כדי שתבינו את הרקע-
אחרי יום סיור ביד ושם. שיחה רצינית עם חברה עתיקה, הרבה בלבולים ומחשבות, אחרי שיישבתי ברחבת הכתל ופשוט לא רציתי לקום. לא רציתי לזוז. לא רציתי כלום. אחרי נסיעה בקו 1 במסלול המלא [אני חושבת שלא עשיתי את זה שנתיים!]
מתוך כל זה,
התנדבות נוג"ה י-ם
אז אימצתי גיטרה, שדדתי כמה דפי אקורדים, והלכתי.
כרטיס שרות, תודו שלא היה לכן חשק לבידוק הזה
מתחלקים. קומה 6. מתפצלים..
מחלקת ילדים, כמעט ריקה..
שו איסמק? מוסטפה. זה שם של זקן ערבי, למה הוא כזה צעיר?
שו איסמק? ערפת. לא יאסר ערפת. כאילו שלא שמנו לב שהוא תינוק ולא זקן בבונקר..
קצת פחות זרימה.
שילה 
שאכל לנו בלון מול הפרצוף.. 
וזזים.
לאן?
עוד ילדים.
אין.
טוב, איפה צריך?
מיון!
מי מבקר במיון?
אפאדם. בדיוק.
שתדעו-הדלת האוטומטית של המיון ילדים היא לא אוטומטית
ילדה.. ועוד אחד..
ותינוק בסוודר סגול. לקח לי הרבה זמן לקלוט שהוא אכן תינוק
וילדה גדולה.
ופעם ראשונה שניגתני שיר שלם
והיא צוקחת.
ועוד מנגנים.
ועוד קצת צעקות.
וזמזומים.
ואז הרופאים באים.
באסה לנו, טוב לה.. היא שם כבר יום שלם ואין לה מושג מה יש לה.....
חזרה לתינוק בסוודר הסגול.
ואביו המתחשב שיצא כדי שנוכל להיכנס לשיר..
ושוב מלא שירים, אולי זה יביא את הרופאים. [נראה שזה לא עבד]
ועוד נגינה, לובי של מחלקות. שירים חסידיים, זקנים. אריק איינשטיין, דני סנדרדון, צעירים, להלהלהלהלה.. אמהות וילדים.
וחבורה "שחורה" בחד"מ, הם טובים! וזורמים.
ושוב שילה ואבא שלו [כנראה..] שהתרגש שזיהינו
וזקנים. אז ישבתי לי לבד במדרגות [לא ממש לבד, הייתי עם הגיטי של גיטי]
ושילה וההוא שוב עוברים, והוא זמזם שיר שפתאום נזכרתי שאני יודעת לנגן.. אז ניגנתי אותו לעצמי מלא מלא מלא
אורות. אורות גבוהים!
כמה שנותנים, זה מחמם [תרתי משמע. היה פשוט ח-ם!!] ומשמח! כ"כ ממריץ ומתיש וממלא.
מנחם על זיכרון השואה, מרגיע את המחשבות, מציף בכמויות מטורפות של אנרגיות חיוביות.
ומדובר בבחורה שפחדה להיכנס לבתי חולים..
] 
