קשה לי לראות חבר'ה שמתווכחים על נושאים ברומו של עולם (מתבטא בעיקר בפוליטיקה והשקפה דתית), אבל רואים שעולם הערכים שלהם פשוט מעוות.
אני מתכוונת מבחינת מידות.
לדוג' מידת השנאה.
זו מידה שהיא יכולה להיות חיובית אך ורק במקרים מאוד מסויימים ובמנות קטנות.
לפעמים רואים תופעה של אנשים שמרוב שהם להוטים בעמדות שלהם הם מגיעים למקומות כ"כ הזויים של שנאה לאחר.
רואים שהשנאה לא תמיד מגיעה ממניעים טהורים של שנאת המעשה, אלא גם שנאה אישית כלפי הבנאדם. וזה מביא למקומות בעיתיים ביותר.
אז אנשים, לפני שאתם רצים לצעוק ולהתווכח, שבו ותחשבו -
האם אני עושה את זה באמת לשם שמיים, או ממניעים לא טהורים עד הסוף..?
עוד תופעה נפוצה -
אנשים שמתווכחים בקולי קולות (או במילים חריפות), יורדים לפסים אישיים (!!),
והנה הפרדוקס -
על מה הוויכוח יכול להיות?
על האם המקרה X הוא חילול שם שמיים (!!!)
וכן על עוד נושאים שמי שמסתכל מבחוץ רואה שזו סיטואציה הזויה.
תראו עד לאן זה מגיע.
קצת לימוד זכות על האחר, קצת עין טובה, וקצת ענווה. ואז אפשר לנהל כל דיון בצורה מכובדת ולשם החתירה אל האמת.
ד"א, לא שצריך אותי כדי לדעת את זה, אבל מסילת ישרים ממש מומלץ.
הרמח"ל מדבר הרבה על הדברים האלה.
צריך לעבוד על זה הרבה, אבל לדעתי רק ככה אפשר להגיע לחברה מתוקנת.
חנוכה שמח עם הרבה אור!!
