ואז להיכנס ממש בפנים לקח שעוווווווווווווווווות.

ושהייתי קרוב כבר פתחו את השערים ואז כולם נדחסו פנימה.

השגתי כרטיס לאולם ובגלל שהוא התמלא ישבתי ביציע.

אב גם שם היה כיף...

ואנחנו, משפחה תומכת, ישבנו כל החידון וריחמנו על לוי סודרי (המעולה!!)

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....