הפעם זה ארוך. מאוד. 
מרשה לכם לדלג לאמצע. מחילה. לא הצלחתי לצמצם.
חג חנוכה. נצחון המכבים על הרומאים. וגם בחג הזה, אנחנו לא חוגגים אותו רק משמחה על נצחון העבר.
אלא גם בו יש לנו מסר ללמוד לעצמנו. לכל אחד ואחת.
בחג הזה, נצחו ה"דוסים". השמרנים. הלפלפים..
יהודה המכבי ואחיו לא היו אנשים ענקים, שלמדו מיומנויות לחימה רבות. להפך. הם היו הדוסים.. האלה שישבו ולמדו.
(ועכשיו שיעור דמיון מודרך 
תחשבו על בינישי"ם בשיעור י' במרכז הרב, ותנסו לחשוב אם הם יצליחו עכשיו להלחם בצבא ארצות הברית. נסו ותהנו 
)
אז איך נצחו? מאיפה הכוח?
רבי נחמן אומר: "עיקר הגבורה היא בלב". הגבורה, האומץ - מקורם בלב. אדם אמיץ בלבו, לא בשכלו.
ואם הגבורה היא בלב, אז איפה הגבורה של ה97% הנותרים של העם - שהתיונו? מה, אין להם גבורה. הרי היא בלב..
אז גבורה, זה דבר הטמון בכל כל יהודי. "ישראל עזים שבאומות". כי את הגבורה, את העוז - צריך לגלות.
היא קיימת, אבל מסתתרת. ואיזו גבורה זו? גבורה של תורה! כי אם לא - היא תתקפל יופי.
אנחנו רואים יפה מאוד איך במדינתנו הקדושה והמרוממת, יודעים להתקפל יפה מאוד. ולתת לאויב חזרה את שטחיו. ועוד לקרוא לזה 'שלום של אמיצים'. ממש גבורה ואומץ יש בנסיגה.
נחזור לעינין..
חודש כיסלו. ובמילה 'כסלו' תמונות שתי מילים. 'כיס' ו 'לב'. (אומנם עם ו', אבל זה דומה. משו בסיגון שלא תפסתי..]
הלב שלנו הוא כמו כיס. כיס שמכיל הרבה דברים. הרבה מידות. אנחנו יכולים לקחת אותם לטוב ולרע.
גיבור, זה אדם טוב. אבל גם פושע, שיש לו אומץ לעשות קרב יריות מטורף עם שוטרים הוא גיבור. אבל לכיוון השלילי. ורבי נחמן אומר שכשאנחנו משתמשים במידה, לא נותר לנו כוח לצד ההפוך.
לכן, לא פלא שלפעמים לרע יש לנו מלא כוח - ושאנחנו רוצים להשתמש באותו כוח לכיוון החיובי - אין לנו כוח. הוא נגמר. השתמשנו בו לרע.
כנ"ל מידת האהבה. אדם יכול להיות עם אלף בנות, ולכן אחר כך אחרי החתונה לא יהיה לו טוב עם אשתו. הוא בזבז כבר את רגש האהבה.
אבל -- כשאדם חוזר בתשובה המידות חוזרות אליו. ל'תשובה' יש כוח אדיר של משיכה. היא מסוגלת למשוך את הכוחות שלנו שטבעו בבוץ.
ורק אם נכניס טוב לליבנו - הוא יצליח להיות גיבור לצד החיובי.
(כדי לכם להמשיך לקרוא, עכשיו מגיע החלק היפה 
<ר>)
בחג אנחנו נוהגים להגיד את : "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד".
למדה מודגש לדוד, הרי כל המזמורים נכתבו על ידו. אלא שזה בא להדגיש לנו. אצל דוד המלך תמונה הדרך לבנות את הבית. [בית ה'.]
דוד המלך, בא בשם ה'. לא בשם הכוח והמלחמה. איך הוא בא לגולית? בשם אלוקיו. לא עם כל ציוד המלחמה כמו גוליית - והוא ניצח. ומימנו למדו המכבים. שגם באו בכוח ה'. "מי לה' אלי".
הם באו בשם ה'. לא כמו המתיוונים שרצו להדמות ליונים. הם היו הפאנטים. הקיצונים. שהלכו עם ה'. (ואל תחשבו שהמתיונים לא באו מבתים דתיים. הם היו אנשים רגילים ממש!)
הם היו שפוטים של ה', לא של הגוים. לא של אובמה. 
ומה זה הבית? בית המקדש.
ובתקופת המכבים לא בנו מקדש, אלא טהרו את המזבח. מזבח זה מקום שמקריבים בו קורבנות. הם לא טיהרו את קודש הקודשים. זה לא הדבר הקריטי.
וזה בא ללמד אותנו שאם אנחנו באמת רוצים להיות בבית ה'. באמת רוצים להתקרב אליו - אנחנו צריכים להקריב מעצמנו! לא להיות חצי בזה. חצי בזה.
דוד המלך ומהכבים לא שמעו מוזיקה לועזית הם לא גם ראו סרטים, וקראו ספרים של תרבות יון על הדרך.
ברובד הפנימי שלנו. מה אנחנו שרים בסעד"ש? "בלבבי משכן אבנה.. ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו".
מזבח. להקריב. לו בפשרות. מה אני מקריב? דבר שחשוב לי. לא דבר שקל לי איתו. דווקא מה שקשה לנו, אבל אנחנו יודעים שצריך שינוי. שיפור.
ואנחנו צריכים להחליט אם באמת אנחנו מוכנים להקריב. אם אנחנו באמת מוכנים לשנוא את הרע.
כי אי אפשר לנצח את השקר אם אנחנו אוהבים אותו. "אוהבי ה' - שנאו רע".
כי מה שאתה אוהב - מנצח אותך! וזה מה שעשו היונים. הם שילבו בין התרבות היהודית. לזו הגוית. היונית.
הם תרגמו את התורה ליונית. כי מה הבעיה, נשלב בין השנים.
ולפעמים, גם אנחנו במקום הזה של המתיונים. אנחנו לומדים תורה, אבל תוך כדי רואים סרטים מסוימים, שומעים שירים מסוימים.. אנחנו מנסים לשלב בין שני הדברים. (הלוואי וזה היה יותר קל להפסיק עם זה. 
)
ואחר כך אנחנו לא מבינים למה אנחנו לא כל כך מתחברים לתורה. למה זה לא בא לנו טביעי.
כי אצלנו בלב יש 100% יכולת להתחבר. ואנחנו מחברים את עצמנו גם לדברים לא טובים - אז כבר לא נותר בנו כוח לתורה. אנחנו גם טיפה מתיונים.
המלחמה קיימת גם היום. אנטיוכוס רק שינה את השם.
ורגע נחת לבנות שבחבורה -
מי הרגה את אנטיוכוס? את מקור הרוע? יהודית! אישה!
כי לאישה יש מטבעה את המקום הזה של חיבור לה'.. לכן גם נשים חיבות במצווה.
אישה מחוברת בטבעה לאלוקים. אנחנו צריכות (וצריכים ) שיהיה לנו חיבור טבעי לה'. לא חיבור חיצוני לה'.
מה זה טבעי? חי. רגיל. כמו שאנחנו לא חושבים לפני שאנחנו נושמים. התורה צריכה להיות טבועה - טבעית בתוכו.
ועוד נושא - יש מחלוקת בין בית הילל לבית שמאי. האם 'הולך ומוסיף' או 'הולך ופחות'. אבל בשניהם מודגשת המילה 'הולך'. כי יהודי תמיד הולך! יהודי לא נשאר במקום. הוא לא יכול לא לעשות רע, אבל גם לא לעשות טוב. זה או או.
הלב של היהודי זה כמו בור. בבור יש או נחשים ועקרבים [כמו אצל יוסף] או מים. אין אמצע.
יש לנו פה עינין של "סור מרע, ועשה טוב". בטוב - תוסיף. ברע - תמעיט. ביהדות גם "לא תעשה" זה מצווה. לפעמים צריך גם לא לעשות.
אנחנו צריכים שמקור ההנאות שלנו, האהבה, השמחה שלנו - תהיה מחוברת לטוב.
והנאה, עונג - שייכת למקום של אהבה. כי אני לא נהנה מדבר שאני לא אוהב.
אנחנו צריכים להתענג על ה'. ואם העונג במקום שלילי - אז בעונג, יש גם אותיות נגע.
כי לא נשאר לי כבר מקום ברגש לקלוט דברים חיובים. שבת זה דבר מדהים - אבל יש אנשים שבשבילם היא סיוט.. אין להם כבר כוח להנות מימנה. העונג שלהם במקום אחר.
ובחנוכה, זה הזמן לשנות. להשתנות!
ודווקא היום - נר שני של חנוכה. זה היום שהוא 'הולך ומוסיף'. הראשון. כי אתמול יצרנו. אבל ההתחלה של ההוספה היא היום. וכל ההתחלות קשות.
ולהתחיל להשתנות, להתקדם. זה הכי קשה. והיום כדי לקבל דבר אחר להתחיל בו.
ולהתפלל על זה! ה', תן לי כוח להתחיל מחדש. להשתנות. תן לי את הגבורה ללכת איתך באמת, ולא בתרבות הגוים. גם היום הזה מקושר ליצחק אבינו - שמימנו לומדים על גבורה. הוא הסכים להעקד על המזבח.
ולהתפלל גם שה' יראה לנו במה כדי להתחיל.
כנ"ל 'מה עוז צור'. יש שם את כל הגלויות. ואיך מנצחים? בחנוכת המזבח! ביכולת להקריב.
אז סיכום בשלוש מילים - בשביל להיות גיבור צריך להתחבר לתורה, להיות מוכן להקריב!
שנזכה.
סליחה על האורך. לא הצלחתי לקצר.
תרשום, תרשום:
-מישי אמרה פעם.. "אין לי אומץ להתאבד".
אבל בעצם, התאבדות זה בכלל לא אומץ. זאת הבריחה הכי גדולה שיש. אדם מוכן לסבול דקה שתיים, בידיעה שזהו - זה נגמר לתמיד.
אתם יודעים מה זה לחיות פה 120 שנה?!?! לא פשוט בכלל.
-מקום לא בריא זה לא רק סמים וסגרויות. אפשר להחמיר במצוות, ממקום לא בריא בנפש. של חרדה. של אובססיה.
אדם יכול להנות מצומי. ממסכנות. אדם כזה יכול לגרום לעצמו לקושי, כדי לראות את עצמו סובל. כי הוא שנוא ת'צמו. מזוכיסט שמחמיר על עצמו כדי להקשות על עצמו. ממש עבודת ה' בריאה ונכונה.
