מה אני מסוגלת ומה לא.

ומי אני באמת.

היא כשהאדם לא מרגיש שהוא מלך העולם. כשהוא מקבל את מקומו כנברא בעולמו של הקב"ה... (מאוד מאוד קשה להגיע לקבלה אמיתית כזאת.)

היוצא ממנה הוא שגם כשהוא רואה מעלות בעצמו לא זחה דעתו, ושהוא לא מחפש באופן אובססיבי את החסרונות שבאחרים. (ונקודה שצריך להרחיב בה כי היא מפתיעה, אבל לא אעשה זאת כרגע - הוא מפסיק לחפש באופן אובססיבי גם את החסרונות שבו עצמו. כי גאווה היא גם כלפי עצמו. תודעת האני של האדם הגאה היא כפולה...)

רק ענווה כזאת, של הרפיה מהצורך לשלוט בכל דבר ולצייר כל דבר (ולמעשה - להיות היוצר של כל דבר), מאפשרת יראת שמים אמיתית, כמו שכתב הרמב"ן באיגרת. (ואגב שם - מעניין גם לנסח את הקשר שבין הכעס והגאווה)

שלפעמים כדי להגיע לענווה כזאת, צעד ראשון יכול להיות מציאת ההערכה הגדולה שוודאי כבר ישנה באדם לבני אדם מסויימים. כשהוא מקבל את זה שהם לא תלויים בו, ממילא הוא נוטש את התפיסה שהכל תלוי בו, והוא מגיע לענווה גם במובן האובייקטיבי שלה.

על חסיד עניו שנסע בספינה וקם עשיר גס רוח ועשה עליו את צרכיו מרוב שהוא זילזל בו, והוא לא הרגיש בליבו כלום.

והוא שמח כל כך על שהוא הגיע למדרגה שלא אכפת לו, עד שהוא מגדיר את זה היום הכי שמח בחיים שלו!

ננסה לחשוב על הסיפור הזה מנקודת מבט של אשים רגילים. ראני מכיר שתי תגובות נורמליות - כעס ועצבים על החצוף הזה שעושה כאלה מעשים בלי שום סיבה. או טראומה על הזילזול שזילזלו בי וירידת כל הערך העצמי.

הכעס יהיה נובע מחוסר ענוה, והטראומה תהיה נובעת משיפלות.

החסיד הזה לא קיבל טראומה, ערכו היה ברור לו, הוא פשוט לא נפגע כי היה לו חוסן פנימי, הוא הרגיש בתוכו שאי אפשר לקחת ממנו את ערכו כצלם אלוקים, אבל מצד שני אין לו גאווה אישית וממילא הוא לא כועס.

קשה לי לתפוס רמה כזאת של ענווה. אבל אני מנסה לדמיין.

נניח מצב:

תלמיד מבסוט קיבל 100 במבחן.

אם התלמיד קורא בקול בכיתה את הציון שלו-

נוכל לטעון כי הוא גאוותן שלא מבין כי הכל מאת ה' ("ואנוכי תולעת ולא איש"). 

מצד שני, אם זה באמת מאת ה' למה שלא יקרא בקול? הרי זו ההצלחה של ה'!

אדרבא, שיצעק את חסדי הבורא עליו כמי שמפרסם ברבים נס שקרה לו.

התשובה נמצאת בשאלה שלך.

אפשר להגיד "קיבלתי 100, תודה לך ה' " אבל עדיף להגיד את זה בשקט, מפני עין הרע.

ולמה להוציא לכולם את העיינים?

- לא להפיץ את ההצלחה הזאת.
- כן להפנים שהוא חכם ומצליח, ברוך ה'.
- כן להודות לקב"ה, והרבה.
- כן לתפוס את המקומות, התפקידים והאחריויות שתכונותיו מאפשרות לו לתפוס, באופן כללי בלי לחשוש מהגאווה.

נקיות במידות היא דבר שמאד קשה להגיע אליו.

אם אדם הגיע לנקיות כזאת, יתכן שלא יהיה מעורב גאווה. אבל אני יותר נוטה לחשוד שיש כאן גם ניסיון התפארות.

שאם זה באמת באמת בא מתוך נקיות וללא גאווה-

זה דבר טוב וכדאי לכתחילה?

(כמו שמעיין אמרה) אז אין בעיה.

אין גאווה בעצם האמירה, אלא רק בתחושה שהיא נובעת ממנה.

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37472&st=&pgnum=79

(שאולי רוב העולם טועה בו):

בהסתכלות שטחית נראה לנו שענווה ורגשי נחיתות הם באותו צד של הסקאלה, אלא שרגשי הנחיתות הם הקצנה של הענווה-ז"א אותו סוג, רק יותר בכמות.

התורה בכלל והחסידות בפרט מלמדות אותנו שזה ממש לא כך, אלא- רגשי נחיתות הם לא נובעים מענווה ,כי אם בדיוק בדיוק מגאווה.

רגשי נחיתות זה גאווה מתוסכלת-אדם שחושב ומרגיש שהוא משהו בזכות עצמו ולכן ראוי שיצליח לו וכו',וכשהו נכשל או רואה אחרים שמצליחים -הוא מתמלא ברגשי נחיתות- חוסר ביטחון וכו'.

הענו לעומת זאת- (ענו אמיתי)- מעולם לא חשב שהוא משהו בזכות עצמו-הוא יודע שכל מעלותיו, כוחותיו וכשרונותיו ,וכל הצלחותיו וגם כשלונותיו -הם מהשם יתברך! ולכן -כשמצליח לו הוא לא מתגאה, וכשנכשל לו-הוא לא מרגיש רגשי נחיתות וכו'.

הענו לא עסוק בכלל במושג "עצמי"- מבחינתו -אין דבר כזה "עצמי" שהוא מנותק מהשם.

הענו לא עסוק בדעת הבריות עליו- איך רואים אותו וכ'-תדמית עצמית דמיונית היא פועל יוצא מהרגשת ה"יישות" והגאווה שלנו.

חשבי על צדיקים-אין דבר כזה צדיק חסר בטחון -בעל רגשי נחיתות-הוא כל כולו עסוק בעבודת השם ,ולא מסתכל על עצמו.

כמובן, שזאת דרגת הצדיקים.

אדם מן השורה נולד עם הרגשת יישות, וייפטר מן העולם עם הרגשת יישות,וכל תפקידו הוא להקטין אותה עד כמה שניתן- ואז הוא משוחרר מהוכחות לעצמו ולעולם על "עד כמה אני שווה"- הוא האדם הכי שמח בעולם!

צריך ומוכרח לעבוד על זה כל חייו,אבל נראה לי שקראתי שאדם מצד עצמו לא יכול בכח עבודתו לבטל את הרגשת היישות מעצמו לגמרי (מאז חטא אדם הראשון),אלא רק השם יכול לבטל זאת ממנו,אם ירבה להתפלל על זה..

אדם יכול להיות מודע לעצמו (את האמת , המודעות העצמית שלו ,היא עובדה נתונה מאז חטא אדם הראשון.הרב גינזבורג כותב על זה באחד מספריו).

אכן אדם יכול ואמור וצריך לדעת את מעלותיו. אם הוא יתכחש אליהן ,אז הוא משקר(טוען שהוא לא חכם/יפה וכו'-בעודו כן כזה) וכפוי טובה להשם (מתכחש למעלות שהשם נתן לו),אלא לא לזקוף את המעלות האלו לעצמו- לדעת במוח ובלב שהן מתנת שמים לחלוטין!

כמו כן- גם הדברים השליליים שבו-גם הם "מתנת" שמים לחלוטין- אלא שעליו לעבוד עליהן- וגם את זה הוא יוכל לעשות רק אם השם יעזור לו (יצרו של האדם...ואלמלא הקב"ה עוזרו,אינו יכול לו).

ברגע שהאדם מודע למעלות/לחסרונות שלו, אך מפנים היטב היטב שזה לא משהו עצמי,אלא שהשם ברא אותו ככה- ההרגשה שלו אחרת לגמרי- הוא לא מתגאה בהצליחו ולא נשבר בהכשלו.

זה ענה למה ששאלת?כי אני לא בטוחה שהבנתי.

את זה שמעתי בדיסקים של הרב ארוש ולמדתי בביה"ס לתורת הנפש של הרב גינזבורג.

לפני שלומדים הרבה חסידות-ובמיוחד ברסלב) -באמת על פניו נראה שהיהדות מלמדת שהבחירה בין טוב לרע לחלוטין בידי האדם.

החסידות באה ומדגישה לנו ,שלמרבה הפלא גם הרוחניות של האדם-היא בידי שמים.

ממליצה מאוד  מאוד לשמוע שיעורים של הרב ארוש וגם של הרב עופר ארז-זה פשוט מדהים איך זה משנה את התפיסה.

הרעיון הכללי שמלמדים שם בעניין זה הוא שהדבר היחיד שבו יש לאדם נקודת בחירה היא הרצון שלו. לעומת זאת, התוצאה בפועל האם הוא הצליח להתרחק מהרע/לבחור בטוב -זה בידי שמים, ועל זה נאמר "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".

הרבה פעמים ,דוקא כאשר האדם שוכח שגם הרוחניות שלו בידי שמים, הוא עלול ליפול לגאווה (שהיא האמא של כל המידות והתאוות הרעות-אם כל חטאת ממש), ולכן מהשמים מרחמים על האדם ומזכירים לו את זה,ע"י שלא נותנים לו לפעמים מיד להתקדש, מפילים אותו בעבירות.

כדי שזה לא יקרה, האדם צריך להכניס למודעות שלו טוב טוב שרק השם יכול לעזור לו להתגבר ולבחור בטוב בפועל.

לכן עיקר העבודה של האדם בעוה"ז הוא לשמור על רצונותיו הטובים ולהתחנן ולהתפלל להשם כל הזמן שיעזור לו.

לכן בברסלב מדגישים כ"כ את ההתבודדות, עד שרבי נחמן אומר:"ההתבודדות היא מעלה עליונה מעל הכל"-כי רק ע"י ריבוי תפילות,האדם יקבל סיוע מלמעלה,וכך יוכל לבחור בטוב. בלי תפילה, זה כמו חייל שנשלח למלחמה לשדה הקרב בלי נשק.

זה גם הניטרול לגאווה-כי אם ירבה בתפילה- הוא יזכור שכל הטוב שזוכה לו הוא מאת השם יתברך.

יצה"ר יודע שהוא לא יכול לנצח אדם שהולך עם תפילה, ולכן הוא מקשה מאוד על האדם לדבר עם השם ולהתחנן (מאוד קשה לשבת כמה דקות, כל שכן שעה קבוע ולדבר עם השם-יש על זה מניעות רבות). ורבי נחמן מדגיש שכל הסיבה שיש עליו הרבה מחלוקות זה זה- כי כל העניין שלו זה תפילה, ויצה"ר יודע שאדם שהולך עם תפילה הוא בלתי מנוצח, כי הוא הולך עם השם.

ז"א רק ע"י סיוע מלמעלה! לחשוב שהרוחניות של האדם היא לגמרי בידיים שלו זה לא מדוייק. וכתוב שלכן הפיל הקב"ה את דוד בחטא בת שבע, כי דוד המלך ביקש  שהשם ינסה אותו, ולפי מדרגתו העליונה (שעניינו בעולם היא מידת השפלות) ,זה היה פגם,כי עניינו המיוחד של דוד המלך זה לזכור שאין לו מעצמו דבר.

ואנחנו כרגע לקראת משיח בן דוד, לכן בדור שלנו השם מביא את כולנו להכרה של עבודת משיח בן דוד- שאין לנו מעצמינו דבר, ומי שלא יפנים נקודה זאת היטב- יקשה לו להסתדר בהנהגה של הדור שלנו-כי זאת העבודה שלנו (תמיד ובפרט בדור זה).

ולכן עיקר העבודה זה תפילה במילים שלנו להשם שיקרב אותנו.

כמובן שהאדם כן צריך לעשות מה שהוא יכול כדי להמנע מהרע ולבחור בטוב, וכן יש לו עבודה בזה, אבל זה לא שחור/לבן, אלא יותר מורכב ממה שעל פניו נראה. האדם צריך לעשות כל מה שהוא יכול ולהמנע מעשיית רע, אך כדי שזה יצליח לו העיקר זה הרצון והתפילות על כך.

אני גם לא הבנתי אף פעם, מה הכוונה ב"ביטול היש". ואיך אפשר לדרוש דבר כזה מהאדם.

הדבר המהותי והבסיסי לאדם הוא עצמו.

ברור שלהשקיף על עצמו כישות היחידה הקיימת, או היחידה הרלוונטית - זו השקפה לא נכונה. גאווה אסורה ובעייתית.

אבל איך אפשר להשקיף על עצמו כ"לא קיים"? כבר בכתיבת המשפט הזה יש סתירה מיניה וביה. ("להשקיף על עצמו" - כלומר יש עצמו! - "כלא קיים"?!)

האם מישהו יודע מהו המקור הכי קדום של המושג "ביטול היש"? (בחסידות או לפני?)

לגבי ענווה וגאווה: לפי הבנתי ענווה היא הכרה באמת, וגאווה היא ניפוח של חשיבות עצמית שלא לפי האמת.

שחצנות. זה כנראה ביטוי חיצוני של גאווה.

אבל כשדיברתי על ענווה וגאווה - דיברתי על ההכרה הפנימית.

חוץ מהכרה פנימית - יש ביטויים חיצוניים שלה. זה לא אותו הדבר עצמו, אבל יש כמובן קשר - ישנה השפעה של ההכרה הפנימית על הביטויים החיצוניים.

להבנתי, מי שתכונתו היא של ענווה - של הכרת המציאות כפי שהיא, אין לו סיבה לביטוי חיצוני שחצני, שמטרתו להשיג הכרה מן הזולת כדי לחזק את ההכרה העצמית. אם ההכרה העצמית היא מותאמת למציאות - אין לה צורך בדעה חיצונית אליה.

הרגשת גבהות בלב על כך-אסור

שור יכול להרגיש חשיבות על כוחו? אמנם זה האמת- שהיא גבוהה הוא חזק, ועליה לדעת שהיא גבוהה, עליו לדעת שהוא חזק, אך לא להרגיש שום חשיבות מזה.

גאווה -מסורה ללב-גבהות הלב. האדם צריך לבטל את גבהות הלב.

האמת הכי אמיתית היא שהכל זה מתנת שמים,ולכן אי הרגשת חשיבות עצמית היא האמת.

כל הרגשת חשיבות עצמית (מלבד השמינית המותרת ביראת שמים)- היא שקר וגאווה.

ידוע למישהו?

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%A8

זה היה לגמרי בצחוק או קצת ברצינות?

בשער ג', וכן בעל ה'תניא', והרב קוק זצ"ל בקבצים, שבעצם בעומק של העומק, הכל אלוקות, אפילו בני אדם ברצונותיהם ואפילו החומר הוא אלוקות. אבל זה מושג עמוק, שאי אפשר לנהל את החיים על פיה, וכן אנחנו לא מבינים אותו לאשורו, והרבה אנשים טועים בהבנתו.

אם תרצי אשלח לך באישי מקורות אחרי זה, לא רוצה להרחיב כאן, כי אם מבינים לא נכון אפשר להגיע לכפירה ומינות.

שאסור אפילו שמינית שבשמינית של גאווה, צריך להתרחק עד הקצה האחרון.

ענווה זו שפלות. קצת.

אחרי כל הביטויים היפים והמרוממים של "ידיעת ערך עצמו" וכל זה- ענווה היא פשוט סוג של שיפלות.

לא אמרתי נחיתות, נעבכיות וכד'- אבל יותר משמץ קטנות יש בה.

"משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא:

אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" (בבלי סוטה מט ע"ב)

 אני חושב שאנחנו קצת מגזימים לפעמים בעיסוק שלא נגיע לשפלות או איך שנקרא לזה.

אני רוצה להגיד משהו חריף.

אני חושב שהיום רובינו(לא כולנו!!!! כן יש כאלה שזאת עבודת השם נוראה בשבילם, אבל לטעמי לפחות אני ונראה לי גם שעוד אנשים) לצערינו לא כלכך נופלים בשפלות פסולה..

אני חושב שלי לפחות מתאים "מאוד מאוד הוי שפל רוח" בשביל להגיע לאמצע מותר לנו גם להשפיל את עצמנו יותר מ"כפי הנצרך"

בנוברדוק הלכו עם בגדים בלואים כדי לעבוד על המידות האלו.

כדי לשבור את הגאווה שלנו.

בנוברדוק היה פינקס שבו כל אחד היה רושם את הדברים הטובים והרעים שהוא עשה במשך היום ובערב בתוך החבורה היו קוראים מהפנקס רק את הדברים הרעים כי הדברים הטובים זה גאווה.

אני חושב שהיום כדי לשבור את מידת הגאווה שהיא לצערינו חזקה מאוד, ניתן  להשפיל את עצמנו קצת..

אתה יכול להתחיל לכתוב בינתיים

הוא מיועד לנשים בנות 30+ מהמגזר "הרוחניקי -מחוברת -לעצמי" שרוצות חומר קריאה קליל ומבדר בצהרי שבת.

לשפוט אותו לפי אמות מידה של עומק או דיוק מחשבתי או דתי ברור שהוא לא שווה הרבה.

אם הכוונה לעניינים רפואיים או מדעיים, אולי יש מקום לתקן טעיות והטעיות של הציבור.

אבל ברוב העניינים הרצינים, וגם לא בענייני עיצוב ואופנה, אני לא חושבת שיש מה לקחת אותו ברצינות.

אולי אני פשוט רציני מדי😏

אז מעניין על מה הוא מדבר

(אני מודה שלא קראתי לעומק, או כמעט בכלל כי אני לא זוכרת כלום ממה שהיה שם. אבל זוכרת דברים הרבה יותר גרועים)

אמנם פתוח קצת יותר מדי, קל ונחמד.

ועוד אתה מתפלא שאתה לא מתחבר

מכיר דרך אחרת לפתור את הבעיה הזו?

ויש עוד עשרות עלוני שבת.

והקריאה שלי כלולה במחיר של המנוי

תראה מה זה עושה לנפש שלך.

זה עלון נשי שמיועד לנפש והרגש הנשי.

אתה קורא. אתה נפגע.

כן. נשמע מוזר

אבל עובדה שאישתך שמחה במנוי (אני מניח שעשיתם את המנוי בשבילה)

ולך זה עולה על העצבים.

לא סתם זה עלון לנשים ולא לכל הקהל

ואם תגיד שזה מטעמי צניעות (שגבר יקרא דברי אישה וכו'… )

תראה גם בציבור החילוני יש עלונים שמיועדים לגברים וכאלה שמיועדים לנשים.

אני הסובל,

לאשתי לא חסר (אני קורא רק אחרי שהיא מסיימת...)

בדיוק.

אתה נפגע מזה שאתה קורא.

יש הבדל לא להסכים עם משהו ולחשוב שהוא עושה נזק, לבין להיפגע רגשית.

כמובן שיש מושג כזה שנקרא כתיבה לקהל יעד מסוים, אבל דווקא בגלל שהעצות האלו פונות אל הקהל שיש להן הכי הרבה סיכוי להתקבל עליו, זה הופך אותן ליותר מזיקות.

וגם אי אפשר להפוך כל דעה ורעיון לפילוח לפי קבוצות שיוך של מין, עדה או צבע שיער. ביקרת עניינית כלפי רעיון מסוים היא קבילה גם אם מי שאמר אותה הוא לא מ"הקבוצה הנכונה".

ולראייה, בפעם האחרונה שבדקתי, אני אישה ואני לא אוהבת כל הדברים הרוחניקים הטיפוליים של "איך זה גורם לך להרגיש". זה יותר עניין של אופי מאשר שייכות לקבוצה מסוימת. נכון שהאופי הזה נפוץ יותר בקרב נשים, אבל זה לא אומר שזה עניין "מהותי- נשי" או איך שלא קוראים לזה היום.

במשהו מהותי כזה.

אז אין סיבה שתתחבר בכל מקרה

חחח אני תמיד צחקתי מהעלון הזה

טור שנכתב על ידי אשת מקצוע בתחום הטיפול.

לא גורו מטעם עצמה, לא בוגרת קורס NLP זריז, אלא באמת אשת מקצוע מוערכת (וזה נושא אחר לכשעצמו - רוב הפרסומות והטורים בנושא הזה קשורים למומחים מטעם עצמם חסרי כל הכשרה רצינית).

היא סיפרה על זוג שהגיע אליה לקליניקה, הם נשואים מעט שנים וכבר יש מספר ילדים, ועכשיו האשה שוב בהריון.

הזוג היה מדוכא, הם סיפרו שהם אמנם רצו משפחה גדולה, אבל הקצב מהיר מדי עבורם, הם לא מספיקים כלום, מרגישים שהם לא עומדים בקצב, שהם לא משקיעים מספיק בילדים וכיוצ"ב.

ההריון החדש (לא נכתב שם במפורש אבל אפשר להבין מבין השורות שהוא לא היה מתוכנן) מכניס אותם ללחץ וחרדה ועצבות גדולה.

ומה היא ענתה להם?

אולי ה' מנסה ללמד אתכם לבקש עזרה מאחרים.

זאת תשובה נוראית בעייני כשהיא מגיעה מאשת מקצוע בתחום הטיפול.

אסור, פשוט אסור, להכניס את ה' לחדר הטיפול - אלא אם כן המטופל בעצמו עושה זאת.

את רוצה להכווין את הזוג למשהו מסוים? מעולה, תגידי זאת בצורה ישירה. אבל אל תיעזרי באלוקים בשביל לשכנע את הזוג שאת צודקת, כי את לא נביאה ואין לך מושג מה הוא מנסה ללמד אותם.

אולי הוא מנסה ללמד אותם להשתמש באמצעי מניעה? אולי הוא מנסה ללמד אותם שיעור בסבלנות? בביטחון ב-ה'? אולי הוא רוצה ללמד אותם לחיות בעוני כדי שיעריכו את המעט שיש להם?

אין לך שום דרך לדעת מה הוא מנסה ללמד אותם, והניסיון להכניס אותו לחדר הטיפול כדי לקבל חיזוק לדברים שאת אומרת להם - לא הוגן ומאוד בעייתי.

מטפל לא יכול לנכס לעצמו את תפקיד הדובר של אלוקים, זה מפעיל על הזוג מכבש לחצים - הנה לא רק המטפלת חושבת כך וכך, זה גם רצון ה'! זה מה שהוא מנסה ללמד אותנו!

במקום שהם יעבדו את הרגשות שלהם מול המטפלת, אולי אפילו יתווכחו עם המסקנה שלה, היא מציבה מולם גורם שלישי שאי אפשר להתווכח איתו ועם הסמכות שלו.

אני מדגיש שהעצה עצמה לא גרועה, לגיטימי להגיד לזוג במצב הזה שהוא צריך לבדוק אם יש אפשרות לבקש עזרה מההורים או שכנים וכו'.

הבעיה שלי הייתה עם הניסיון להציג את העצה הזאת כ"רצון השם".

זה חשוב מכל מיני סיבות. הראשית שבהן זה שלפעמים הכח שמפעיל את המטופל מנוגד לאמונה שלו. ואם המטפל מחזיק באותה אמונה בחיים האישיים שלו אי אפשר בעצם לעבוד עם הכח הזה. אי אפשר להציף אותו למעלה כדי להיות איתו בקשר ולעבוד איתו וכמובן לא תהיה דרך להתקדם משם לשום מקום.

אם אנחנו מתעלמים ממנו זה אומר שהוא עדיין קיים. הוא פועל. פשוט ירד מתחת לשולחן כי החלטנו (בשכל) שהוא אסור. אם לא נעים להעלות נושא בפני המטפל משהו. הטיפול מאבד אפקטיביות.

גם אם אנחנו מתביישים ברצון הזה, וגם אם הוא ממש לא מוסרי. הוא שם. ולפני שאפשר לטפל בו צריך להכיר בזה שהכח הזה קיים אצלנו. וזורם בנו. ונמצא שם.

אבל מה קורה כשהכח מתנגש עם אמונה?

צריך למצוא מקום בטוח (טיפול זה מקום מצויין, אבל לא רק) שהכח יכול להתבטא. ומשם אפשר להתקדם איתו הלאה. זה נושא בפני עצמו כי בדרך כלל יש מנגנון שהביא עלינו את הדפוס שאנחנו נלחמים בו (מלחמה אבודה, אגב, היא תמיד אבודה).

ברגע שדייקנו אותו אפשר לנסות להבין אותו לעומק. למה אנחנו צריכים אותו, ממה הוא שומר עלינו, ועוד כאלה. זה נושא ארוך ומרתק. לפעמים (בטח אצל רגישים) אנחנו סופגים דברים שהם לא שלנו בכלל.

הוא שהטיפול צריך להביא את המטופל למקום שהוא רוצה, לא למקום שהמטפל רוצה.

אם תלכי למטפל נוצרי, את לא תרצי שהוא יטיף לך שיהיה לך יותר טוב בעולם הזה ובעולם הבא אם תקבלי על עצמך את מלכותו של אותו האיש.

ואם תלכי למטפל חילוני, לא תרצי שהוא ישכנע אותך (או אפילו יעלה כאופציה) ששמירת נידה גורמת לבעיות ולכן עדיף לוותר עליה.

בחדר הטיפולים שלי ה' נכנס מלאאאא פעמים.

לא רואה סיבה שהמטפל עצמו לא יכניס אותו בעצמו ואני גם לא זוכר אם אני הכנסתי אותו או לא.

בכלל לא רואה בעיה.

לא קראתי את כל הכתבה אבל ממה שכתבת לא ראיתי כל פגם.

שאלתי את אחי, פסיכולוג, תואר ראשון, תואר שני והתמחות, כל המסלול הארוך וזה מה שהוא ענה לי.

אבל הוא גם לא מבין על מה דפקת את הראש שלך.

אבל כן, חוסר המקצועיות הרגיז אותי, במיוחד לאור ההיסטוריה שלי

אם היא אמרה את זה בקונטקס רחב שבו כן טיפלה עניינית, אז זה לא נורא.

מה היה קודם - האם היה קודם ופשוט לא הביאו אותו...

אבל זה נכון שאם מתחילים עם מוסר (בכל צורותיו), זה עלול לעשות רגשי

אשמה וגם לא פותר את הבעיה.

אולי אפשר לכלול את זה בדרך ארץ קדמה לתורה; לפני שמבקשים

מאיתנו לעבוד על המידות שלנו, להביט למעלה, להתקשר עם בורא

העולם, צריך להכין קרקע יציבה כלשהי (לפחות).

ייתכן מאוד שיש אנשים שיכולים לעשות זאת דרך אמונה מאוד

חזקה; הבעיות השורשיות מן הסתם אינן נפתרות, אבל החבל

של הקשר החזק עם השם, עוזר להם להצליח לצוף, ואולי אף

יותר מזה. אולי.

זה לא "רוחני", זה הזיה.

לא מצליחה להבין מי קורא את המגזין הזה.

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

אבל אז הוא דווקא היה מפחיד קצת לילדים

ממש ממש מהלב. באמת, גרם לי לחלישות הדעת. איזו נפש, נשמה, יפה ונקייה!

ישב כמה שנים בכלא, שוחרר כמיטב המסורת של מערכת המשפט הישראלית המלאת חמלה והגנה על אלו שהרסו חיים.

מסתבר שתוך כמה שנים יחזר להסתובב עם פמליה וחסידים שוטים, בדיוק כמו מוטי אלון...

היו מחאות, דיבורים, ואז השתקה.

אולי צריך להציף את הנושא הזה שוב.

צריך לעקוב, לבדוק מה הסטטוס של הרוע הזה

מי מסוגל לחזור לכזה איש? להאמין בו?

מדובר על אנשים אינטלקטואלים... לא לבושי שחורים שנוהרים אחרי כל כת מזדמנת וכל איש אשר בשם רב יכונה, אשר כל רדיפה שבעולם וכל פיצוץ פרשייה לא תרחיק אתם ממנו אלא תוסיף ותעצים את אהבת והערכתם אליו..

איך יש עדיין אלפי חסידים לברלנד?!

אם אתה מכיר שמישהו שמתפתה לשם, תציל אותו. זהו.

שהיכולות שהביאו אותו למקומו הקודם עדיין שם. ספויילר: זה אכן דבר שלא מסובך מדי ללמוד. אבל רוב האנשים המערביים לא מאמינים בזה ואז כשזה עובד להם זה שוק חייהם.

כל חברה מחשבת אחרת את הסיכון שלה, בהתאם לנתוני הרכב ובהתאם לנתוני הנהג.

יכול להיות שאתה צעיר ואני לא, שאין לך עבר ביטוחי נקי ולאחרים יש, שהג'יפון שלך שונה משל אחרים...

אם הייתה חברת ביטוח אחת שהיא הייתה הכי זולה לכולם, האחרות היו פושטות רגל.

מניסיון אישי:

תבדוק בכל החברות הישירות, שזה ליברה, ביטוח ישיר, AIG, wesure. בנוסף תנסה באתר וובי שמכסה בעצם כמעט את כל שאר החברות.

לפעמים ההבדלים באמת מגיעים לאלפי שקלים, אבל אם אין לך עבר ביטוחי נקי 3 שנים לפחות אז באמת לא תקבל הצעות זולות...

תבדוק אם זה צד ג' שכולל גניבה. יכול להסביר את המחיר

ותעשה השוואת מחירים

במהלך פעילות זיהה אחד החיילים דמויות חמושות ללא קסדה, שלפי כל הסבר הגיוני אינם מכוחותינו.

ביקש אישור ירי מהסמל. לפי ההוראות באותה הפעילות הוא היה צריך לאשר בעצמו. משום מה חשש והעלה למ"מ. גם הוא יכל לאשר משום מה העלה למ"פ, והוא העלה למ"ד. שמענו בקשר את המג"ד מורה למ"פ לירות, המ"פ מורה למ"מ, המ"מ מורה לסמל והסמל נותן פקודת 'אש' לחייל. בשבריר השנייה בין פקודת האש' ללחיצה על ההדק, החייל מזהה שאחד המזוהים שם קסדה. הוא ממתין רגע עם הירי ומעלה לסמל את הדיווח, כי הוא חושש שזה בכל זאת כוחותינו. זה עולה לבירור למעלה ומתברר שאלו חיילים שבאמצע פעילות עלו על גג של בית שהם לא צריכים להיות בו בכלל, שהוא שטח השמדה, כנראה כדי לחפש קליטה.

קוראים לזה נס.

טנק מהכח שלנו היה תקולוהגיע למגרש טיפולים אחורי באיזה מוצב בעזה. זה היה אחרי ימים מתישים מאד לצוות, ואיכשהו שכחו לפרוק את כלי הנשק בטנק. הטק הגיע לשם בערב יום כיפור. בליל יום כיפור עבד אחד הטכנאים בתוך הטנק, ובטעות לחץ וירה צרור מהמאג. הטנק היה מכוון ממרחק של עשרות מטרים בלבד, לתוך מניין של תפילת ליל יום כיפור, עם עשרות רבות של מתפללים. הטכנאי ידע את זה, והוציא את הראש מהטנק, מוכן לראות את התמונה שהולכת להיצרב לו בראש לכל החיים. הוא רואה מולו טנק. בלי שום הסבר הגיוני, כשיש מקומות חנייה פנויים בצורה מסודרת, הגיע כמה דקות קודם מפקד טנק והחליט לחנות את הכלי שלו כך שיחסום את הטנק המטופל, והלך. הטנק שלו ספג את כל הצרור, והנזק היחיד מהאירוע היה מפקד שקיבל ריתוק 28 על חשבון חופשת השחרור שלו😬

ניסים.

פעילות בלבנון. כוח החי"ר צריך לכבוש ווילה ענקית, 3 קומות. לא רוצים להיכנס דרך הדלת מחשש שהיא מחוברת למטען. טנק יורה כדי לפתוח פתח כניסה, ובמקום חדר שיתפוצץ, פיצוץ ענק, הגג עף וכל הוילה נדלקת בבעירה מטורפת תוך שנייה. הבית היה ממולכד.

לברך כשמסיים תקופת לחימה. שיצא מכלל סכנה.

1.שני בני דודים שלי רבו והיו בנתק חצי שנה.

בשבת חלמתי שבני דודים שלי מתחבקים, וקמתי בוכה. ממש דמעות זולגות וזולגות, נדיר מאד.

ביום ראשון התקשרתי לבן דוד והוא אמר שבשבוע שעבר הם השלימו...!

2.בסעודת פסח התווכחנו ולא הסכמתי על דבר תורה, ואז אמרתי משפט גאוותי 'למדתי הרבה תורה, לא נראית לי דעתך'. ובביס הבא המצה דקרה ופצעה אותי בחיק. ממש ננעצה לי בחיך, זה ממש כאב (אף פעם לי קרה לי ככה). ואז אמרתי שזה קרה זה היא לחם ענוה ואמונה, ולא הייתי בענוה ואמונה...

3. הוצאתי מהפה משפט קשה לה', 'אין סיכוי שאני אעמוד בניסיון'. ואחרי שנייה השפרצתי דאורדוראנט והוא עף לי כמעט לפה (אף פעם לא קרה לי). כאילו לומר לי אל תגיד דבר כזה...

4. למדתי תורה, והיתה אזעקה ולא היה לי כח ללכת לממ''ד, ובשנייה הבאה הגעתי לקטע בגמ': "שאם היה קורא ובא, פוסק. (רמז שאני צריך להפסיק...) לא פסק מאי? אמר ר' מיאשה בר בריה דריב''ל עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (כלומר בגלל שאני לומד את המשפטים - לא יחיו = סכנה)

סימנים מחפשים בשבת.

כלומר: סימנים מחפשים בדברים הטובים שקורים לנו.

אחרת אנחנו הופכים את הבריאה כולה למשהו מיסטי, שכל היום מרמז לנו כמה אנחנו לא טובים

"אם תלכו איתי בקרי אלך איתכם בחמת קרי"

פירוש שלמדתי שאומר אם אדם אומר מקרה כשה' מסמן לו דברים אזהוא מגיע למצב שצריך ללכת איתו בחמת קרי (לא ברמזים קטנים)

אנחנו יהודים מאמינים בהשגחה ומאמינים בקב"ה

לא אומרת להפוך עכשיו כל דבר אב ל לעיתים מסמנים לנו משמים

נסעתי באזור שעה וחצי למקום ואחרי 2 שניות שהיינו שם היה לי תחושה עזה של לרצות לחזור בחזרה .. ברמה ש רגליים לקחו אותי משם

ואני אומרת לחברה בואי בואי נחזור עכשיו והיא אומרת לי למה? ואני לא יודעת להגיד לה

חזרנו נגד ההגיון איך שעלינו ויצאנו משם באוטובוס מכיוון השני מלא משטרות ...והבנו שאין דבר כזה סתם תחושה היה פיגוע מאוד קשוח שם וניצלנו ב" ה

עוד אירוע ..

בחור מאוד מוזר פנה אלי ואיך שהוא פנה ברחתי ממנו חשבתי שזהו נגמר אבל אז קלטתי ש

שחברות שלי מדברות איתו אני התעצבנתי שהן מדברות איתו ידעתי שיש לו כוונות לא טובות .

בדיעבד הבחור הזה מטריד סידרתי ..

וזהו לא באלי להמשיך את הסיפור

אבל ה' שומר

עוד סיפור אבל מטורף

ממש דאגתי שלא אספיק לעשות משהו חשוב לחברה שלי שהיתה כלה ואז נזכרתי בשיעור ששמעתי שמי שרוצה לעשות מצווה ה' יעזור לו אז מדאגה וחרדה ובכי לרוגע מטורף .. גם לא היו אוטובוסים ולא היה כלום

וה' באמת עזר משהו מפחיד נגד ההגיון ברמה שאנשים שהיו שם אמרו מה לעזאזל.. קיצר סיפור אישי מטורף ועד היום אני מזכירה לעצמי את הסיפור הזה שאם אתה מאמין במאה אחוז ה' לא שוכח והוא מייצר לך באותו רגע ישועה מטורפת

לפני שנים רבות הייתי צריך להגיע לצפת לאירוע מסוים.

חברים שלי יצאו עם רכב מהמרכז, ואני חיכיתי להם בכביש 4 בתחנות האוטובוס שליד אוניברסיטת בר אילן.

בזמן שחיכיתי שיבואו עם הרכב, ניגשה אלי צעירה יהודיה שאינה ישראלית, ושאלה אותי באנגלית אם אני יודע איזה אוטובוס מגיע לצפת.

כמובן שהיא לא הייתה צריכה לעלות על אף אוטובוס 😏

ובפינה של החדרון ישבו שני חב'רה, היתה לי איזה תחושה לא טובה בבטן, אמרתי להם - לכו. אחרי חצי דקה הארון נפל על איפה שהם ישבו...

כאילו חצי דקה ממש הם שמעו את ה"בום" של הנפילה...

שהייתי נערה התנפץ לי על הראש דלת זכוכית ענקית ויצאתי רק עם פצע ביד..אין הסבר הגיוני

ואוו היה מדהים ועוצמתי... ממליצה

ובבוקר פחות יש מה לעשות😒 אממ ללמוד קצת.. אולי ללכת שוב לכותל לסוף הצום 

לפעמים שיעורים על אגדות החורבן

לפעמים מגילת איכה וספר איוב עם פרשנים

לפעמים שנ"צ ארוך

לפעמים שיטוט בפורומים וברשתות

אשתדל לנסוע לכותל בל"נ.

בזמנו היו כמו מעגלי למידה מאולתרים באגדות החורבן וכו'. כך עד הבוקר. ותיקין

ואז חוזרים הביתה לשינה עד כמה שעות לפני הסוף הצום.

כיום יש ילדים קטנים על הראש. זה ממלא את היום

מגילת איכה, קינות.

קוראת ספרים על חורבן הבית

ספרים על השואה/ גירוש גם באים בטוב

אפשר עם התרגום גם, או עם מפרשים.

קוראים את החצי הראשון של ספר ירמיה מלבד נבואות הנחמה, ונבואות פורענות ביחזקאל ותרי עשר.

קוראים בלופים א. מזמורים עד, עט, פח, ו- קלז בתהלים.

עושים חשבון נפש, מנסים לבכות, אם מצליחים - נהדר, לא מצליחים - בוכים בלב על כך שאנחנו כל כך רחוקים ממקדש, נבואה, והשראת שכינה שאפילו לבכות על היעדרם לא מסוגלים.

ובסוף היום, מתבטסים על כך שלא עמדנו במצופה מאיתנו מבחינת עבודת ה' המיוחדת של יום מרומם ונורא זה.

סליחה על הרוח הקודר של הדברים.

שבת מלאה בשמחה לכולם!

סיבוב שערים אחרי שחרית,

ואז שינה עד מנחה וצאת הצום.

הייתי מעלה לפה כמו כל שנה אוסף של סרטים מתקופת גירוש גוש קטיף.

קראנו לזה פה בערוץ 'ספיישל תשעה באב'.

רשימת שינדלר

ספר ירמיהו

לא לצאת מהדירה ולבכות תחיים על החורבן ועל החורבן הפרטי שלי

גמרת לבכות?

German concentration camps factual survey

חד־משמעית הדבר הכי מזוויע ומטורף שראיתי בחיים. היו לי סיוטים.

ראיתי את "האזור האפור" שהוא מטורף דיו, אבל זה פשוט... משהו. כאילו, יש לי לב חזק והכל, אבל וואו.

אם כן, למה המזוכיזם הזה.

אם לא, סרטים מבויימים על השואה, בעיני הם כלעג לרש;

אין סרט שיכול לחקות את זה.

זה סרט שהכינו מיד לאחר שחרור המחנות אך לא סיימו לערוך אותו, ובגלל כל־מיני סיבות גנזו את הפילם, ורק אחרי 70 שנה קבוצה של אוצרים ומומחים ערכו אותו וסידרו אותו לסרט.

לא מזוכיזם, פשוט להבין מה בדיוק היה.

קצת לא נשמע טוב ליצור סרט כשהזוועות עדיין בשטח.... של מי הרעיון הזה?

לא זוכרת איזה מהם, יש צילומים שהנאצים עצמם צילמו. גם של באבי יאר. ומזעזע

אותנטי לחלוטין; כל כך עצוב ומזעזע. כל כך רוצים שהקב"ה יסלח, ישמור עלינו

יביא גאולה לכולנו, אין כבר כח. זה לא היה מזמן כל כך....

כנראה לא הבנתי מה הכוונה ב"סרט" שדיברת עליו.

ותחשבו על כך שהאומה הזו עשירה ומשגשגת כאילו לא קרה דבר.

הרי אפשר להשתגע אם חושבים על זה!

ועוד יש אנשים שנוסעים לשם ואפילו משתקעים שם.

האינטרסים וכבוד עצמי, כנראה לא הולכים ביחד...

יש הרבה סרטים אותנטיים על איך נראו מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה, ברגע כניסת הצבא האמריקאי למקום, עם כניעת הנאצים ושחרור המחנות.

זה סרט ערוך מאוסף צילומים של צלמים צבאיים בריטיים (בעיקר), אמריקאים וסובייטים, שצילמו את המצב מיד לאחר שנכנסו למחנות. כלומר צילומים אמיתיים.

הרעיון במקור היה להציג בפני האוכלוסיה הגרמנית כדי לעורר בהם אשמה ולהרחיק אותם מהנאציזם.

חוץ מזה רצו לתעד את הפשעים לטובת ראיות בבתי המשפט / טריבונלים.

בסופו־של־דבר הסרט הספציפי הזה נגנז כי לא הספיקו לערוך אותו עד ששינו את המדיניות והפסיקו להציג את הסרטים האלה.

עיקר הסרט עוסק בברגן־בלזן, במצב של המחנה עם השחרור, טיפול בניצולים, קבורת המתים כו',

אבל במידה כזאת או אחרת גם במחנות אחרים כמו דכאו אוושוויץ אבנזה. נראה לי שזה אחד המקיפים ביותר.

כולל כמה מהרגעים המפורסמים ביותר כמו הרב לזלי הרדמן קורא קדיש מעל הבורות.

לא ניתן לתיאור.

או להתחיל בעלייה להר הבית\תפילה בכותל ואני ממליץ להגיע גם לקידוש לבנה מאוחר בכותל להיות בקרבת כמה אדמו"רים. (האדמו"רים מפינסק קרלין לעלוב וספינקא- ירושלים תמיד מקדשים את הלבנה בכותל במוצאי ט' באב)

באמת ככה מכנים את זה?

לדעתי כל הרעיון של ללעוג ל"תרבות יוון" ו"אנשים שמסתכלים על אנשים אחרים רצים אחרי כדור ומוחאים כפיים" קצת נדוש עד־כדי... קיטש. אפשר ברגע אחד לקנות "עליונות" מוסרית או סוג־של אליטיזם חברתי באמירת הכביכול מובן מאליו.

מה אני אגיד לך:

מעולם לא עניין אותי ממש כדורגל כהוא זה, אבל כן ראיתי כמה משחקים, כי ראיתי שממש התלהבו מזה במקום העבודה. ובסך־הכל יש בזה משהו כיפי ומשחרר, וזה די מגניב לראות כדורגל ממש מקצועי. לרוב אני מעדיף כדורסל, אבל גם זה היה מעניין. וזה מצחיק וכיפי "לפרשן" ו"להמר" כאילו אני או העמיתים לעבודה מבינים בזה איזה משהו. אני רואה בזה הנאה ילדותית ותמימה, שאינה סותרת את האופי שלי כאדם מוזר ומתבונן.

לעיני המתבונן כן זה נראה כמו "נהירה" ו"תרבות המערב" אבל חוץ מכאלה שהם באמת "חולי כדורגל" בסך־הכל זה סתם משהו חמוד ומרגיע. לרוב האנשים העובדים אין פנאי או כוחות פיזיים או חברים כדי לארגן משחק כדורגל בערב כדי לפרוק קצת עצבים, אבל כן מתאפשר לשבת על בירה ולצחוק קצת סביב משהו קליל וכיפי.

ככה אני רואה את זה.

כשקוראים את התנ"ך, רואים שעברי מצוי ובינוני היה יותר קרוב לישראלי מסורתי מודרני מאשר לרב דב לנדו.

גם דוסים, תתפלא.

ויש אנשים שזה מעניין אותם, ויש אנשים שלא.

אני אגב ראיתי כמה משחקים במונדיאל השנה. למה? הבנתי שמכל המדינות, ארגנטינה הכי אוהבת ישראל. אז אני בצד שלה. ואיתי הרבה אנשים שזה השיקול שלהם. אני לא מבינה כלום בכדורגל (טוב, עכשיו קצת יותר) וזה לא מעניין אותי. מבחינתי זה היה עניין פוליטי.

אבל זה נכון שזה סוג של המקום האחרון שבו במערב מותר להיות עם חוויה לאומית בריאה. כן גם פוליטית.

הוא לא מעודד אותי. לא מפריע לו אבל זה לא מעניין אותו בכלל... אני רואה לבד וצועקת על השחקנים מה לעשות. אהה, ותוך כדי צוחקת על השדרנים שאומרים על השחקנים מה הם אמורים לעשות כאילו זה עוזר

אז זה לא האשם הצפוי. אז מי הדביק אותך בזה? תמיד היה לך חיבה לזה ?

ואין מי שיכניס אותי לזה. סתם עלה לי לראש. בנות הן משוגעות, אתה יודע

בעיני זה חילול השם שדוסים ממרכז מתלהבים מהדברים האלה ברחוב כאילו מינימום מדובר ביום העצמאות

ובמה זה שונה מפעילות פנאי כמו דמקה?

פעילות פנאי סתמית. בצפייה במשחקי ספורט - מלבד ביטול התורה ומשוב הלצים שבעניין - מתחברים לעולם הערכים הזר של תרבות המערב. זו פסיחה על שתי הסעיפּים. ומי שההבלים הללו תופסים אצלו מקום נכבד בנפש - ממקום זה שבנפשו נדחקת הקדושה.

לגבי ביטול תורה כאילו באמת שישבו וילמדו במקום לצפות

מי שצופה בין כה לא היה פותח גמרא בזמן הזה. ואם היה לו כח ללמוד הוא לא היה רואה.

וגם לגבי תרבות המערב מה כל־כך תרבות המערב בזה?

אם באמת זה משהו שתופש הרבה מהזמן ומהמקום בנפש אז אפשר לראות בזה בעיה

אם זה סתם עיסוק סתמי אני באמת לא רואה מה ההבדל בין לקרוא חדשות (הרבה יותר משחית את הנפש, מלא איסורים ולשון הרע), לבהות בקיר ולגרד את הבטן (מביא לידי שעמום), לקרוא ספר קריאה (מלא ברעיונות זרים ולפעמים גם בעייתיים), לבין לצפות בכדורגל שחוץ מאנשים שיודעים לרוץ יפה לא קורה שם כלום.

• תרבות גוף חיצונית, נכרית, ושטותית שעומדת בסתירה לערכי תורת ישראל.

• לקרוא חדשות (לא בהגזמה) זה חשוב, להאמין ללשון הרע שלצערנו לעתים מופיעה בחדשות - אסור, ובאמת חמור.

• קריאת ספר יכולה להיות נפלאה/ סתמית/ לא ראוייה/ אסורה בהתאם לאופי הספר, אופי הקורא, והמקום הנפשי אותו חפצים למלא על ידי הקריאה. אך צפייה במשחקי ספורט זה שלילי באופן גורף.

ולא למדת.

אפשר לומר את זה על כל שנייה בחיים, אבל בסוף זה מונח רחב.

• עדיין לא הסברת למה, רק קבעת שזה ככה. בסך־הכל מדובר במשחק. מי שלוקח את המשחקים האלה קשה, כן, זאת בעיה של תרבות יוון. אחרת זה סתם כמו להסתכל על ריקוד או אומנות, שגם הם תרבות יפת. מה ההבדל בין זה לבין להסתכל במשחק שחמט? או לשחק בעצמך דמקה, כשאינך יכול ללמוד תורה?

• למה זה חשוב? ועדיף להסתכן באיסורי דאורייתא מאשר משהו שאין בו איסור קונקרטי?

• כל ספרי הקריאה שאינם סיפורי צדיקים בסוף מלאים בכל־מיני השקפות שאינן בהכרח תורניות, דמויות שאינן בהכרח תורניות, קריאה מעוררת רגשות והזדהות ומחשבה. בניגוד לזה ספורט זה סתם להסתכל איך אנשים רצים יפה. מה כל־כך שלילי בזה? איך בדיוק זה משפיע שלילית על הנפש? אחרי שראיתי ספורט, מה קרה לי? במה השתניתי לרעה?

ב-2018 יצא מחקר של איזה שמאלנית, שטוען שבארועי מדיה גדולים בעולם מדינת ישראל מנצלת את זה שאין מקום בחדשות כדי להפציץ בעזה/בלבנון.

הקו הצהוב התקדם מאוד יפה בחסות המודניאל.

ורק רומז לכך שההבלים הללו נועדו רק עבור גויים. ועם ישראל צריך לנצל את זמנו לתורה ומעשים טובים, (כמו השמדת אויבים).

Attack When the World Is Not Watching? US News and the Israeli-Palestinian Conflict | Journal of Political Economy: Vol 126, No 3

או תשומת הלב המוקפדת על הבלורית, או המחמאות השקריות חסרות הפרופורציה בחוברות שמוציאים לכבוד הבחור החשוב החתן דנן (ולא הזכרתי בכלל את הכלה החסודה שהיא באמת באמת בעלת חסד ומידות טובות וכולה תפילת צדיקים ויראים ויראת שמיים ויחידה בדור, ואם היא עובדת בהייטק אז גם זכה החתן "ושלל לא יחסר" ואכמ"ל)...

ולא מן המותר להזכיר את דברי בית שמאי שאוסרים לשקר גם בזה, במיוחד אם לא נשאלו על הכלה. ועדיין התורה אמרה "מדבר שקר תרחק".

וכך או כך, גם לשקר יש גבולות.

אבל יפה שנתפסת דווקא למה שאפשר להשתמש בו ולהגדילו כדי להסתיר את יתר הדברים. כהרגלך בקודש לצופף שורות.

לא עלה על דעתי. רק אחרי התגובה שלך הבנתי. שוב, אתה עם הלצופף שורות....באמת נקדימון, זה כבר מעייף.