא יכולה שהוא ילך.... בבקשה....תן לנו חיים" פשוט התמוטטתי מבכי, אבל אחרי הרגעים העצומים האלו התחיל מפנה חיובי , ב"ה

וגם עכשיו בלידה של התינוקת, אנחנו פשוט לא מבינים מה טוב לנו... כ"כ רציתי ללדת רגיל כמו כולם... ופתאום היסטריה שכזו הרופאים שבאו להסביר לנו מה שקרה מוצאו אותי בוכה כ"כ הם חשבו שזה בגלל הידיעה שאני צריכה לעשות הפסקה גדולה בין הילדים ובגלל שמעכשיו זה רק ניתוחים... אבל אני אמרתי להם שזה הודיה!!! קיבלנו חיים במתנה ואני יצאתי בריאה ב"ה למרות הסכנות...

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

אני לא יודעת מי זוכרת אבל לפני 3 שנים 2 אחים שלי התחתנו עם 2 אחיות בהפרש של 4 חודשים

לזוג שהתחתן שני נולדו 2 בנות בהפרש של שנה ושלושה חודשים ולזוג הראשון עדיין לא..

ממש בימים האחרונים התבשרנו שהזוג הראשון בהריון...

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

בהריון סבלתי מאבנים בכיס המרה...

בשבוע 34 קיבלתי התקף בלילה שהמשיך והמשיך וגרם לצירים בהתחלה לא הייתי בטוחה בזה שיש גם צירים וגם התקשתי לתזמן כי הכאבים של ההתקף הפריעו... באיזה שהוא שלב התקשרנו למוקד והאחות אמרה שלא לחכות לשעה שיהיה אפשר ללכת למרפאה ולסוע למיון.. הזמנו אמבולנס והגענו למיון (סביב 7 בבוקר כשכמעט עשינו תאונה עם הרכבת הקלה בדרך)

לא אפרט פה כל מה שקרה אבל הבדיקות דם שלי היו לא תקינות בכלל... מלחי מרה שנחשבים תקינים סביב 3-7 בצום ומעל 40 (אחד הרופאים אמר אפילו 10) נחשב מגדיל סיכון של מוות עוברי היו הרבה מעל 100... קיבלתי זריקות צלסטון להבשלת ריאות במחשבה שיילדו אחרי בדיקה חוזרת רק שזו בדיקה שיש רק במעבדות של הבוקר ולא יכלו לעשות לי שוב ולכן הוכנסתי לחדר לידה למעקב רציף של 24 שעות עד ההשפעה של הזריקות כשמזהירים אותי שכל ירידה הכי קטנה במוניטור רצים ללידה... (סיוט של לילה כשאני מחוברת למוניטור כל הזמן חוץ מהפסקות לשירותים...) למחרת בבוקר נללקחה בדיקת דם חוזרת כשגם אנחנו וגם הרופאים בטוחים שמיילדים ברגע שיעבור 24 שעות מהזריקה הראשונה... לקראת הצהרים חוזרות התוצאות והתוצאה תקינה לחלוטין!!!! והורדתי למחלקה להמשך מעקב...

ב"ה שהוחלט לא ליילד מייד ולחכות להשפעת הזריקות למרות שהייתי בשלב גבולי שלא תמיד נותנים בו זריקות כי בשבוע 38 היא נולדה 2.525 של מתיקות ואם היו מיילדים קודם היינו עוברים בפגיה וא"א לדעת באיזה מצב היא הייתה...

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

ממש כיף לקרוא את הסיפורים האלו

אני חושבת שהנס הכי גדול שלנו הוא זה שאף פעם לא קרה לנו נס גדול ומרשים ומיוחד...

הכל זורם אצלנו תקין וחלק ורגוע על מי מנוחות.

החיים הפשוטים עצמם הם נס!!!

כבר שלוש שנים שאנחנו מגדלים ילדה , נסיכה אמיתית, ומעולם לא קרה לה מאומה, ב"ה.

גם לא בהיותה תינוקת רכה ושברירית, לא קרה שנפלה, נחבלה ברצינות, חלתה ממש, התקשתה לאכול, שום דבר! ממש כלום!

אנחנו הורים, אחראיים על אוצר, על חיים, על עולם שלם, וה' איתנו על כל צעד ושעל. מרפד את הדרך שתהא הכי קלה שיש.

האין זה נס???

בכל בוקר כשאני ניגשת להגיד לה ולשיר לה "בוקר טוב" אני מתמלאת התרגשות מחדש. מתפעלת וכולי הודיה.

הנה, כמה נפלא, עוד לילה עבר בשלום, עוד בוקר מתחיל והכל זוהר וטוב... האין זה נס?

אנחנו תפילה שגם היריון זה יסתיים בקלות ובשלום והכל ילך על מי מנוחות, ונס נוסף יגיח לעולם.

יפעת, תודה על השירשור. מקסים!

לפני עשרה חודשים באתי ללדת את התינוק בבית חולים- הייתי אחרי קיסרי לפני שלוש שנים ושקשקתי מפחד מלידה רגילה אבל מאוד מאוד רציתי לנסות..

הגעתי לבית חולים אחרי ירידת מים עם צירים כל הזמן (בערך, ככה הרגשתי) ואחרי שבדקו פתיחה (6 ואחרי פחות מחצי שעה 9) הביאו לי אפידוראל והיתה לי מנוחה. שכבתי על צד שמאל כשמו שאמרו לי וחיכיתי לצירי לחץ שיבואו..

אחרי כמה שעות כאלו החליטו על ניתוח קיסרי כי הלידה לא מתקדמת וגם היו כמה ירידות דופק.. הריצו אותי לחדר ניתוח, פתחו ת'בטן וגילו שהרחם קרועה! ולכן התינוק לא יכול לצאת... אז הוציאו אותי ואמרו לי את זה ותפרו את הרחם והבטן ואני יצאתי משם רועדת מהנס שקרה ומחפשת את בעלי לספר לו.. 

ועוד נס- לפני שנה הבת המהממת שלי החליקה במכולת על סנט מוריץ וחטפה כויה רצינית. היינו בבית חולים שבוע- עשו לה ניתוח השתלת עור.. ועכשיו היא ברוך ה' בסדר (עדיין בטיפולים אבל לא כואב לה או משו..) והנס הרציני בסיפור- שלא כאב לה כמעט כל הסיפור! קצת אחרי הנפילה 

אני בדיוק שומעת את השיר "שמע ישראל אלוקיי" ומתרגשתת מסיפור לסיפור!!!!!

אשריכן צאדיקוות!!!

הזה. חחחח😅🫣

שיעשה לי ובעיקר לא לילדים שלי קונוטציה שלילית

שם שממש אהבתי עושה לשנינו קונוטציה שלילית למישהו שהוא אומנם לא שכן, אבל אנחנו נפגשים איתו על בסיס דיי קבוע... אנחנו הוספנו שם שני קוראים בשני השמות, אז זה לא נשמע אותו דבר

חשבנו על כמה שמות אבל סביב הלידה בדיוק היו לי כמה תלמידים עם השם הזה...

ובא נאמר, לא ממש התחשק לי לקרוא ככה...

החלפנו שם בגלל זה 😉

אגב

היום אין לי מושג איזה שם זה היה 🤣🤣🤣

שעשה לי את המוות, ואמא שלו עוד יותר...

אמרתי לעצמי אין מצב שאני אקרא לתינוק בשם הזה, זה כל הזמן הזכיר לי אותו ועשה לי רע.

יום לפני הברית, אני ובעלי יושבים, מנסים להיסגר על שם ושום דבר לא 'מתלבש' על הילד! רק השם של התלמיד ההוא.. בסוף קראנו לו בשם התלמיד ו-אלף אני כבר סלחתי לו ואמא שלו, ובית, זה כבר בכלל לא מזכיר לי אותו כי כבר יש לי אותו משלי. הילד הזה אחד הילדים המדהימים והחכמים והמתוקים שאני מכירה וזה לא בגלל שאני אמא שלו!!! 🤣 באמת!

מה שאני מציעה שתחכי ללידה ותראי איך את מרגישה עם השם, זה יכול להשתנות לכאן ולכאן.

כי תחשבי על הבת שלך. תשכחי שיש קשר וזה אותו שם.

אבל ידועה האימרה שכשאתה קורא שם לילדים שלך אתה מגלה כמה אנשים אתה שונא (או אם ניהיה יותר עדינות- לא מחבב..)

וזהו, אני לא קוראת בשמות האלו כי אני לא רואה סיבה להיזכר ברוע ובסבל.

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

לק"י

להשען על הרגל כזה.

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

להלביש על מיטה או על הספה שהם יעלו לבד...

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.

חוץ מ:

לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה

להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)

אני אוסיף

שמשתמשים בכלים חד פעמיים

כביסות בעלי ממלא

והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד

לא מכניסים לארונות

הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת

לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.

חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.

שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)

שאת ילדת בניתוח ומוריה לא?

אבל עשיתי גם פרוצדורה רפואית שגם בגללה אמרו לי לא להרים יותר משתיהן יחד.

אבל את ההנחיה לא להרים יותר ממשקל התינוק קיבלתי גם בלידות הרגילות שלי...

אז יותר מסתבר שההוראה משתנה ממקום למקום (מה שפוגע קצת באמינותה, אבל מילא).

הרי דקה לפני כן הגוף שלך סחב כפול ממשקל התינוק או יותר, עם מי השפיר השיליה וכו. ברור שהריון ואחרי לידה זה שונה אבל עדיין 7 קילו זה די מעט.

גם יש תינוקות שנולדים 2.5 ויש שנולדים 4.5, אז עד איזה משקל מותר להרים? בקיצור נראה לי שפשוט מחמירים כדי שלא יחפפו, אבל זה כנראה לא כזה גרוע להרים קצת

הגוף לא היה אחרי לידה...

זה משמעותי

עושה כלום...

אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'

כן מבשלת דברים פשוטים.

אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?

אני גם מקלחת את הילדים.

אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.

אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.

לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.

אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.

היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.

וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.

מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.

לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.

כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...

כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...

כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו

שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח

אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה

שהוא בבית תקלחי אותם

כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה

לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.

אפשר.

למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.

להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.

גם לא לשטוף כלים

אני ילדתי לפני חודשיים כמה ימים לפני שנהייתי בת 36...

ולא אמרו לי שום דבר על זה.

הרבה מזל טוב לך!!!

ילדתי גם בגיל 57 ולא אמרו לי על זה כלום..בעיני תלוי גישה היתי מבררת

אנילקחתי בבי"ח והביאו לי לבית טלא הצלחתי ונהרס המזרקאז ויתרתי

כנראה משתנה בין בתי החולים

ובאמת אמורלי את זה שאלתי את הרופא שלנו והוא המליץ לקחת.

לקחתי ואז שחכתי ובסוף תרמתי מה שנשאר....

זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.

מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.

יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......

אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....

(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)

שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות

לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?

בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.

של 2 אבל עם מלא מקום וכשאני הייתי יצא שברוב החדרים בעצם היתה רק מישהי אחת

והיה מעולה

ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.

אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...

אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.

משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)

אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?

האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).

הייתי בכמה בתי חולים, תמיד בוחרת ביות מלא, גם כדי לישון כמה שיותר טוב בלי שיעירו אותי.. וכל פעם התחרפנתי מהיציאה המוזרה הזו להעיר יולדת בשביל לחץ דם. הלווווו, מה הקטע?!?!

בפעם האחרונה הייתי במעייני הישועה. בביות. הייתי רוב הזמן בחדר לבד, מחלקה שקטהההה ונהניתי מזה שלא מעירים אותי סתם והם מבינים שיולדת צריכה לישון

לא מצליחה להבין את זה שמעירים יולדת, עד שמצליחים לישון טיפה באים למדוד לחץ דם וחום. או להביא משככי כאבים (איפה שילדתי לפחות זה היה ככה) כשלא ביקשתי. אז מה שעברו 6 שעות, למה להעיר?! חוסר הבנה בסיסי בחשיבות השינה בשביל ההתאוששות.

גם כשהייתי מאושפזת פעם מסיבה אחרת, הייתי במיון מ8 בערב, אחרי שהתישו אותי עם כל בדיקה אפשרית, ב1 בלילה סוף סוף העלו למחלקה, רציתי לישון בצורה נואשת, ואז נכנסת אחות ומתחילה לשאול גובה, משקל, אלרגיה לתרופות, כתובת, ביטוח ועוד מלא שאלות. למזלי בעלי היה איתי וענה לה בתוקף "ענינו על השאלות האלה כבר 5 פעמים היום לכל אחות/רופא חדש שפוגש אותנו. זה לא בעיה שלנו שאתם לא מסונכרנים ביניכם ואין לכם את המידע מסודר במחשב. עכשיו אשתי צריכה לישון, תצאו בבקשה ובבוקר נענה לכם על הכל".

להפתעתי היא יצאה וסוף סוף הצלחתי לעצום עיניים... והם חזרו בבוקר לסיים למלא את כל הטפסים.

ועד עד ואם בכלל מצליחה להניח אותם לרגע בעריסה ואז מעירים אותי ואיכשהו גם את התינוק כי יש להם מחשבה שקטנים לא מתעוררים מרעש והם כןןןןןן

קיצר זה משגע

אבל באמת מחלקה שקטה ברמות מטורפות ממש לא מרגישים שבי"ח כמעט..

אבל כן העירו אותי בלילות כמה פעמים חח אז כנראה סתם היה לך מזל מוצלח

שהן לא מעירות.

רק בלילה האחרון.

אבל ניצלתי, כי חתכתי יום קודם

;)

יש הבדל בין מחלקה של ביות לאפס הפרדה? או שזה אותו הדבר?

במחלקה ג'

מאוד רציתי ד' ולא היה מקום

אבל דווקא היה ממש בסדר

מי שהייתה איתי בחדר שמרה על שקט כל הזמן

האחיות גם כשהגיעו לבדיקות אם ישנתי או הנקתי הלכו וחזרו מאוחר יותר

בדקו כשהייתי ערה

הבעיה יותר זה עם הבדיקות של הרופאים שעושים סבב רק בזמן מאוד ספציפי אבל זה בדר"כ בשעות היום

אפשר להשלים בטיפת חלב כמה ימים מאוחר יותר.

אני לא זוכרת שאחיות הפריעו בלילה, אבל זה ממש משתנה...

אני בלידה אחת הייתי בחדר צפוף במחלקה ג עם שכנה מהממת שכל פעם שהתינוקת שלה צייצה יצאה החוצה (בעיניי ממש אקסטרה אני לא הקפדתי) ולעומת זאת בלידה שאחריה הייתי בחדר מהמם בד כאשר לשכנה הייתה תינוקת בכיינית במיוחד ועם בעיה רפואית שגרמה לה לבכות יותר ולא יכולתי לנוח בכלל...

לגבי אוכל אל תצפי האוכל בהדסה הרבה יותר טוב והרבה יותר מפנק מאשר במלונית.

במלונית החדר אוכל משותף לכל מי ששוהה שם לא רק יולדות ובכלליות לא משהו.

אם לא השתנה יש תינוקיה קטנה עם אחות אחת לא נראה לי שמגיע לשם רופא או משהו.

זה בעיקר נחמד אם רוצים לילה נוסף לנוח בשקט

מוסיפה עוד משהו לגבי הדסה

כמו שכתבתי לך, הבייבי שלי היה מאושפז, עם תמיכה נשימתית ומנוטר במשך 5 ימים

אני אושפזתי במשך 4 ימים ואז שחררו אותי (הלכתי להדסה בייבי כדי להיות קרובה אליו)

כל ה4 ימים האלו לא בדקו אותי בכלל!!!!

לא לחץ דם, ולא כלום

רק בוקר אחרי הלידה נתנו לי זריקה אנטי די והוציאו את העירוי

מאז ועד ששוחררתי לא נבדקתי

ולמה?

כי הייתי צמודה לבייבי בפגייה או בתינוקיה

והם לא טרחו לחפש אותי כדי לבדוק מה קורה אותי

למרות שהיה בהחלט רשום להם שהבייבי מאושפז

כשבאו לשחרר אותי פתאום האחות שאלה למה אין פה שום בדיקות שלך.....

היה הזוי....

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

אני לא מצליחה לקבוע תור בטלפון או באתר (כללית)...

השאלה אם זה משהו שכדאי ללכת בשבילו למיון נשים? (לא בבית חולים... במרפאה...)

או שצריך לחכות לתור שיהיה בעוד מלא זמן?

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

מעניין מה שאת אומרת, בדיוק רציתי להוציא אותו... אז זה רק מחזק את זה.

השאלה אם התור לרופא זה דחוף או שאפשר לחכות?

ועוד משהו אחרון- מה העצות להפסקת דימום? אף פעם לא התנסיתי...

אם זה לא דימום חזק אז זה לא דחוף.

עיצות לקיצור והפסקת דימום-

1. לשתות מיץ מלימון כל בוקר, במקרים קשים לשתות אחד בבוקר אחד בערב. להקפיד רק מהיום השלישי לווסת ולא לפני כן, ועדיף לטובת השיניים לשתות את זה עם קש.

2. לשתות הרבה מים

3. לא לעשות פילאטיס ומאמץ פיזי

4. ביופלונאידים לפי המינון המומלץ המצורף

5. לקחת ברזל וB12

6. לשבת באמבטיה חצי שעה ו/או לשטוף ישירות את האזור בתכיפות במהלך היום

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית

לא חשבתי שמישהו זוכרת... תודה!

לקחתי ממך כלכך הרבה השראה ולגיטימציה לא לשטוף כלים..

ולא רק את זה (איך עושים אימוג'ים??? חח)

ברוכה השבה!

אני עדיין קוראת אותך ומחכימה המון...

אל תאחלי לי לשוב, אני לא רוצה להתמכר...

לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד

ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.

במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת

והכל היה בסדר

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

הורדתי באפילציה ךפני שנים.

בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...

יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.

זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?

זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.

לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.

במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)

ואני יודעת ששיער פנים זה הורמונלי.

זה לא נעלם לתמיד.

לכן קניתי מנוי לכל החיים.

פיאות לחיים סנטר ושפם

בפיאות לחיים ובסנטר חזר לי קצת

בשפם כלום מלבד 2-3 פעם בפעם.

וניסיתי מה שאת רוצה. כולל אפילציה.

לייזר הדבר היחיד שעזר לי.

אני עם שחלות פוליציסטיות

לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...

זה מכל שיטה שמשתמשים בה או שיש שיטות שזה קורה איתן?

מעצבן כן,

פעם בחודש שעווה וכשרואה שיש צורך אז פינצטה פה ושם

אני מכירה כמה טובות בכמה איזורים אם תרצי לשמוע

או מציבה עובדה שנגמר התור שלהם ועכשיו ילדים אחרים.

אין לי עניין לחנך ילדים של אחרים.

בבית אפשר להסביר למה בחרנו ככה במקום לעמוד על שלנו כמו שמגיע לנו, אבל בסוף אני אישית לא מעוניינת בויכוחים מיותרים.

אומרת לילדים שלי שזה ממש מבאס שאחרים לא נותנים להם תור ונעשה משהו אחר

בדרכ גורם לבכי אצל הקטנה יחסית

וגם גרם לזה שהילד שלי יחסית גדול לא הסכים לפנות את הנדנדה כשהיה תורו ביום אחר ופה כבר לא ידעתי איך להתמודד

ואומרת לילדים שלי שפעם אחרת נגיע לנדנדות, שמחה שאצלינו רוב האמהות בשטח וזה קל יותר

אני תמיד באה ואומרת בהומור: אז אתם פה עד מחר? עד החגים? לא פשוט שאדע...וכו וכו הם מבינים, עוד קצת הומור ואז הם קמים.

לגבי המציקים- הייתי מיידעת את האמא, או מעירה להם בעדינות. לא לעניין

ילדים אחרים לא צריכים לפחד לחכות בתור לנדנדה.

(הערה- אני מהאימהות המתערבות, יצא לי להפריד ילדים באמצע מריבה, להסביר לילד שלא מקללים או שיש פה ילדה שמחכה שעות בתור ועוד כהנא וכהנא.

בד"כ ההורים בטלפון לצערי ולא שמים לב לילדים שלהם, ולא אכפת להם מה קורה לילד (וקרה לי שילד בא אליי ולא לאמא שלו ואמר לי את יכולה להגיד לו לקום הוא מתנדנד הרבה זמן ועכשיו תורי...

אז אני מרשה לעצמי...

איזה קשה זה שהורים שולחים את הילדים לבד,

ואז ההורים האחרים בבעיה. אלה שכן היו אחראים מספיק כדי לבוא בעצמם.

אבל חושבת שהיתי מבהירה לילד טוב מאד שהוא סיים וזהו.

אם לא היה עוזר והיתי רואה שהוא ממש חצוף ושם עלי פס,

היתי מסבירה לילד שלי, שיש ילדים שלא יודעים לכבד ולהקשיב, ואין לנו מה לעשות כי אנחנו לא מלמדים אותם במקום ההורים שלהם.

פעם אחרת כשאמא שלו תהיה פה אני אדבר איתה על זה.

אז בא נבחר משהו אחר בגינה לשחק בו עכשיו.

סיטואציה שאני שונאת אותה אבל, כי זה מציב אותך בתור מבוגר במצב חסר אונים.

כי את לא יכולה להוריד פיזית את הילד מהנדנדה.

למרות שכשהיה לי סיטואציה כזו עם ילד ממש קטן כן הורדתי אותו.

הוא היה בן שנתיים אולי שלוש, ועלה על המגלשה מלמטה ולא נתן לשאר הילדים להתגלש מלמעלה.

וכולם יושבים ומחכים כולל הבת שלי.

אמרתי לו בהתחלה יפה, אתה יכול לעלות מהסולם אבל לא עולים מיפה. יש פה ילדים שמתגלשים.

הסתכל עלי ואמר שלא.

הזזתי אותו.

הסיטואציה היתה של הורה באמת מנותק כנראה כי זה גם גיל ממש קטן, והילד ממש שם עלי פס והוא פיציי.

הרמתי הזזתי. אמרתי לו, אם אתה רוצה תעלה משם מהסולם.

איך קשה לי עם הורים שלא משגיחים יו.

יש אצלנו מלא הורים ששולחים ילדים בני שמונה כזה לבד (פעם היה גם ילד שהיה ברור שיש לו בעיות והוא ניסה לדפוקי את הנדנדה בראש של הבת שלי..)לצערי אני לא מספיק מפחידה כנראה.. אבל האמת שזה מחזיר אותי לימים שטני הייתי ילדה בת עשר וחשבתי לעצמי שאם אני אהיה מבוגרת הם בטח יתייחסו אלי..

אם לא- אז מבהירה להם שהתור נגמר. ואם צריך עוצרת את הנדנדה בעצמי.

אם ההורים בסביבה אפנה אליהם, אם לא- אדאג בנעימות אבל באסרטיביות שהילדים ירדו..

וכמובן שהמשפט שלו חצוף מאד

יש מצב שהייתי פשוט מחזיקה את הנדנדה ומודיעה להם שירדו

גדולים יותר כנראה הייתי מעירה להם והולכת משם אם לא עוזר

לא בקטע רע

אבל אם יש ילדים שתופסים מתקן כבר הרבה זמן והילדים שלי רוצים גם, אני באה ואומרת להם לרדת.

בדכ הם מתיישרים מיד ואם לא והם עם הורה שם אני דואגת לערב אותו.

זה עובד גם לכיוון השני, אם הילדים שלי על מתקן ויש ילד אחר שרוצה, אני אומרת להם לרדת כי זו אחריות שלי שלילדים שלי יהיה טוב ושיהיה טוב לילדים אחרים בסביבתם.

אבל בדרך כלל אחרי שהורה מגיע הם מתקפלים.

האמירות אלייך זה כבר חוצפה מסוג אחר.. וגם לא לרדת אחרי שהורה מבקש כמה פעמים זה לא בסדר..

לחנך אי אפשר , כנראה שלא הייתי מנסה מולם.

אני הייתי מלמדת את הילדים שלי שאם הם רואים חבורת ילדים שליליים שלא מעוניינים לוותר - שהילדים שלי פשוט יתרחקו לאיזור אחר..

הוא התנדנד מלא זמן.. והתחיל להיווצר תור ארוך... אמרתי לן שמעון (שם בדוי) תרד.. יש עוד ילדים. אמר לי רגע אמא עוד מעט. עכשיו חיכו שם גם ילדים ערסים כאלה.. אנחנו גרים בשכונת פיתוח. הוא כולו היה עם פיאות כיפה ענקית קטנצ'יק...חששתי בשבילו כבר. באיזשהו שלב אחד הילדים שאל אותו ילד נו מתי אתה יורד?... והבן 5 שלי עונה. עוד אלף דקות...

ונקרע מצחוק. והאמת גם הילדים האחרים צחקו ממנו ומהאומץ שלו.. . בסוף הוא ירד כמובן כי הכרחתי אותו. הוא לא בכה הוא הקשיב לי כי סך הכל הוא היה ילד ממושמע.. אבל הקטע עם הנדנדות זה כל כך משהו נפוץ והייתי בכל כך הרבה סיטואציות ולמדתי לקחת את הרגלים וללכת... כי יש אימהות שנכנסות לאירוע כאילו מקסימום גנבו לילד שלהם את הבימבה. . . לשחרר וללכת לדעתי הפתרון הכי טוב...

גם להיות הרבה..

אם האמהות בטח נעשה תור וכזה..

אם לא וילדים לא מפנים אז אני אגיד לילדים שלי שהנדנדה תפוסה וזהו...

ילדים נגיד שמטפסים על המגלשה מלמטה ומפריעים אני יותר אעיר אבל גם בגבול הטעם הטוב מספיק לי הילדים שלי אין לי כח לחנך ילדים אחרים...

לא נתקלת במקרה כזה:

ילד אחד על הנדנדה

אחרי 5 דקות מוריד מהירות, האמא מגיעה קוראת לעוד שלושה ילדים אחד אחרי השני כדי שיעלו אחריו.

בשלב מסוים שאלתי את האמא כמה ילדים יש לה כדי לדעת עוד כמה זמן זה ייקח, היא פחות התחברה..

כל עוד לא נתקלת בחוצפה כזאת, כבר טוב.

לגבי המקרה שלך - יש ילדים חצופים, אני לרוב כשמגיעה אם הילדים לא מבינים את הרמז הראשוני, אני ממשיכה הלאה.

סביב גיל 8 ומעלה אליאס

10-12 ומעלה סיכון

סיכון

רמי

טיקט טו רייד

שרלוק זה גם חמוד מאוד

ביג דיל

אלוף החמין

מלך הפלאפל

אונו וסט זה גם נורא כיף

אנחנו ממש אוהבים.

השועל החמקמק

טאקי

רמי

חתחתול

גילאי 4-6

זה משחק שיתופי- לכל אחד יש שחקן, וכולם צריכים לשתף פעולה כדי לצאת מהמדבר בחיים.

וגם טיקט טו רייד של אירופה, ראיתי שכבר המליצו.

ורק בקשר ל''סיכון'' - לדעתי זה משחק נוראי

ארוךךך ועם מלא חיילים פיצקים

אולי יש בנים שאוהבים את זה, אבל למבוגרים זה בלתי נסבל לדעתי...

שהילדים יכולים להתחיל לשחק במשחקי קופסה יותר בוגרים.

במיוחד כשחברה של הבת שלי מגיעה אליה.

לא זוכרת מאיזה גיל, היה ממש ממש כיף

גם אותו מאוד אוהבים אצלינו אני לא מסתדרת עם זה אז רק צופה בהם