היום נסעתי לי למפגש עם חבר שגר בתוך יש"ע. נסענו בין השבילים של אזור מישור אדומים, מוזיקה שקטה ברקע ואני מתחיל להרגיש רגש אצלי בפנים.
רגש חזק כזה, משהו עמוק, מיוחד, משהו שלא הצלחתי להסביר.
אהבה. אמיתית. עמוקה.
אני מסתכל ואוהב את כל מה שאני רואה.
אני נוסע ומרגיש פעימות של אהבה לארץ ישראל.
ואז אני מבין שטעיתי אחרי הכל.
שהתפיסה שלי את ארץ ישראל הייתה רדודה.
שלא הצלחתי להבין את העובדה הפשוטה הזאת. אני אוהב את הארץ הזאת. אני חלק ממנה והיא חלק ממני
וזה משנה את התפיסה פתאום.
כן, תמיד זה היה 'לא נותנים כלום לערבים'
תמיד זה היה 'אני ימני הומניסט'
מצד שני אף פעם לא הבנתי את הימנים הקיצונים למיניהם
לא הצלחתי לגרום לעצמי להבין איך אפשר מתוך אהבה לארץ (שגם אני אוהב, לא?) להגיע לאלימות.
חשבתי שזה סתם, זאת האמת.
קיטלגתי וטעיתי.
התפיסה שלי אותם הייתה רדודה וחשבתי שהם סתם קבוצת בריונים עם אידיאולוגיה מסוימת
ואז, אני מסתכל על ארץ ישראל, על הר הטרשים הפורח ומרגיש
מרגיש את האהבה לדבר הזה
שהוא חלק ממני
אני מסתכל על עצמי, ועל זה ואני מבין ש...
כן, אני אוהב את המקום הזה
וכן הוא שלי
רק שלי
וכן- אני מבין למה זה כואב להם כל כך, לקובץ המשוגעים לדבר הזה
הם מחוברים לאדמה הזו בצורה שאני יכול רק לחלום עליה
הם חיים אותה.
ועל זה הם נלחמים
והם טועים
לא צריך אלימות
אבל זה כואב
כמה שזה כואב.
כי זה חלק מאיתנו, אמיתי וחי ופועם ו..
ברור למה שמישהו אחר יהיה בה יכאב לנו מאוד
וברור למה יכאב לנו שלא נותנים לנו להתיחד איתה ושתהיה שלנו באמת.
אז לא, את דעותיי לא שיניתי, אולי קצת, נחכה ונראה, אבל את ההבנה שלי את ארץ ישראל ואותנו כן ואת היחס שלי לגבעונים כן.
אה..ואני רוצה לגור במישור אדומים :D
ושיר שכתבתי על זה:
ארץ נשכחת
ארצי, את לי ארץ מולדת,
ילדתיני בדמי אבותי.
איך זנחתיך, איך עכשיו את אובדת,
איך שמטתי אותך מבין זרועותי?
את אימי, לי את אם מחבקת.
איך מסעי במדבר לך שכחתי?
איך במקום לחזור אל חיקך, אם שותקת,
חזרתי אליך אך אל ביתי לא שבתי?
את ליבי נתתי לאחר,
כנראה לעצמי ולעם.
ושכחתי אותך, המולדת
שילדת אותי בין פרחים ובין ים.
ארצי יחידה, את לי ארצי אהובה
גם שבע שנים לך לא עבדתי
לא יום, גם לא לילה שעבר מחובה
לצלילי שיר שירינו לא רקדתי.
אהובתי, יחידה, יונתי תמתי
את דלתי, סוגרי לא נפתח
הגעתי אליך, וכבר עזבתיך
בינינו חומה- שלמת מלט ופח.
את ליבי נתתי לאחר,
כנראה לעצמי ולעם
ושכחתי אותך, המולדת
שקידשתיך ואירשתיך לי לעולם.
ארצי, את לי בת יקרה,
הפקרתי אותך מליבי.
גבעותיך הפקרתי, שם שלהבת זרה
יוקדת תחת עץ- במקום דביר.
ביתי יקירה, איך השארתי אותך?
איך חזרתי ולא היכרתיך?
אזיק שניתצתי עכשיו מרותך
אל ליבי שלא זוכר היותיך.
את ליבי נתתי לאחר,
כנראה לעצמי ולעם.
ושכחתי אותך, המולדת.
אליך ייחלתי- אל גבעות עולם.
מה אתה כתבת??
!!
