קניתי את הדיסק להיות מחובר ויש שם 2 שירים על ההתנתקות. סביר להניח שהרבה מכירים אותו.
הקשבתי באמת למילים ופשוט התחלתי לבכות. זה מחריד..
איפה ניגנתי בקיץ האחרון
אהרון רזאל
"אז איפה ניגנת בקיץ האחרון", שואלים אותי המון
"ראינו אותך עם גיטרה על חופי הים התיכון...
איך נכנסת? איך יצאת?.."
איך הוציאו אותי יותר נכון...
כבר חורף, וזה עדיין עושה לי קצת מחנק בגרון.
ניגנתי עם איזה חבר בגן משחקים
שבו ילדים לא ישחקו שוב יותר...
ניגנתי על דשא איך הם רקדו, הצעירים...
היום רק רוחות משתוללות שם בין השברים...
רקדנו ביחד עם משפחות סביב לשולחן השבת,
בתים מלאים אהבה ואור...
זה לא ריגש את הדחפור.
עברתי ליד בית ריק
בחוץ ישבה אישה מלאה דמעות שלא מבינות...
הסתכלתי בפנים וראיתי שהאורזים, לפני שעזבו,
הספיקו לכתוב איזה משהו על הקירות.
ואף אחד לא יקרא את מה שכתבו,
כי עשו את הבית כולו גל של עצמות, עיי לורבות.
אך הכתובת עוד נמצאת על הקירות.
אז אל תשאלו אותי איפה ניגנתי בקיץ האחרון
כן, הייתי שם על חופי הים התיכון
בין הקינות והתהילים, שירי האמונה והביטחון,
שרנו עוד פעם ועוד פעם עד הרגע האחרון, את הבית ואת הפזמון...
הרסו את הבית - נשאר הפזמון
הנה הפזמון שמזדחל מבין הריסות הבטון
הרסו את הבית - נשאר החזון
הרסו את הקיר, נשאר האוויר, איפה שהיה החלון, איפה שהיה החלום,
אפשר עדיין להביט דרכו ולחלום.
עברתי עם הגיטרה גדרות ומחסומים, אמרתי להם
"אני רק מבריח צלילים שמחים לאנשים בימים קשים"
ונקרעו לי שם המיתרים מרוב שניגנתי
ואין לי כוח עד היום לשים חדשים...
אפשר לנגן גם שנקרעים המיתרים,
אם אפשר לקרוע אנשים מהבתים...
ליבנו עוד קרוע לגזרים.
באתי לקבוצה של צעירים,
הבאתי תופים וממתקים, היה מאוחר...
הם לא רצו כלום, עמדו סביבי, אך לא ממש היו שם.
מנסים לא להביט אל המחר
כי ביתם ארוז והוריהם כבר עזבו
איפה זה שם אותם בעולם?
חזרתי לאישתי שחיכתה באוטו.
נסענו לשירת הים.
אז אם כבר שאלתם איפה ניגנתי בקיץ האחרון...
אבל אתמול ראיתי איך שבונים מגרש משחקים חדש..
ליד ביתי ממש מול העיינים,
וכשניגנתי שיר שקט למגורשים יום אחרי אמרו לי
"תן קצב, רוצים לרקוד עד השמיים"
האמונה הפשוטה שהכל בידו נותנת בנו תקווה.
איך אפשר להיות עצובים שמסתכלים וכל כך רואים
איך הולכת ונבנית, איך הולכת ונבנית לה
איך הולכת ונבנית ירושלים!
או אווה אואו אוהו אוהו
שירת הים
כשיבואו לפנות את ביתי ימצאו אותי כאן, על הים, מנגן על החול הנצחי.
לידי ילד קטן, מכין לו משהו לשתות ואומרים שהמפנים מתקרבים, לשער הראשי.
המאהל הזמני, אמהות צעירות,
מכינות את ארוחת הבוקר ביד אחת,
כי ידן השניה, את ידן מחזיקות,
כי הם היו לא מזמן בעצמן ילדות, קטנות ושמחות.
מי שלימד אותן לקשור מטפחות,
הוא זה שלימד אותן להיות אמהות,
ואותי מלמד שוב ושוב, כאן על הים,
שאין עוד מלבדו.
כשיבואו לארוז את ביתי
ימצאו אותי כאן, על הים, מנגן
השקיעה הניצחית,
הם יורידו תמונות, גם מזוזות
יכניסו ספרים, אלבומים, ימלאו ארגזים
מקרטון, אלפי זכרונות,
ופתאום הכל, נעשה לי קליל,
כל הדברים שהיו לי יקרים,
יש שלווה בליבי, כאילו לא שלי,
כל מה שנבנה ויורד לטמיון, אחרי שנים.
ומי שלימד אותי לחפש מנגינות,
הוא מי שמלמד אותי בכל מיני צורות,
אם אפשר לבוא ככה סתם,
להרוס את ביתי,
אז אין עוד מלבדו.
כשיבואו להרוס את ביתי,
ימשיך לשבת לי כאן, על הים,
וההוי-ה כולה תלחש לי סודה
שאין עוד מלבדו.
הקטעים ששברו אותי מודגשים.
פשוט מזעזע. הרבה זמן לא בכיתי ככה...
והנה ביוטיוב:
https://www.youtube.com/watch?v=0eJs6LMrY-I
זהו, רציתי לשתף.
כואב כלכך.
"אם אפשר לבוא ככה סתם, להרוס את ביתי,
אז אין עוד מלבדו."
סליחה על הדיכאון על הבוקר.
