מה אני מסוגלת ומה לא.

ומי אני באמת.

היא כשהאדם לא מרגיש שהוא מלך העולם. כשהוא מקבל את מקומו כנברא בעולמו של הקב"ה... (מאוד מאוד קשה להגיע לקבלה אמיתית כזאת.)

היוצא ממנה הוא שגם כשהוא רואה מעלות בעצמו לא זחה דעתו, ושהוא לא מחפש באופן אובססיבי את החסרונות שבאחרים. (ונקודה שצריך להרחיב בה כי היא מפתיעה, אבל לא אעשה זאת כרגע - הוא מפסיק לחפש באופן אובססיבי גם את החסרונות שבו עצמו. כי גאווה היא גם כלפי עצמו. תודעת האני של האדם הגאה היא כפולה...)

רק ענווה כזאת, של הרפיה מהצורך לשלוט בכל דבר ולצייר כל דבר (ולמעשה - להיות היוצר של כל דבר), מאפשרת יראת שמים אמיתית, כמו שכתב הרמב"ן באיגרת. (ואגב שם - מעניין גם לנסח את הקשר שבין הכעס והגאווה)

שלפעמים כדי להגיע לענווה כזאת, צעד ראשון יכול להיות מציאת ההערכה הגדולה שוודאי כבר ישנה באדם לבני אדם מסויימים. כשהוא מקבל את זה שהם לא תלויים בו, ממילא הוא נוטש את התפיסה שהכל תלוי בו, והוא מגיע לענווה גם במובן האובייקטיבי שלה.

על חסיד עניו שנסע בספינה וקם עשיר גס רוח ועשה עליו את צרכיו מרוב שהוא זילזל בו, והוא לא הרגיש בליבו כלום.

והוא שמח כל כך על שהוא הגיע למדרגה שלא אכפת לו, עד שהוא מגדיר את זה היום הכי שמח בחיים שלו!

ננסה לחשוב על הסיפור הזה מנקודת מבט של אשים רגילים. ראני מכיר שתי תגובות נורמליות - כעס ועצבים על החצוף הזה שעושה כאלה מעשים בלי שום סיבה. או טראומה על הזילזול שזילזלו בי וירידת כל הערך העצמי.

הכעס יהיה נובע מחוסר ענוה, והטראומה תהיה נובעת משיפלות.

החסיד הזה לא קיבל טראומה, ערכו היה ברור לו, הוא פשוט לא נפגע כי היה לו חוסן פנימי, הוא הרגיש בתוכו שאי אפשר לקחת ממנו את ערכו כצלם אלוקים, אבל מצד שני אין לו גאווה אישית וממילא הוא לא כועס.

קשה לי לתפוס רמה כזאת של ענווה. אבל אני מנסה לדמיין.

נניח מצב:

תלמיד מבסוט קיבל 100 במבחן.

אם התלמיד קורא בקול בכיתה את הציון שלו-

נוכל לטעון כי הוא גאוותן שלא מבין כי הכל מאת ה' ("ואנוכי תולעת ולא איש"). 

מצד שני, אם זה באמת מאת ה' למה שלא יקרא בקול? הרי זו ההצלחה של ה'!

אדרבא, שיצעק את חסדי הבורא עליו כמי שמפרסם ברבים נס שקרה לו.

התשובה נמצאת בשאלה שלך.

אפשר להגיד "קיבלתי 100, תודה לך ה' " אבל עדיף להגיד את זה בשקט, מפני עין הרע.

ולמה להוציא לכולם את העיינים?

- לא להפיץ את ההצלחה הזאת.
- כן להפנים שהוא חכם ומצליח, ברוך ה'.
- כן להודות לקב"ה, והרבה.
- כן לתפוס את המקומות, התפקידים והאחריויות שתכונותיו מאפשרות לו לתפוס, באופן כללי בלי לחשוש מהגאווה.

נקיות במידות היא דבר שמאד קשה להגיע אליו.

אם אדם הגיע לנקיות כזאת, יתכן שלא יהיה מעורב גאווה. אבל אני יותר נוטה לחשוד שיש כאן גם ניסיון התפארות.

שאם זה באמת באמת בא מתוך נקיות וללא גאווה-

זה דבר טוב וכדאי לכתחילה?

(כמו שמעיין אמרה) אז אין בעיה.

אין גאווה בעצם האמירה, אלא רק בתחושה שהיא נובעת ממנה.

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37472&st=&pgnum=79

(שאולי רוב העולם טועה בו):

בהסתכלות שטחית נראה לנו שענווה ורגשי נחיתות הם באותו צד של הסקאלה, אלא שרגשי הנחיתות הם הקצנה של הענווה-ז"א אותו סוג, רק יותר בכמות.

התורה בכלל והחסידות בפרט מלמדות אותנו שזה ממש לא כך, אלא- רגשי נחיתות הם לא נובעים מענווה ,כי אם בדיוק בדיוק מגאווה.

רגשי נחיתות זה גאווה מתוסכלת-אדם שחושב ומרגיש שהוא משהו בזכות עצמו ולכן ראוי שיצליח לו וכו',וכשהו נכשל או רואה אחרים שמצליחים -הוא מתמלא ברגשי נחיתות- חוסר ביטחון וכו'.

הענו לעומת זאת- (ענו אמיתי)- מעולם לא חשב שהוא משהו בזכות עצמו-הוא יודע שכל מעלותיו, כוחותיו וכשרונותיו ,וכל הצלחותיו וגם כשלונותיו -הם מהשם יתברך! ולכן -כשמצליח לו הוא לא מתגאה, וכשנכשל לו-הוא לא מרגיש רגשי נחיתות וכו'.

הענו לא עסוק בכלל במושג "עצמי"- מבחינתו -אין דבר כזה "עצמי" שהוא מנותק מהשם.

הענו לא עסוק בדעת הבריות עליו- איך רואים אותו וכ'-תדמית עצמית דמיונית היא פועל יוצא מהרגשת ה"יישות" והגאווה שלנו.

חשבי על צדיקים-אין דבר כזה צדיק חסר בטחון -בעל רגשי נחיתות-הוא כל כולו עסוק בעבודת השם ,ולא מסתכל על עצמו.

כמובן, שזאת דרגת הצדיקים.

אדם מן השורה נולד עם הרגשת יישות, וייפטר מן העולם עם הרגשת יישות,וכל תפקידו הוא להקטין אותה עד כמה שניתן- ואז הוא משוחרר מהוכחות לעצמו ולעולם על "עד כמה אני שווה"- הוא האדם הכי שמח בעולם!

צריך ומוכרח לעבוד על זה כל חייו,אבל נראה לי שקראתי שאדם מצד עצמו לא יכול בכח עבודתו לבטל את הרגשת היישות מעצמו לגמרי (מאז חטא אדם הראשון),אלא רק השם יכול לבטל זאת ממנו,אם ירבה להתפלל על זה..

אדם יכול להיות מודע לעצמו (את האמת , המודעות העצמית שלו ,היא עובדה נתונה מאז חטא אדם הראשון.הרב גינזבורג כותב על זה באחד מספריו).

אכן אדם יכול ואמור וצריך לדעת את מעלותיו. אם הוא יתכחש אליהן ,אז הוא משקר(טוען שהוא לא חכם/יפה וכו'-בעודו כן כזה) וכפוי טובה להשם (מתכחש למעלות שהשם נתן לו),אלא לא לזקוף את המעלות האלו לעצמו- לדעת במוח ובלב שהן מתנת שמים לחלוטין!

כמו כן- גם הדברים השליליים שבו-גם הם "מתנת" שמים לחלוטין- אלא שעליו לעבוד עליהן- וגם את זה הוא יוכל לעשות רק אם השם יעזור לו (יצרו של האדם...ואלמלא הקב"ה עוזרו,אינו יכול לו).

ברגע שהאדם מודע למעלות/לחסרונות שלו, אך מפנים היטב היטב שזה לא משהו עצמי,אלא שהשם ברא אותו ככה- ההרגשה שלו אחרת לגמרי- הוא לא מתגאה בהצליחו ולא נשבר בהכשלו.

זה ענה למה ששאלת?כי אני לא בטוחה שהבנתי.

את זה שמעתי בדיסקים של הרב ארוש ולמדתי בביה"ס לתורת הנפש של הרב גינזבורג.

לפני שלומדים הרבה חסידות-ובמיוחד ברסלב) -באמת על פניו נראה שהיהדות מלמדת שהבחירה בין טוב לרע לחלוטין בידי האדם.

החסידות באה ומדגישה לנו ,שלמרבה הפלא גם הרוחניות של האדם-היא בידי שמים.

ממליצה מאוד  מאוד לשמוע שיעורים של הרב ארוש וגם של הרב עופר ארז-זה פשוט מדהים איך זה משנה את התפיסה.

הרעיון הכללי שמלמדים שם בעניין זה הוא שהדבר היחיד שבו יש לאדם נקודת בחירה היא הרצון שלו. לעומת זאת, התוצאה בפועל האם הוא הצליח להתרחק מהרע/לבחור בטוב -זה בידי שמים, ועל זה נאמר "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".

הרבה פעמים ,דוקא כאשר האדם שוכח שגם הרוחניות שלו בידי שמים, הוא עלול ליפול לגאווה (שהיא האמא של כל המידות והתאוות הרעות-אם כל חטאת ממש), ולכן מהשמים מרחמים על האדם ומזכירים לו את זה,ע"י שלא נותנים לו לפעמים מיד להתקדש, מפילים אותו בעבירות.

כדי שזה לא יקרה, האדם צריך להכניס למודעות שלו טוב טוב שרק השם יכול לעזור לו להתגבר ולבחור בטוב בפועל.

לכן עיקר העבודה של האדם בעוה"ז הוא לשמור על רצונותיו הטובים ולהתחנן ולהתפלל להשם כל הזמן שיעזור לו.

לכן בברסלב מדגישים כ"כ את ההתבודדות, עד שרבי נחמן אומר:"ההתבודדות היא מעלה עליונה מעל הכל"-כי רק ע"י ריבוי תפילות,האדם יקבל סיוע מלמעלה,וכך יוכל לבחור בטוב. בלי תפילה, זה כמו חייל שנשלח למלחמה לשדה הקרב בלי נשק.

זה גם הניטרול לגאווה-כי אם ירבה בתפילה- הוא יזכור שכל הטוב שזוכה לו הוא מאת השם יתברך.

יצה"ר יודע שהוא לא יכול לנצח אדם שהולך עם תפילה, ולכן הוא מקשה מאוד על האדם לדבר עם השם ולהתחנן (מאוד קשה לשבת כמה דקות, כל שכן שעה קבוע ולדבר עם השם-יש על זה מניעות רבות). ורבי נחמן מדגיש שכל הסיבה שיש עליו הרבה מחלוקות זה זה- כי כל העניין שלו זה תפילה, ויצה"ר יודע שאדם שהולך עם תפילה הוא בלתי מנוצח, כי הוא הולך עם השם.

ז"א רק ע"י סיוע מלמעלה! לחשוב שהרוחניות של האדם היא לגמרי בידיים שלו זה לא מדוייק. וכתוב שלכן הפיל הקב"ה את דוד בחטא בת שבע, כי דוד המלך ביקש  שהשם ינסה אותו, ולפי מדרגתו העליונה (שעניינו בעולם היא מידת השפלות) ,זה היה פגם,כי עניינו המיוחד של דוד המלך זה לזכור שאין לו מעצמו דבר.

ואנחנו כרגע לקראת משיח בן דוד, לכן בדור שלנו השם מביא את כולנו להכרה של עבודת משיח בן דוד- שאין לנו מעצמינו דבר, ומי שלא יפנים נקודה זאת היטב- יקשה לו להסתדר בהנהגה של הדור שלנו-כי זאת העבודה שלנו (תמיד ובפרט בדור זה).

ולכן עיקר העבודה זה תפילה במילים שלנו להשם שיקרב אותנו.

כמובן שהאדם כן צריך לעשות מה שהוא יכול כדי להמנע מהרע ולבחור בטוב, וכן יש לו עבודה בזה, אבל זה לא שחור/לבן, אלא יותר מורכב ממה שעל פניו נראה. האדם צריך לעשות כל מה שהוא יכול ולהמנע מעשיית רע, אך כדי שזה יצליח לו העיקר זה הרצון והתפילות על כך.

אני גם לא הבנתי אף פעם, מה הכוונה ב"ביטול היש". ואיך אפשר לדרוש דבר כזה מהאדם.

הדבר המהותי והבסיסי לאדם הוא עצמו.

ברור שלהשקיף על עצמו כישות היחידה הקיימת, או היחידה הרלוונטית - זו השקפה לא נכונה. גאווה אסורה ובעייתית.

אבל איך אפשר להשקיף על עצמו כ"לא קיים"? כבר בכתיבת המשפט הזה יש סתירה מיניה וביה. ("להשקיף על עצמו" - כלומר יש עצמו! - "כלא קיים"?!)

האם מישהו יודע מהו המקור הכי קדום של המושג "ביטול היש"? (בחסידות או לפני?)

לגבי ענווה וגאווה: לפי הבנתי ענווה היא הכרה באמת, וגאווה היא ניפוח של חשיבות עצמית שלא לפי האמת.

שחצנות. זה כנראה ביטוי חיצוני של גאווה.

אבל כשדיברתי על ענווה וגאווה - דיברתי על ההכרה הפנימית.

חוץ מהכרה פנימית - יש ביטויים חיצוניים שלה. זה לא אותו הדבר עצמו, אבל יש כמובן קשר - ישנה השפעה של ההכרה הפנימית על הביטויים החיצוניים.

להבנתי, מי שתכונתו היא של ענווה - של הכרת המציאות כפי שהיא, אין לו סיבה לביטוי חיצוני שחצני, שמטרתו להשיג הכרה מן הזולת כדי לחזק את ההכרה העצמית. אם ההכרה העצמית היא מותאמת למציאות - אין לה צורך בדעה חיצונית אליה.

הרגשת גבהות בלב על כך-אסור

שור יכול להרגיש חשיבות על כוחו? אמנם זה האמת- שהיא גבוהה הוא חזק, ועליה לדעת שהיא גבוהה, עליו לדעת שהוא חזק, אך לא להרגיש שום חשיבות מזה.

גאווה -מסורה ללב-גבהות הלב. האדם צריך לבטל את גבהות הלב.

האמת הכי אמיתית היא שהכל זה מתנת שמים,ולכן אי הרגשת חשיבות עצמית היא האמת.

כל הרגשת חשיבות עצמית (מלבד השמינית המותרת ביראת שמים)- היא שקר וגאווה.

ידוע למישהו?

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%A8

זה היה לגמרי בצחוק או קצת ברצינות?

בשער ג', וכן בעל ה'תניא', והרב קוק זצ"ל בקבצים, שבעצם בעומק של העומק, הכל אלוקות, אפילו בני אדם ברצונותיהם ואפילו החומר הוא אלוקות. אבל זה מושג עמוק, שאי אפשר לנהל את החיים על פיה, וכן אנחנו לא מבינים אותו לאשורו, והרבה אנשים טועים בהבנתו.

אם תרצי אשלח לך באישי מקורות אחרי זה, לא רוצה להרחיב כאן, כי אם מבינים לא נכון אפשר להגיע לכפירה ומינות.

שאסור אפילו שמינית שבשמינית של גאווה, צריך להתרחק עד הקצה האחרון.

ענווה זו שפלות. קצת.

אחרי כל הביטויים היפים והמרוממים של "ידיעת ערך עצמו" וכל זה- ענווה היא פשוט סוג של שיפלות.

לא אמרתי נחיתות, נעבכיות וכד'- אבל יותר משמץ קטנות יש בה.

"משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא:

אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" (בבלי סוטה מט ע"ב)

 אני חושב שאנחנו קצת מגזימים לפעמים בעיסוק שלא נגיע לשפלות או איך שנקרא לזה.

אני רוצה להגיד משהו חריף.

אני חושב שהיום רובינו(לא כולנו!!!! כן יש כאלה שזאת עבודת השם נוראה בשבילם, אבל לטעמי לפחות אני ונראה לי גם שעוד אנשים) לצערינו לא כלכך נופלים בשפלות פסולה..

אני חושב שלי לפחות מתאים "מאוד מאוד הוי שפל רוח" בשביל להגיע לאמצע מותר לנו גם להשפיל את עצמנו יותר מ"כפי הנצרך"

בנוברדוק הלכו עם בגדים בלואים כדי לעבוד על המידות האלו.

כדי לשבור את הגאווה שלנו.

בנוברדוק היה פינקס שבו כל אחד היה רושם את הדברים הטובים והרעים שהוא עשה במשך היום ובערב בתוך החבורה היו קוראים מהפנקס רק את הדברים הרעים כי הדברים הטובים זה גאווה.

אני חושב שהיום כדי לשבור את מידת הגאווה שהיא לצערינו חזקה מאוד, ניתן  להשפיל את עצמנו קצת..

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל