את דברי הגמרא במסכת ברכות (לד: ):
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אל יתפלל אדם
אלא בבית שיש שם חלונות.
ופירש רש"י שם:
שגורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע.
והגמרא הזאת נפסקה בשו"ע (או"ח סימן צ ס"ד). ומה שלכאורה
דין זה סותר לדין האחר המבואר בשו"ע (סימן צה סעיף ב), יעויין
שם בכה"ח אות ח שיישב בשני אופנים.
ומעודי תמהתי ככלל על עניין הנשיאת עיניים אל השמים כביטוי
של פנייה כלפי מעלה, שהוא מוטיב מרכזי מאוד במקרא ובכתבי חז"ל,
שלאור הידוע בימינו קשה מאוד לומר שהפונה לשמיים הרי הוא כפונה
כלפי מעלה, שהרי גלגל הוא שחוזר בעולם, ולפעמים עליונים למטה
ותחתונים למעלה. ובפרט שמושג המרחב הוא מאוד יחסי.
ונראה, שסיבב עילת כל העילות, שהידע האסטרונומי בראשית ההיסטוריה
האנושית אכן יורה לבני האדם על כך שהשמים יסמלו גובה ועליונות, ותודעה
זו תשתרש כ"כ בלב כל האנושות, עד שגם כאשר יוודע להם אמיתת העניין,
שהכדור סובב על צירו, לא תיעקר מהם אותה הסימבוליות של נשיאת
העיניים כלפי שמיא.
ועצם העניין שרצה שבני האדם ישאו עיניים כלפי השמיים, הוא משום שמראה
השמים עצמם אינו מקרי, וכנראה רומז בזעיר אנפין למראות עליונים ע"י השתלשלות
אחר השתלשלות, ורמזו חז"ל בקצרה על העניין הזה באמרם (מנחות מג: ) תכלת
דומה לים וכו'.