מה קרה בשבת שאת מפחדת לראות?

הייתי מנחש בצד המשפחתי.

לא חייבת לענות בפורום כמובן. אבל בגדול מחלות באות כדי "לשמור" עלינו מדברים שאנחנו צריכים "עזרה" כדי להתמודד איתם. 

בעלי והילדים הלכו לבית הכנסת ואני קראתי ספרים.. אבל בהחלט מחשבה עבורי

אם יש רופא בקהל- האם אנטיביוטיקה בכדורים "ציפוויט" יכולה לעזור? יש לי בבית

לא שאני מתכוונת לקחת בלי אישור מרופא

(או שכן)

לא שייך להעלות לפה כי זה סוג של לפרסם וגם כי אין לי כח לויכוחים עם @פשוט אני.. .

אם למישהו יש שפעת, הגוף שלו לא מנסה לשמור עליו, הגוף שלו פשוט נחדר על ידי נגיף שמשבש את פעילותו ופוגע בו.

באותה המידה אפשר להגיד שאם מישהו ספג קליע של אקדח, זה כי הגוף שלו רוצה לשמור עליו שלא יהיה לו עודף דם. או אם מישהו ספג פגיעה מפגוש של מכונית, הגוף שלו רוצה לשמור עליו מפני עצמות שלמות.

העובדה שאת הקליע ואת הפגוש רואים בעין ואת החיידקים לא רואים, לא אומרת שהמהות שונה בהקשר הזה. זה הבדל טכני בגלל הגודל של הגורם הפוגע, אך אם אתה לא רואה את החיידק זה לא אומר שיש פה איזה כוח מיסטי ומסתורי.

קודם כל יש חיידקים וכל מה שאתה מתאר.

כשיש מערכת חיסון מתפקדת הם נשארים בחוץ. כשיש חולשה - הם נכנסים פנימה.

מערכת החיסון עובדת 24/7 בסינון מיליוני גורמים שחודרים לגוף בכל יום. יש פתוגנים כל כך חזקים, שאף מערכת חיסון לא יכולה לעמוד בפניהם, בחלק מהמקרים היא תצליח לחסל אותם אחרי שכבר גרמו למחלה ולסבל ובחלק מהמקרים זה ייגמר במוות (למשל וירוס הכלבת יהרוג תוך ימים גם את האדם הבריא ביותר בעולם).

הבעיה היא לא תמיד חולשה של המארח, אלא העוצמה של התוקף.

גם אפוד קרמי יכול להיחדר על ידי קליע, האם זה אומר שהייתה לו חולשה? שהוא רצה להיחדר בשביל לעזור לתקן משהו?

ואם באמת יש מערכת חיסונים חלשה מאיזו שהיא סיבה, אז היא חלשה בכל הגוף. אותם הנוגדנים שהיו אמורים להגיע לכבד אך לא הגיעו בזמן או בכמות מספקת, לא יגיעו גם אל העיניים וגם אל הריאות.

אין דבר כזה שהמערכת החיסונית חלשה דווקא באיבר מסוים. אם היא חלשה אז עוד ועוד פתוגנים יצליחו לחדור, הניסיון להגיד כאילו החדירה תהיה דווקא לעין כי יש קשר למשהו שלא רוצים לראות, מנותק לחלוטין מהדרך שבה המערכת עובדת.

המערכת לא יודעת לקרוא את המחשבות שלנו ולעשות שביתה דווקא באיבר מסוים בהתאם לרגשות והמחשבות שלנו באותו היום.

א. רופא עיניים יידע לעזור

ב. מאוד מאוד סביר שרופא המשפחה לא טועה. אני לא במקום של להגיד אם הוא צודק או לא, אבל אם את לא מרגישה בטוחה - אל תהססי ללכת לרופא עיניים.

אני פשוט לא מבינה למה אחרי 4 ימים של כאבים אודם ונפיחות (אני לא יוצאת מהבית מרחמים על אנשים שצריכים לראות את זה) אין שיפור! הפוך המצב רק מחמיר

תלכי לרופא אחר, ספרי לו מתי זה התחיל, מה אמר ומה רשם הרופא הקודם, כמה זמן עבר, והוא כבר יבין האם זה נורמלי או שדרוש טיפול אחר.

אני אישית *הרבה מאוד פעמים* לא סומך על רופאים. במצב כזה אני הולך לאחד אחר, עד שאני מקבל תשובה לשאלה.

גוגל אומר שאין הרבה מה לעשות חוץ ממה שהרופא עיניים אמר לי לעשות.

אבל אחרי החוסר סבלנות שלו מחר אני אלך להתייעצות בתל השומר

מניסיון הם טובים כי הם תמיד מתייעצים עם מלא רופאים . ככה קשה יותר לטעות.

אבל אם מישהו יודע לגבי הציפוויט אשמח

בדרך כלל זה יורד אחרי כמה ימים. אם לא אז תחזרי לרופא עיניים. אצלי זה נמשך חודש. ואז הרופאת עינים שלי שלחה אותי לרופאת עיניים מנתחת. ממש. היא הרדימה את המקום ופתחה וניקתה ואחרי זה תפרה תפר אחד. לא רוצה להלחיץ אבל זה לפעמים מתפתח לכזו דלקת כך שאין ברירה אלא לפתוח בכירורגי. יש לזה שם ברפואה לא זוכרת מה.

זה לא כואב ולא כלום. גם לא התפר. לא נשארה לי צלקת

שיהיה בהצלחה 

הרופא בקופת חולים יודע להתערב פיזית בגוף כדי לרפא את  הסימפטום. הוא לא יודע לרפא את המחלה מהקצה שלה.

למען הסר ספק: אני לא נגד ללכת לרופא כשחולים. זה בסדר. וגם לקחת תרופות זה בסדר וצריך. אבל יש עוד אפשרות שיכולה למנוע את המחלה או לקצר אותה.

אם יש לכם התקף לב, לכו לחדר מיון.

לרפואה המערבית אין מענה להרבה מאוד סוגים של מחלות בעיקר אלרגיות למינהן. הכדורים שלהם (יודע, ניסיתי במשך עשור) פשוט לא עוזרים וגם הניתוח לצריבת האף כדי שלא ינזל גם הוא לא לגמרי עוזר. ושם יש מענה אחר וזה גם בסדר.

ומה עושה אנטיביוטיקה לאדם עם דלקת גרון? רק מחלישה את הכאב או גורמת לחיידקים להתפרק ולהיספג לעולם שכולו טוב?

ומה לגבי הקרנות שמחסלות תאים סרטניים?

הרפואה המערבית יודעת להשתמש ברעלים ובהקרנות בשביל להרוג את הסרטן יחד עם חצי גוף. היא לא "מרפאת" אותו. היא פשוט הורגת אותו באלימות.

זה בסדר כשאין לנו פיתרון יותר טוב ולמען הסר ספק כשיש סרטן הולכים לבית חולים.

ועדיין - אבל היא לא יודעת להגיד למה פתאום הופיע סרטן אצל אדם ספציפי ולמה באיבר ספציפי.

אנטיביוטיקה קצת חריגה פה ובאמת הורגת את החיידקים. דבר  שהוא במקור תפקיד של מערכת החיסון הבריאה. אני לא נגד כשצריך. אבל פשוט צריך לדעת.

זה שלרפואה מבוססת ראיות עדיין אין תשובה לכל השאלות,

לא אומר שיש שיטה שלא מבוססת על ראיות שיודעת יותר טוב.

והפכת אותו כבר ממש למיסטיקה.

רגע אחד היא לא רצתה לראות משהו, אולי, המצאנו את זה הרגע, ואז למחרת היא כבר עם שעורה בעין?!

נו נו

במצב כזה גיליתי אלרגיה לחומר של המגבונים. החלפתי חברה והכל עבר תוך יום.

שורף לך יותר אחרי הניקוי/ הטיפות?

תחליפי חברה. לי של דוקטור פישר היה טוב

המגבונים אמורים לתת הקלה רגעית

מרגיע מאוד

גם המגבונים של דר פישר מכילים גם קמומיל.

והמצב השתפר. היום בבוקר הצלחתי לפתוח את העיין.. מקווה שמגמת השיפור תמשך. מאמינה שכן אבל אםלא אז בהחלט אלך למיון. תודה רבה לכולם

גיסות לא חסינות מקנאה. גם לא אחיות. על ענייני כספים ועזרה, לא רואה סיבה לשתף אף אחד. בטח אם זה לא סימטרי. את לא אשמה שיש לך כמובן, ב"ה ושיהיה לבריאות, אבל אל תסמכי יותר מדי על אנשים סביבך שישמחו במה שיש לך ולהם לא

לב שבור זה דבר קשה ומאתגר מאוד.

איך הקשר עם שתי הגיסות השניות?

בהנחה והוא טוב אז לשמור אותו ככזה, להיות איתן בקשר שיכירו אותך טוב, זה רק יעשה לך מקום חיובי אצלם ואצלך.

תחזקו את התא המשפחתי הקטן שלכם. לא צריך להיות בקשר שלילי בכח.

אני לא יודע איך זה הגיע אלייך אבל אולי באותה הדרך להעביר אליהן חזרה שכל מה שחושבות (בעיקר בתחום הכלכלי אם זה מה שמפריע) הוא לא נכון, אולי אפילו לנסות להיות איתן בקשר יותר קרוב אבל עם כל אחת בנפרד כדי שיכירו אותך טוב יותר.

בכל אופן אם לא הולך והן עושות לך רע פשוט תקחי מרחק במידה מסויימת

כדאי להחליף.

בהצלחה עם הגיסות ובכלל. 

להיות פה אנונימיים

כדי לשתף בנוח דברים אישיים

הן חושבות שאת עשירה, למה זה דבר רע? בעיני דבר טוב. בקרוב אצלי 😆

קורה שבמשפחה מדברים אחד על השני. זה אולי לא טוב, אבל בסופו של דבר זה משפחה. אם אין איזה מריבות מוגזמות, לא הייתי לוקחת את זה ללב. אז אמרו ככה או אחרת, נו, לא קרה לך שדיברת על אדם אחר אפילו שאת אוהבת/ מחבבת אותו? תמיד יש ביקורת על אחרים. זה לא גורע מהמשפחתיות או מהחיבה אחד לשני. אפשר רק ללמוד מזה על עצמינו, מה לא לעשות לאחרים. מאמינה שאם תמשיכי לאהוב את עצמך כמו שאת ולהיות בטוחה במקום שלך במשפחה, בלי לשפוט אחרים על התנהגויות או אמירות, זה יקרין החוצה. 

כן יש בזה מן האמת

תודה הכנסת אותי לפרופורציות

ממש לקחתי את זה קשה אתמול 

רק תדעי שזה שמדברים מאחורי הגב

לא בהכרח אומר שהן לא אוהבות אותך או לא מעריכות אותך

לפעמים אנשים מלכלכים גם על אנשים שהם אוהבים

בעיקר כי מקנאים

עד גיל 3. עם כולם.

בפועל

את הגדול שלחתי בגיל 9 חודשים

אמצעי בגיל 4 חודשים

קטן בגיל חצי שנה.

גיל חצי שנה מוקדם מדי לדעתי.

אבל שוב,זה תלוי אם את עובדת או לא.

זה גיל שהם מתחילים לפתח מיומנויות חברתיות

בפועל הכנסו אותם מוקדם יותר מטעמי עבודה

בגדול - להתעניין בשלומה, אבל להתעניין באמת, לא כמו שאנשים שואלים מה שלומך ובכלל לא מקשיבים לתשובה. להתעניין מה יעשה לה טוב, להתעניין (שוב, באמת) איך עבר עליה היום וכד'.

אבל ספציפית  - לא פירטת מה זה 'לא הרגישה טוב'.

אם היא קדחה מחום או הקיאה שוב ושוב - מובן לבד שצריך לבטל.

בגדול, תתפוס אותה לשיחה בזמן רגוע ותסביר לה שמה לעשות, אתה לא בוחן כליות ולב ולא קורא מחשבות. אם היא רוצה לשנות משהו שכבר סוכם - שתגיד בפירוש.

בהצלחה 

היא לא מעיזה להגיד את זה. וכידוע, כל מה שלא אומרים מתנהגים. כלומר תנסה לחשוב מה הסיכוי שהיא פשוט נהיית חולה (באמת, אני לא טוען שהיא משקרת!!!) כדי שאתה תעשה מה שהיא מבקשת. כמו שאמרת - היא לא  רוצה לצאת האדם הרע.

האם היא רצתה / הסכימה מראש שהחבר אמור להגיע? כלומר, זה היה על דעתה?

מרגיש לי שהיא מצד אחד אומללה ומצד שני משחקת פאסיב אגרסיב. כלומר לא משנה מה שתעשה היא תהדוף את זה ותרגיש שאתה "לא עושה מספיק". ומהצד שלך אתה פשוט רוצה שזה יקרה (שהיא תרגיש מרוצה) אבל בדרך לשם יש משהו שאתה  מפחד ממנו בצדק או שלא בצדק.

גם זה שהיא "חולה ומתפקדת כרגיל" זה נורה אדומה בעיניי. כלומר, משהו קורה שם ואם היא הייתה כותבת פה הייתי מבקש ממנה להתבונן.

של שני בני הזוג, בלב שלם.

ממה שכתבת - נראה שלא שאלת אותה לפני כן אם היא מוכנה שתזמין את החבר הזה. וגם אם כן שאלת אותה - היא לא הסכימה בלב שלם.

ומכאן מגיעים לכלל השני: לא להחליט דברים באופן כללי בלי לקבל הסכמה של בן הזוג.

ברגע שתשאל אותה על כל דבר שאתה רוצה לעשות (ומשפיע על שניכם/על הבית) ותתייעץ איתה מתוך כנות לקבל את מה שהיא מבקשת - היא תרגיש שאתה רואה אותה.

זה מה שנראה לי, על רגל אחת.

(ובאופן כללי, נשמע שכדאי לכם ללכת לייעוץ אצל איש מקצוע טוב כדי לדבר על כל הדברים האלה ולקבל "כללים" לזוגיות טובה.)

זה לא ממש משנה הרעיונות שלנו, היא צריכה להבין מה גורם לה להרגיש טוב. 

זה לא התייעצות שלך, אלא בעצם אשתך שואלת - איך אני ארגיש שאני חשובה לו? וזה שאלה שלא ממש אפשר לענות עליה. 

כשאדם לא מובן לעצמו, איך יהיה מובן לסביבה?

אתם עוד לא עשיתם את הסוויצ' בראש

שאתם משפחה ולא דירת תיכוניסטים

אם היא לא מעוניינת באורחים או היתה מעוניינת והתחרטה, מהצד שלה היא צריכה להגיד לך במפורש ולא לשחק נחש נא.

ומהצד שלך, אישתך באמת צריכה להרגיש קודמת לכל, ובמידה והיא לא רוצה, גם אם לא נעים, אתה צריך לדאוג לה במקום הראשון.

אבל אם אני זוכרת היחסים אצלכם מורכבים בלי קשר ואולי קשה לכם לקרוא סיטואציות אחד של השניה.

אאלץ לתת לה לתקן אותי ואז ארשום את התיקונים.

היא רמזה

ואתה הבנת

אבל לא רצית לבטל

בגלל ההרגשה של החבר

היא מבינה שהיא פחות חשובה

כי ההרגשה של החבר יותר חשובה משלה

היא צודקת במבט שלה

אתה צודק שאתה רוצה שהיא תדבר בצורה ברורה ולא ברמזים

יש הרבה אנשים שמדברים ברמזים ויש הרבה אנשים שלא מבינים רמזים

מספיק שאחד מבני הזוג עושה עבודה בנושא

מדבר באופן ישיר

ומברר צרכים וסיטואציות באופן ישיר עם השני

והיא צריכה לעבוד על להכיר את עצמה ולהביע את עצמה ברורות

ואתה - לגלות רגישות ולשים אותה בראש סדר העדיפויות. היא לא צריכה להיות מאוד חולה כדי לא לארח. ועם זה שהיא אמרה לך שהיא לא תגיע לארוחה (מה זה אומר בכלל לא להגיע כשאתה מארח בבית שלך?) היה אמור לגרום לך להבין שאתה מחזלש אותו

אגב,מי עשה הכנות ובישולים לאירוח הזה?

כייף פנק אותה

תתנצל תהיה גבר

יאלה דף חדש 

יום כיף - ודאי, באהבה

להתנצל - איך מתנצלים כשאתה לא מאמין שעשית משהו לא בסדר? אפשר להקדיש רע על המצב, אבל להתנצל מבחינתי זה אומר שפעלתי לא נכון (עקב רשלנות, רוע לב וכו) והייתי פועל אחרת.

אבל אני לא מרגיש שפעלתי ברשלנות או רוע לב...

ואז אני מרגיש שאני משקר.

אני מצטער ומתנצל שמה שעשיתי ציער אותך ופגע בה.

זה לא כי אתה אשם, או כי בהכרח עשית משהו לא בסדר (לפעמים כן ולפעמים לא)

אלא כי לא רצית שהיא תרגיש רע ושיכאב לה. רצית שתרגיש אהובה ותשמח וזה לא המצב

מאחורי הקלעים, שאשתך, כמו רוב הנשים רוצה וצריכה להרגיש שהיא במקום הראשון בשבילך.

יותר מכל חבר, יותר מהאי נעימות שלך, יותר מכל דבר אחר.

טוב ששוחחתם על מה שהיה.

אפשר להתנצל על זה שלא מספיק הבנת את המצב,

אפשר להביא לה שוקולד או להכין לה מרק וארוחת ערב למיטה ולהגיד שאתה אוהב דואג ורואה אותה.

כדאי לבקש שבפעם הבאה תגיד לך אם היא לא רוצה או כן רוצה משהו, ובמקביל תנסה להבין מעבר, שאם אשתך לא מראה שהיא באמת בעניין או רומזת קצת משהו כנראה שהיא לא...

או לודא דברים בצורה ברורה בלי ללחוץ משום כיוון, אלא להגיד שתגיד באמת מה נכון בשבילה ואתה תסתדר, כי היא הכי חשובה. 

(מציינת שכל זה בהנחה שמבחינת שניכם זה סבבה שאחד מכם מזמין מישהו בלי הסכמה רצון ונכונות של הצד השני, בלי קשר לחולה או לא... 

יש זוגות שזה ממש סבבה ומסוכם אצלם, אצל הרבה מהזוגות ממש לא, ואם לא אז להתחיל מזה: לשאול אם בא לה שיבוא חבר שלך)

בעומק הדברים-

מרגיש שאשתך כמו רבות וטובות לא מרגישה בתוכה שאתה באמת דואג לה ורוצה שיהיה לה טוב (על אף שניכר שאתה קשוב ומשתדל להיות עבורה), ורוצה לדעת מה טוב לה, ולכן תגיד לה: אני ממש אשמח לדעת מה יגרום לך להרגיש ככה וככה, אני ממש רוצה שתדעי שאת יקרה לי.

אני ממש רוצה לדעת אם משהו לא מתאים לך, את חשובה לי ואני לא רוצה לעשות משהו שיגרום לך צער.

נראה שהיא זקוקה ללגיטמציה לזה, כי היא לא לגמרי מביאה את עצמה....

(אם היא הייתה פונה הייתי ממליצה לה ללמוד להבין את צרכיה, להקשיב להם, לתת לעצמה לגיטימציה להביא את מי שהיא ולתקשר אותה... אבל אתה פנית אז מנסה לתת מהכיוון שלך)

אבל במקום לדבר על האירוע אגיד לך מה דעתי על אירוע כזה, כי לטעמי אלו משחקים שעובדים (ומשוחקים) בתקופה מאוד בוסרית של הזוגיות ומגיע שלב שזה פשוט לא מתאים.

דבר ראשון והכי בסיסי, אתה חייב להפנים שאשתך היא 50% בבית וזה הבית היחיד שלה ואתה הבוגר הכי חשוב לה ושהכי מצופה שיחשוב עליה וידאג לה. לכן אם היא אומרת משהו זה כפתור אדום וזה מה שאמור לקרות. נקודה.

היא לא רוצה את הבן אדם, אתה אולי יודע למה ואולי לא, אבל זה הבית שלה ולרוב האישה שותפה משמעותית בהכנת השבת. אז למה זה מגיע לה? ולחבר אתה פשוט אמור להגיד "מצטער, זה מפריע לאשתי". תאמין לי אין שום גבר שיתווכח איתך אחרי אמירה כזו.

דבר שני וחשוב לא פחות, זה שעם כל הכבוד לה ויש הרבה כבוד, אין שום לגיטימציה למצב שהיא מנהלת אותך. אם לא הבנת רמז - זה גם בעיה שלה, ואם היא הכניסה אותך לקונפליקט - זה גם בעיה שלה. כל עוד אתה רוצה להישאר שפוי, בבקשה תימנע ככל האפשר מסיגול של תחושות אשם והלקאה עצמית. זה לא יעשה טוב לאף אחד, בהנחה שאין שום נרקיסיסט/ית בסביבה.

תסלח לי, אבל אתה לא אמור להוכיח לה שהיא חשובה לך ואתה אוהב אותה וכו וכו - אתה פשוט אמרו להיות כזה, ואם אתה לא כזה - אז שום הוכחה לא תועיל (לא לה, וגם לא לך). אם היא דורשת ממך הוכחות (והפעם לא ברמזים), יש כאן שאלה גדולה מה באמת היא רוצה ממך. לא לחינם כולם פה היו בצד שלך, למרות שבעולם הפמיניסטי המשוגע שלנו הציפייה הייתה שונה לגמרי.

אז כן, היא יצרה קושי וצריך להבין את שני הצדדים. בטווח המידי ברור שאמורים לבטל את החבר, אבל במקביל, בטווח די קרוב אמורים שיחה בנושא. להבהיר את הקושי שלך ולנסות להבין אם כל מה שהיא רצתה זה שבת אחת של שקט, או שהמטרה הייתה איזה מטרה כללית של "תוכיח לי שאתה אוהב אותי (ואם תרצה: אני צריכה אותך קטן, חלש, מנוהל, מתנצל, סובל, מוכה)". ולדבר על זה, שכל צורך שעולה - אומרים אותו. זה בסדר גמור אם היא רוצה למעוך אותך, רק שתגיד את זה כדי שתדע את זכויותיך.

אבהיר שלאחר שאמרתי לה מה שנאמר כאן היא טענה שבאמת לא הפריע לה שיגיע האורח, היא גם הייתה נהנית אם הייתה מרגישה טוב.

בעיקר מפריע לה שלא הצלחתי להבין את הרמז שהיא אמרה.

היא טוענת שהיא אמרה: "הלוואי והוא לא היה מגיע", אני לא זוכר דבר כזה.

אני רק זוכר שהיא ביטלה אורחים אחרים מארוחת צהרי שבת וחשבתי שזה בגלל שהם היו יותר מדי (3, כולל אחת שהיא לא מכירה שהוזמנה על הדרך) ולא בגלל שהיא לא מסוגלת אפילו לאורח אחד.

אבל בכל מקרה אמרתי לה - "למה לא אמרת בפירוש 'אני מתנצלת, אני יודעת שאתה רוצה לעזור לו, אני כרגע לא מסוגלת. צר לי, אני חולה, בבקשה תבטל אותו' והיא טענה שהיא לא רוצה לצאת האדם הרע ש*בגללה* זה קרה ואמרתי לה שזו בקשה ממש לגיטימית ושגם ככה אני אחשוב שזה "בגללה" (כלומר בעקבות המחלה שלה שבוודאי לא ציפתה לה) גם אם אני אבטל בעקבות רמיזות שלה.

משם זה קצת התדרדר...

רקע:

אני אוהב להתנדב הרבה בכמה ארגונים שדורשים משמרות לילה או חלוקת מזון אחרי שהילדים יוצאים מהגנים, אבל בעקבות הילדים והגילאים הקשים אני כבר כמעט ולא מתנדב (אפילו לא לילה אחד בחודש).

ושם, במודע, אני אומר לעצמי: "אני לא מתנדב כי קשה לה עם הילדים, היא לא מצליחה להסתדר איתם, היא צריכה עזרה".

אני מתבאס על המצב, מתנדב כשאני יכול, אבל עושה את זה.

היא חשבה שאני הפסקתי להתנדב כי אני מבין שהילדים הם לא רק שלה (ברור שלא!) ושגם אני אחראי עליהם.

הבהרתי לה שיש הבדל בין לילה אחד בשבוע שהייתי מקווה שהיא תסתדר לבין מה שאני הייתי רוצה לעשות בתכלס והיא נעלבה שאני שוב מאשים אותה שבגללה אני לא מתנדב

אבל אמרתי לה שזה בדיוק מסוג הדברים שקיבלתי וזה בסדר  שבהם היא אומרת: "קשה לי עם הילדים, קשה לי ברמה של להיות איתם אפילו לילה אחד - בבקשה אל תתנדב יותר עד שתהיה לי תחושת מסוגלות לזה" ואז אני יוצא לאיזה לילה פעם בחודשיים שאחריו אם אבקש שוב לצאת ללילה, תהיה תגובה של "אבל יצאת כבר, כמה אתה עוד רוצה לא להיות לילה בבית ולעזור??"

סליחה על החפירה, כמו שאתם מבינים מדובר בעניין מהותי יותר.

בקצרה:

היא מבחינתה הרגישה שההתנדבויות שלי יותר חשובות לי ממנה, אז באמת הפסקתי איתם כדי להבהיר שלא ולסייע.

אבל היא מתבאסת שאני בתת-מודע "מאשים" אותה בזה ולא מתייחס לזה כעניין שלי.

כלומר - היא ציפה שאגיד:"אני לא מסוגל על לחשוב להתנדב/להזמין אורח במצב הזה" ושהיא לא תצא הגורם הבעייתי.

קול חיצוני שעושה מה ש'נכון' (לא להתנדב, לארח את הגרוש עם הילדים)

וקול פנימי שכועס (אני רוצה להתנדב, אני רוצה שהעורח לא יבוא) ו'אסור' לבטא אותו, אז אתם מתנהגים אותו ומשליכים את האשמה אחד על השני.

יש לי הרבה חומר על האתגר המצוי הזה. אבל תדע לך שהגרך לשם לא קלה וכוללת יכולת להפריד את עצמך ממנה ולהציב לה גבול רגשי, יחד עם להיות האדם הטוב שאתה רוצה להיות, בזמנים אחרים.

מאוד מפתיעה בעיניי.

אני קוראת ולא מצליחה להבין את נקודת המבט: מה? לא להיות בבית בלילה זה ממש *לא* סבבה. גם אם זה אחת ל-.

בתפיסה שלי, שעבורי היא ממש ברורה ומובנת מאליה, הכיוון צריך להיות שאם אשה מחליטה שמתאים לה והיא מקבלת בשמחה שבעלה ייצא להתנדבות כזו פעם ב-, אז היא נתנה לו מתנה וצריך להיות בהכרת תודה על זה. ממש זרה לי הציפיה כאילו זה סטנדרטי ומובן מאליו שאשה צריכה להיות מוכנה לזה (מדברת על חיים שגרתיים ולא על זמן מלחמה ומילואים שזה כבר נושא אחר). כמובן זה גם לכיוון ההפוך, אם האשה רוצה לצאת - פשוט כתבתי מתוך המקרה כאן.

באמת מסקרן, אם אשתך היתה רוצה לצאת פעם בשבוע להתנדב בלילה, זה לא היה מפריע לך?

כמו שהדגשתי, אני כותבת את נקודת המבט שלי, וניסיתי להבהיר כמה היא מתהגשת עם נקודת המבט שהוצגה בהודעה שלך. זאת מכיוון שנשמע לי שאשתך גם היא באותה עמדה כמוני, וייתכן שכל אחד מכם לא מצליח לקבל את העמדה של השני ואת העובדה שעבורו היא ממש טבעית ומובנת מאליה.

הבעיה זה לא ההתנדבות, אלא שהתת"מ שלו מרגיש שהוא מקריב את כל החיים שלו עבור הבית. אז הוא עושה מה שהיא מבקשת ובמקביל "כועס" עליה.

אם זה היה בלב שלם לא הייתה שום בעיה.

והיא נפגעת שזה לא בלב שלם.

שאני עושה את זה "בשבילה" ולא כי זה חשוב למען הבית.

אם אשתי לא הייתה לילה בשבוע בבית לצורך סיוע לזולת - הייתי משבח אותה על כך ביותר.

היא מקריבה לילה ללא שינה בזמן שאני ישן ופעם ב (אם בכלל) צריך להתעסק עם בכי.

אם היא תחליט לא להיות לילה בשבוע כדי לצאת עם חברות עד 5 בבוקר - זה יהיה לי מוזר, אבל אתן לה את זה בשמחה רבה, כי חשוב לי שהיא תהיה שמחה.

אני מבין שאני צריך להגיד לה תודה ולהעריך אותה על זה שהיא עם הילדים, אבל זה בעיקר בגלל שלה *לא* חשובה ההתנדבות כמו שלי היא חשובה ולכן היא באמת עושה לי טובה.

כשאדם עושה משהו שהוא לא כזה מעריך בשביל בן הזוג, זה באמת ראוי להערכה ולכן אודה לה על זה.

שרק אתה יצאת בלילות

זה אומר שאין איזון

אתה יוצא והיא צריכה להתאמץ

היא לא יוצאת ואתה לא צריך להתאמץ

אולי אם היא תצא עם חברה  לחופשה של כמה ימים

היא תהנה

אתה תתאמץ

אולי יתמלאו לה מאגרי הכוח והיא תסכים ללילה או יותר של התנדבות

הפילוסופיה על הערכה

לא מחזיקה מים בקונפליקטים זוגיים

פתרון קונפליקטים

מעבר להבנת הצורך של שני הצדדים

מגיע מאיזון

כי לי לא מפריע להישאר עם הילדים.

יש לה ספורט איזה 4 פעמים בשבוע, סרט עם חברות פעם ב3 חודשים.

דווקא בזה היא מאד מעריכה. אמרה לי פעם שהיא מרגישה רע שאני לא עם תחביב ורק מפרגן לה לצאת.

אבל זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן.

לצאת לספורט זה בסיסי

סרט ב3 חודשים זה מעט מאד

אתם נמצאים זמן שווה עם הילדים כל יום או שמישהו יותר?

לתחזק גוף ונפש

נכון שזה לא נחשב סטנדרטי

כי רוב האנשים לא עושים ספורט בצורה קבועה

זה לא הופך את הספורט לבילוי

זה בסיסי לחיים למי שמודע לזה

(אני יוצאת לעיתים לספורט יותר מ4 פעמים בשבוע

היו זמנים שזה גם כלל נסיעה למרכז ספורט

בעלי לא העלה על דעתו שזה בילוי או יציאה)

יש לה קושי עם עצמה - לתת לעצמה מקום.

היא לא הרעה אם היא מבטלת אורחים כשהיא חולה, אפילו לא אם היא מבטלת סתם כי לא מתחשק לה.

זה לגיטימי לגמרי, וזאת לגיטימציה שהיא דבר ראשון צריכה לתת לעצמה.

שהיא "שווה" את הביטול הזה, שהיא שווה את הימים שאתה לא מתנדב - ולא רק בשביל העזרה עם הילדים, גם סתם ככה כדי לשבת איתה.

היא לא הרעה שהורסת לצדיק שרוצה להתנדב.

היא אישה שצריכה מקום, וראויה לזמן לעצמה ולזמן איתך, לשבת שקטה ללא אורחים, לדאוג לטובה שלה לפני שהיא דואגת לאדם שרוצה להתארח.

אולי היא מצפה ורוצה שאתה תתן לה את המקום הזה, המקום שהיא לא מצליחה לתת לעצמה בלי שיפוטיות.

לשניכם יש עבודה כאן.

אולי צריך לעשות כאן למידה שהיא ראויה, והצרכים  שלה חשובים גם על פני אלף טובות ועזרות לזולת.

אני מדברת על צרכים ורצונות שהם באמת שלה, לא בגלל הילדים ולא בגלל חולי, גם ערב רגוע עם הבעל על פני התנדבות.

זה מה שעלה לי כי במשך שנים גם אני הייתי כזאת.

השאלה היא אם החלטת שאת לא ראויה כי הקטנת את עצמך (לא נראה לי שהיא כזו) או כי בעלך עשה מעשים שהקטינו אותך?

שאנחנו מביאים איתנו מהבית ולתחושתי נפוצה יותר אצל נשים.

אבל נראה לי שיש משהו בהתנהגות שלך שבדיוק לוחץ על הנקודה הזאת.

גם אתה כנראה לא רואה באמת צורך במקום הזה שלה, ומוותר בלית ברירה על ההתנדבות,

ונשמע שגם לך יש קולות (אפילו פנימיים) ששופטים אותה על חוסר היכולת שלה להתמודד לילה אחד לבד, שמצטרפים לקולות האישים ששופטים אותה ממילא.

אני לא יודעת אם פגעתי בנקודה.

זאת פרשנות מחוויה אישית שלי, שאמנם העבודה היתה בעיקר עליי, ללמוד לתת לעצמי מקום, לבקש בפה מלא, להיות לטובתי גם במקרה שמישהו אחר "יפסיד" ולמלא את הצרכים שלי בלי שיפוטיות, אבל העובדה שבעלי עשה את זה בשבילי כל הזמן (כלומר ראה את הקושי שלי ואף פעם לא שפט או הקטין צורך) עזרה לי המון.

היא אומרת לך ואני לגמרי מבינה: שהילדים הם של שניכם, שניכם אחראים לטפל בהם ולשמור עליהם, זו לא היא שקשה לה וצריכה עזרה.

ואם אתה רוצה להשאיר לה את חלק האחריות שלך, וללכת לקחת אחריות שלא שלך במקום אחר, זה לא כי היא בעייתית ולא מסתדרת כמו שאולי משתמע, אלא כי זה דורש ממנה לקחת יותר אחריות ומאמץ, שהם כרגע כבדים עבורה.

אולי כי אתה לא מכיר באחריות שלך, אולי כי אתה לא מעריך את המאמץ שהיא עושה לאפשר מדי פעם, אולי כי בעיניה זה לא מספיק חשוב או בגלל הגישה שלך.

נראה שבשני המקרים היא אומרת בעצם, אני רוצה שתהיה מחוייב בעומק להבין אותי ואת הצרכים שלי, ולשים אותם במקום הראשון, כשבעצם אתה שם במקום הראשון את מי שצריך מתנדבים, או את עצמך, או את החבר, ולא מספיק רואה אותי ודואג לי.

וסה"כ נשמע שזה באמת המצב. כלומר אתה לא הולך להתנדב ומתבאס עליה שהיא לא משחררת ולוקחת את העול עליה, ובאיזה שהוא מקום מוציא אותה לא בסדר כשהיא רואה ומביאה את הצרכים שלה. ואז גם מאשים כשהיא לא אומרת לך אותם רק רומזת.. 

נשמע שיש ביניכם המון שיח מנטלי שמגיע לדיונים ותתי דיונים, ופחות שיח של לב והבנה, וזה ממש חבל. ממליצה לקבל עזרה בתחום.

השאלה למה הוא לא מתנדב - בגלל הילדים או בגלל אשתו.

כמטפלת את בטח יודעת שזה הבדל שמים וארץ.

זה סופר חשוב לצרכי אוורור של הנפש ולצאת מהלופ של בית-עבודה-בית. היא כנראה לא לגמרי מבינה את זה או לא רוצה להבין את זה והוא לא מעז להביע את הצורך שלו מעל השולחן אז זה לא מדובר.

ואני רוצה להגיב מנקודת מבט של אישה שהיתה בזוגיות שבה החלק האינטימי היה חסר-

שום דבר שתעשה לא באמת ישנה לה את התחושה הזאת.

זה לא האירוח, לא ההתנדבות, לא היציאות שלך ולא שלה.

משהו בסיסי מאד מאד בקשר שבין איש לאשתו חסר אצלכם

ומשם הכל רעוע ולא יציב במהות הפנימית של הזוגיות.

כי אינטימיות פיזית היא לא רק לצורך הנאה, אלא לצורך חיבור של הנשמה. זה כוח החיים, לא רק הכוח להביא חיים חדשים, אלא עצם המעשה הוא כוח החיים וכשיש אינטימיות בין איש לאשתו

יש יכולת לדבר על דברים, לא רק לרמוז.

יש תחושה בסיסית של 'יש לי מקום ואני ראויה' שהוא רק ביניכם, ושום אירוח או יציאה להתנדבות לא ישנה את המקום הזה.

אבל אצלכם המקום הזה חסר, ולכן כל דבר מערער את התחושה של 'רואים אותי'

כי אתם לא מצליחים 'לראות' אחד השני באינטימיות. 

מרגש מאוד לקרוא

עשית דרך מיוחדת וזה מיוחד ומקסים וצריך ללמוד מזה.

שיעור גדול לכולם

כמה זה חשוב 

ברור שנפגעת מההתנהלות שלו

אבל רואים שזה נוצר אצלו בכפיה מהאשה השניה והפחד שלו לפרק עוד בית ולהיות בודד

לא כל האבות שלנו גיבורים וחזקים עם עמוד שידרה כמו שחלמנו שיהיה

אבל לפחות לי ברור מבין השורות שהוא מאוד אוהב אותך ואת חשובה לו רק שהוא לא יודע לעמוד על שלו ולתת לך את מה שאת ראויה לו ולכן כניראה המכשפה שלו קינאה בך כי היא הרגישה את האהבה שלו אלייך!

מבטיח לך באתי לישון כבר במיטה והעלת לי את הסעיף עם הסיפור הזה! שמישהו יעז לקרוא לבת שלי זונה אם אני לא מוחק אותו! איך היא מעזה להגיד את זה!

בנוסף מציין ממה שנשמע זה שזכית לבעל מדהים ואשריכם על העין הטובה אולי יום אחד אזכה גם להיות כזה 

עד שתקבעו טיפול רגיל בין בקופ"ח ובין בפרטי.

זה יכול להיות טיפול ראשוני עד שתתארגנו על עצמכם.

שירגיש שהוא לא לבד.

נשמע שאת מאוד תומכת בו, קשובה לו, הוא זכה.

גם את כנראה זקוקה לעצה מיקצועית איך להתמודד.

הוא עבר איזה משבר אישי לאחרונה? משהו שיכול לגרום לדיכאון?

דברו שניכם על חשיבות השליטה העצמית.

בלי הלקאה, בלי ייסורי אשם, בלי לשנוא את מה שהיה.

כי הנטייה להתפרצות היא חלק ממנו, ואם הוא ישנא את הנטייה הזאת ואת החלק הזה בעצמו, במצב דחק היא תתעורר וביתר עוצמה.

בעיניי חשוב שהוא יבטא גם מה המחשבה מאחורי ההתפרצות:

אולי היא "אני כל כך לבד בעולם הזה, בא לי לברוח מכל המחויבויות ותחומי האחריות שלי"

או שהיא אומרת "אני לחוץ כל כך, לא יכול לשאת עוד מיליגרם של לחץ"

או "אין לי כוח להשקיע בחיים ולכן מה שעולה בי מוציא החוצה"

חשוב שתדברו ביניכם לעומק. תנסו להבין את העולם הפנימי שלו.

וכמובן- ליצור לילד חוויה טובה עם אבא. חווייה בונה ביטחון.

אם הילד בר דעת ממש לדבר אתו על שליטה עצמית ולהגיד לו שהוא מבטיח לשלוט בעצמו.

לא רק לטייח, אלא גם לתת מרפא לשריטה שנוצרה.

הסיטואציה לא ברורה לגמרי.

קורה שיש לחצים ועצבים בחיים.

מה זה אומר זרק?

זרק כדור? זרק מלחיה? כדור שלג? זרק מילה?

את לא צריכה להשתלט על הסיטואציה..

את לא אשת מקצוע ואת לא צריכה לאבחן אותו לדכאון.

לדכאון יש תסמינים כללים ותסמינים אישיים.

אתן דוגמא:

אני אוהב מאוד ללמוד תורה.

אבל, יש אנשים שאומרים שכשאני לומד חומר מסויים זה אומר שאני לא בסדר.

בפועל, כשדיברתי עם רופא המשפחה על זה הוא אמר לי שזה לא סימן, להיפף זה סימן שאני בריא.

לכן מאוד חשוב להאציל במקרה הזה את הסמכות של ההכרעה והבדיקה וההתעייצות לאיש מקצוע.

למה לרוץ לטיפול? אולי רופא המשפחה יכול לתת כיוון?

הוא יודע מה הוא עובר בחיים ואת לא. את לא יודע מה העבר והווה משליכים על נשמתו...

ועם כל הדאגה, ער"ן זה לא הפתרון למקרים כאלו לדעתי.

הייתי מתחיל ברופא בהתייעצות משותפת על רופא המשפחה ואז לפי הגישה הכללית שלכם.

יש אנשים שבשבילהם "רב" הוא דמות שהם יכולים לסמוך עליה בנושא.

ויש אחרים שמדברים עם משפחה (אני ממש לא ממליץ) ויש שעם חברים.

אגב, תני לו קצת מרחב..

רק תקחי בחשבון שכנראה לי שאם הוא לחוץ, אולי זה לא הזמן לעוד ילדים במשפחה? (היספור על הרב עם זה שחסר מקום בבית..)

קוראת ולוקחת לתשומת ליבי...

בסוף הוא באמת התקשר לער"ן, גם אם זה לא ממש תאם סיטואציה זאת הייתה התחלה טובה ב"ה שעודדה אותו מאוד. לכל השואלים בנושא זאת כמובן הייתה סיטואציה שלא קרתה בעבר, אין סימנים או דגלים אדומים בענייני אלימות ומעולם לא חשנו מאיימים בבית. פשוט אדם מוצף וחם מזג שלא הצליח לשלוט בעצמו (כמובן מבלי להוריד בחומרת העניין והצורך בטיפול) ובטח שלא התכוון לפגיעה פיזית בשום שלב.

דיברנו אחרי זה עם הילד לשמוע מה הוא חווה ולהסביר את הסיטואציה מהצד שלנו, וכמובן התנצלות

.. בתקווה לצמוח למקומות טובים יותר!

שוב מודה לכולם על התגובות... 

במרוצת השנים שלנו יחד

עזר לא מעט

עדיין יש נפילות

למרות שהכי עזר לי המילואים

פסיכופט בקרב

ילד טוב בבית

בהצלחה

גם מספר של פסיכיאטר שמאבחן אוטיזם

וגם את של אבי ויצמן