ענווה.
איך אתם מגדירים לעצמכם את ההבדל בין ענווה ושפלות ראויים
שמשפרים את המידות של האדם,
גורמים לו להכיר בחסדי הבורא,
עוזרות לו להשכיל ולהתקרב לה',
ולהיות נוח-טוב-וסביל לבריות,
לבין רגשי נחיתות ושפלות שגורמות לפעמים להסתיר את ראיית חסדי הבורא
ושוללות מהאדם את המרץ הפנימי להטיב לבריות?
במילים אחרות, היכן עובר הגבול בין שפלות טובה לשלילית בנפש האדם?
תודה רבה לחסדי הים על הניסוח
מה אני מסוגלת ומה לא.
ומי אני באמת.
היא כשהאדם לא מרגיש שהוא מלך העולם. כשהוא מקבל את מקומו כנברא בעולמו של הקב"ה... (מאוד מאוד קשה להגיע לקבלה אמיתית כזאת.)
היוצא ממנה הוא שגם כשהוא רואה מעלות בעצמו לא זחה דעתו, ושהוא לא מחפש באופן אובססיבי את החסרונות שבאחרים. (ונקודה שצריך להרחיב בה כי היא מפתיעה, אבל לא אעשה זאת כרגע - הוא מפסיק לחפש באופן אובססיבי גם את החסרונות שבו עצמו. כי גאווה היא גם כלפי עצמו. תודעת האני של האדם הגאה היא כפולה...)
רק ענווה כזאת, של הרפיה מהצורך לשלוט בכל דבר ולצייר כל דבר (ולמעשה - להיות היוצר של כל דבר), מאפשרת יראת שמים אמיתית, כמו שכתב הרמב"ן באיגרת. (ואגב שם - מעניין גם לנסח את הקשר שבין הכעס והגאווה)
שלפעמים כדי להגיע לענווה כזאת, צעד ראשון יכול להיות מציאת ההערכה הגדולה שוודאי כבר ישנה באדם לבני אדם מסויימים. כשהוא מקבל את זה שהם לא תלויים בו, ממילא הוא נוטש את התפיסה שהכל תלוי בו, והוא מגיע לענווה גם במובן האובייקטיבי שלה.
על חסיד עניו שנסע בספינה וקם עשיר גס רוח ועשה עליו את צרכיו מרוב שהוא זילזל בו, והוא לא הרגיש בליבו כלום.
והוא שמח כל כך על שהוא הגיע למדרגה שלא אכפת לו, עד שהוא מגדיר את זה היום הכי שמח בחיים שלו!
ננסה לחשוב על הסיפור הזה מנקודת מבט של אשים רגילים. ראני מכיר שתי תגובות נורמליות - כעס ועצבים על החצוף הזה שעושה כאלה מעשים בלי שום סיבה. או טראומה על הזילזול שזילזלו בי וירידת כל הערך העצמי.
הכעס יהיה נובע מחוסר ענוה, והטראומה תהיה נובעת משיפלות.
החסיד הזה לא קיבל טראומה, ערכו היה ברור לו, הוא פשוט לא נפגע כי היה לו חוסן פנימי, הוא הרגיש בתוכו שאי אפשר לקחת ממנו את ערכו כצלם אלוקים, אבל מצד שני אין לו גאווה אישית וממילא הוא לא כועס.
קשה לי לתפוס רמה כזאת של ענווה. אבל אני מנסה לדמיין.
חסדי היםנניח מצב:
תלמיד מבסוט קיבל 100 במבחן.
אם התלמיד קורא בקול בכיתה את הציון שלו-
נוכל לטעון כי הוא גאוותן שלא מבין כי הכל מאת ה' ("ואנוכי תולעת ולא איש").
מצד שני, אם זה באמת מאת ה' למה שלא יקרא בקול? הרי זו ההצלחה של ה'!
אדרבא, שיצעק את חסדי הבורא עליו כמי שמפרסם ברבים נס שקרה לו.
התשובה נמצאת בשאלה שלך.
אפשר להגיד "קיבלתי 100, תודה לך ה' " אבל עדיף להגיד את זה בשקט, מפני עין הרע.
ולמה להוציא לכולם את העיינים?
- לא להפיץ את ההצלחה הזאת.
- כן להפנים שהוא חכם ומצליח, ברוך ה'.
- כן להודות לקב"ה, והרבה.
- כן לתפוס את המקומות, התפקידים והאחריויות שתכונותיו מאפשרות לו לתפוס, באופן כללי בלי לחשוש מהגאווה.
נקיות במידות היא דבר שמאד קשה להגיע אליו.
אם אדם הגיע לנקיות כזאת, יתכן שלא יהיה מעורב גאווה. אבל אני יותר נוטה לחשוד שיש כאן גם ניסיון התפארות.
שאם זה באמת באמת בא מתוך נקיות וללא גאווה-
זה דבר טוב וכדאי לכתחילה?
(כמו שמעיין אמרה) אז אין בעיה.
אין גאווה בעצם האמירה, אלא רק בתחושה שהיא נובעת ממנה.
(שאולי רוב העולם טועה בו):
בהסתכלות שטחית נראה לנו שענווה ורגשי נחיתות הם באותו צד של הסקאלה, אלא שרגשי הנחיתות הם הקצנה של הענווה-ז"א אותו סוג, רק יותר בכמות.
התורה בכלל והחסידות בפרט מלמדות אותנו שזה ממש לא כך, אלא- רגשי נחיתות הם לא נובעים מענווה ,כי אם בדיוק בדיוק מגאווה.
רגשי נחיתות זה גאווה מתוסכלת-אדם שחושב ומרגיש שהוא משהו בזכות עצמו ולכן ראוי שיצליח לו וכו',וכשהו נכשל או רואה אחרים שמצליחים -הוא מתמלא ברגשי נחיתות- חוסר ביטחון וכו'.
הענו לעומת זאת- (ענו אמיתי)- מעולם לא חשב שהוא משהו בזכות עצמו-הוא יודע שכל מעלותיו, כוחותיו וכשרונותיו ,וכל הצלחותיו וגם כשלונותיו -הם מהשם יתברך! ולכן -כשמצליח לו הוא לא מתגאה, וכשנכשל לו-הוא לא מרגיש רגשי נחיתות וכו'.
הענו לא עסוק בכלל במושג "עצמי"- מבחינתו -אין דבר כזה "עצמי" שהוא מנותק מהשם.
הענו לא עסוק בדעת הבריות עליו- איך רואים אותו וכ'-תדמית עצמית דמיונית היא פועל יוצא מהרגשת ה"יישות" והגאווה שלנו.
חשבי על צדיקים-אין דבר כזה צדיק חסר בטחון -בעל רגשי נחיתות-הוא כל כולו עסוק בעבודת השם ,ולא מסתכל על עצמו.
כמובן, שזאת דרגת הצדיקים.
אדם מן השורה נולד עם הרגשת יישות, וייפטר מן העולם עם הרגשת יישות,וכל תפקידו הוא להקטין אותה עד כמה שניתן- ואז הוא משוחרר מהוכחות לעצמו ולעולם על "עד כמה אני שווה"- הוא האדם הכי שמח בעולם!
צריך ומוכרח לעבוד על זה כל חייו,אבל נראה לי שקראתי שאדם מצד עצמו לא יכול בכח עבודתו לבטל את הרגשת היישות מעצמו לגמרי (מאז חטא אדם הראשון),אלא רק השם יכול לבטל זאת ממנו,אם ירבה להתפלל על זה..
אדם יכול להיות מודע לעצמו (את האמת , המודעות העצמית שלו ,היא עובדה נתונה מאז חטא אדם הראשון.הרב גינזבורג כותב על זה באחד מספריו).
אכן אדם יכול ואמור וצריך לדעת את מעלותיו. אם הוא יתכחש אליהן ,אז הוא משקר(טוען שהוא לא חכם/יפה וכו'-בעודו כן כזה) וכפוי טובה להשם (מתכחש למעלות שהשם נתן לו),אלא לא לזקוף את המעלות האלו לעצמו- לדעת במוח ובלב שהן מתנת שמים לחלוטין!
כמו כן- גם הדברים השליליים שבו-גם הם "מתנת" שמים לחלוטין- אלא שעליו לעבוד עליהן- וגם את זה הוא יוכל לעשות רק אם השם יעזור לו (יצרו של האדם...ואלמלא הקב"ה עוזרו,אינו יכול לו).
ברגע שהאדם מודע למעלות/לחסרונות שלו, אך מפנים היטב היטב שזה לא משהו עצמי,אלא שהשם ברא אותו ככה- ההרגשה שלו אחרת לגמרי- הוא לא מתגאה בהצליחו ולא נשבר בהכשלו.
זה ענה למה ששאלת?כי אני לא בטוחה שהבנתי.
את זה שמעתי בדיסקים של הרב ארוש ולמדתי בביה"ס לתורת הנפש של הרב גינזבורג.
לפני שלומדים הרבה חסידות-ובמיוחד ברסלב) -באמת על פניו נראה שהיהדות מלמדת שהבחירה בין טוב לרע לחלוטין בידי האדם.
החסידות באה ומדגישה לנו ,שלמרבה הפלא גם הרוחניות של האדם-היא בידי שמים.
ממליצה מאוד מאוד לשמוע שיעורים של הרב ארוש וגם של הרב עופר ארז-זה פשוט מדהים איך זה משנה את התפיסה.
הרעיון הכללי שמלמדים שם בעניין זה הוא שהדבר היחיד שבו יש לאדם נקודת בחירה היא הרצון שלו. לעומת זאת, התוצאה בפועל האם הוא הצליח להתרחק מהרע/לבחור בטוב -זה בידי שמים, ועל זה נאמר "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".
הרבה פעמים ,דוקא כאשר האדם שוכח שגם הרוחניות שלו בידי שמים, הוא עלול ליפול לגאווה (שהיא האמא של כל המידות והתאוות הרעות-אם כל חטאת ממש), ולכן מהשמים מרחמים על האדם ומזכירים לו את זה,ע"י שלא נותנים לו לפעמים מיד להתקדש, מפילים אותו בעבירות.
כדי שזה לא יקרה, האדם צריך להכניס למודעות שלו טוב טוב שרק השם יכול לעזור לו להתגבר ולבחור בטוב בפועל.
לכן עיקר העבודה של האדם בעוה"ז הוא לשמור על רצונותיו הטובים ולהתחנן ולהתפלל להשם כל הזמן שיעזור לו.
לכן בברסלב מדגישים כ"כ את ההתבודדות, עד שרבי נחמן אומר:"ההתבודדות היא מעלה עליונה מעל הכל"-כי רק ע"י ריבוי תפילות,האדם יקבל סיוע מלמעלה,וכך יוכל לבחור בטוב. בלי תפילה, זה כמו חייל שנשלח למלחמה לשדה הקרב בלי נשק.
זה גם הניטרול לגאווה-כי אם ירבה בתפילה- הוא יזכור שכל הטוב שזוכה לו הוא מאת השם יתברך.
יצה"ר יודע שהוא לא יכול לנצח אדם שהולך עם תפילה, ולכן הוא מקשה מאוד על האדם לדבר עם השם ולהתחנן (מאוד קשה לשבת כמה דקות, כל שכן שעה קבוע ולדבר עם השם-יש על זה מניעות רבות). ורבי נחמן מדגיש שכל הסיבה שיש עליו הרבה מחלוקות זה זה- כי כל העניין שלו זה תפילה, ויצה"ר יודע שאדם שהולך עם תפילה הוא בלתי מנוצח, כי הוא הולך עם השם.
ז"א רק ע"י סיוע מלמעלה! לחשוב שהרוחניות של האדם היא לגמרי בידיים שלו זה לא מדוייק. וכתוב שלכן הפיל הקב"ה את דוד בחטא בת שבע, כי דוד המלך ביקש שהשם ינסה אותו, ולפי מדרגתו העליונה (שעניינו בעולם היא מידת השפלות) ,זה היה פגם,כי עניינו המיוחד של דוד המלך זה לזכור שאין לו מעצמו דבר.
ואנחנו כרגע לקראת משיח בן דוד, לכן בדור שלנו השם מביא את כולנו להכרה של עבודת משיח בן דוד- שאין לנו מעצמינו דבר, ומי שלא יפנים נקודה זאת היטב- יקשה לו להסתדר בהנהגה של הדור שלנו-כי זאת העבודה שלנו (תמיד ובפרט בדור זה).
ולכן עיקר העבודה זה תפילה במילים שלנו להשם שיקרב אותנו.
כמובן שהאדם כן צריך לעשות מה שהוא יכול כדי להמנע מהרע ולבחור בטוב, וכן יש לו עבודה בזה, אבל זה לא שחור/לבן, אלא יותר מורכב ממה שעל פניו נראה. האדם צריך לעשות כל מה שהוא יכול ולהמנע מעשיית רע, אך כדי שזה יצליח לו העיקר זה הרצון והתפילות על כך.
אני גם לא הבנתי אף פעם, מה הכוונה ב"ביטול היש". ואיך אפשר לדרוש דבר כזה מהאדם.
הדבר המהותי והבסיסי לאדם הוא עצמו.
ברור שלהשקיף על עצמו כישות היחידה הקיימת, או היחידה הרלוונטית - זו השקפה לא נכונה. גאווה אסורה ובעייתית.
אבל איך אפשר להשקיף על עצמו כ"לא קיים"? כבר בכתיבת המשפט הזה יש סתירה מיניה וביה. ("להשקיף על עצמו" - כלומר יש עצמו! - "כלא קיים"?!)
האם מישהו יודע מהו המקור הכי קדום של המושג "ביטול היש"? (בחסידות או לפני?)
לגבי ענווה וגאווה: לפי הבנתי ענווה היא הכרה באמת, וגאווה היא ניפוח של חשיבות עצמית שלא לפי האמת.
שחצנות. זה כנראה ביטוי חיצוני של גאווה.
אבל כשדיברתי על ענווה וגאווה - דיברתי על ההכרה הפנימית.
חוץ מהכרה פנימית - יש ביטויים חיצוניים שלה. זה לא אותו הדבר עצמו, אבל יש כמובן קשר - ישנה השפעה של ההכרה הפנימית על הביטויים החיצוניים.
להבנתי, מי שתכונתו היא של ענווה - של הכרת המציאות כפי שהיא, אין לו סיבה לביטוי חיצוני שחצני, שמטרתו להשיג הכרה מן הזולת כדי לחזק את ההכרה העצמית. אם ההכרה העצמית היא מותאמת למציאות - אין לה צורך בדעה חיצונית אליה.
הרגשת גבהות בלב על כך-אסור
שור יכול להרגיש חשיבות על כוחו? אמנם זה האמת- שהיא גבוהה הוא חזק, ועליה לדעת שהיא גבוהה, עליו לדעת שהוא חזק, אך לא להרגיש שום חשיבות מזה.
גאווה -מסורה ללב-גבהות הלב. האדם צריך לבטל את גבהות הלב.
האמת הכי אמיתית היא שהכל זה מתנת שמים,ולכן אי הרגשת חשיבות עצמית היא האמת.
כל הרגשת חשיבות עצמית (מלבד השמינית המותרת ביראת שמים)- היא שקר וגאווה.
ידוע למישהו?
זה היה לגמרי בצחוק או קצת ברצינות?
בשער ג', וכן בעל ה'תניא', והרב קוק זצ"ל בקבצים, שבעצם בעומק של העומק, הכל אלוקות, אפילו בני אדם ברצונותיהם ואפילו החומר הוא אלוקות. אבל זה מושג עמוק, שאי אפשר לנהל את החיים על פיה, וכן אנחנו לא מבינים אותו לאשורו, והרבה אנשים טועים בהבנתו.
אם תרצי אשלח לך באישי מקורות אחרי זה, לא רוצה להרחיב כאן, כי אם מבינים לא נכון אפשר להגיע לכפירה ומינות.
שאסור אפילו שמינית שבשמינית של גאווה, צריך להתרחק עד הקצה האחרון.
אלעדענווה זו שפלות. קצת.
אחרי כל הביטויים היפים והמרוממים של "ידיעת ערך עצמו" וכל זה- ענווה היא פשוט סוג של שיפלות.
לא אמרתי נחיתות, נעבכיות וכד'- אבל יותר משמץ קטנות יש בה.
"משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא:
אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" (בבלי סוטה מט ע"ב)
אני חושב שאנחנו קצת מגזימים לפעמים בעיסוק שלא נגיע לשפלות או איך שנקרא לזה.
אני רוצה להגיד משהו חריף.
אני חושב שהיום רובינו(לא כולנו!!!! כן יש כאלה שזאת עבודת השם נוראה בשבילם, אבל לטעמי לפחות אני ונראה לי גם שעוד אנשים) לצערינו לא כלכך נופלים בשפלות פסולה..
אני חושב שלי לפחות מתאים "מאוד מאוד הוי שפל רוח" בשביל להגיע לאמצע מותר לנו גם להשפיל את עצמנו יותר מ"כפי הנצרך"
בנוברדוק הלכו עם בגדים בלואים כדי לעבוד על המידות האלו.
כדי לשבור את הגאווה שלנו.
בנוברדוק היה פינקס שבו כל אחד היה רושם את הדברים הטובים והרעים שהוא עשה במשך היום ובערב בתוך החבורה היו קוראים מהפנקס רק את הדברים הרעים כי הדברים הטובים זה גאווה.
אני חושב שהיום כדי לשבור את מידת הגאווה שהיא לצערינו חזקה מאוד, ניתן להשפיל את עצמנו קצת..
מה עדיף?
ידע?
טיולים?
חיבור להתיישבות?
חקלאות?
אני בדיוק מתלבט בעניין
ומסעות
זה אכן אחד הדברים החשובים ביותר שמקבלים מהשנים היפות בתנועת הנוער. טיולים, מסעות, מחנות קיץ
מכל דבר פה (אולי חוץ מחקלאות)
יש לי קצת ואני לאט לאט מקבל עוד.
אני לא חושב שזה סותר,
ודווקא לפעמים זה דברים מקבילים ומשליכים אחד לשני.
סיורים, טיולים.... הכי נכון וטוב בעיניי.
בתור מי ששנים גדל על זה שהתורה נמצאת רק אצל החרדים..
למרבה ההפתעה משהו בליבי מושך אותי דווקא לרוח הלימוד של הדת"ל.
אני לא מכיר הרבה, אבל נשמע לי שיש שם משהו יותר בריא.
תוכלו להחכים אותי בנושא?
אשמח לשמוע גם את מי שחושב שזה לא נכון.
לומדת במוסדות חרדיים ותמיד נמשכתי לדתל, משהו היה נשמע לי מאוזן יותר, אהבת עם ישראל, ארץ ישראל, השילוב שלהם בתורה, השמחה שראיתי שם......
מבינה מאוד מאיפה זה מגיע.....
אין פה דרך נכונה או לא נכונה, לכל נשמה יש את מה שמושך אותה, אצלי אישית כרגע הבנתי כמה דברים על הדתל ועל מגזרים בכללי אבל לא משנה מה דעתי, רק תדע שכנראה זה קורה לעוד ופשוט תבדוק עם עצמך מה בדיוק הנקודה שמושכת אותך לשם, נניח אם זה הדגש אהבת העם והארץ(כמו שהיה אצלי) פשוט תעתיק אתזה לחיים שלך...
לאידעת מזה אומר חרדי ומה נער גבעות אבל הדרך חיים שלי היא לקחת את הטוב מכל המגזרים, יכול להיות שיתאים גם לך... אם לא-יכול גם להיות שהדרך של הנשמה שלך היא באמת יותר בדרך הדתל ופחות בחרדי....
אגב, יכול להיות שדווקא בגלל שכל השנים אמרו לך שהתורה האמיתית היא אצל החרדים ולא אצל המזרוחניקים-אתה עכשיו אולי קצת בהלם שזה לא נכון ורוצה לברר את זה...
בקיצור, תנסה, הרב קוק נשמע לך דתל? תנסה ללמוד אותו, רבנים אחרים? תחפש ספרים או מאמרים ופשוט תקרא, תראה אם זה מה שהנשמה שלך חיפשה......
ובין אם כן ובין אם לא-תמיד אפשר לשלב, זה קשה מאוד ועבודת חיים אבל אתה יכול להיות עם כובע וחליפה ולאהוב את כל עם ישראל, למרות שלפעמים זה לא נראה ככה😅🫣😅
באמת בהצלחה🙏🙏
(אני צעירה ולא מעל עשרים אבל פשוט תפס אותי מאוד... לא לסקול אותי😜🫣)
הוא אולי הלך שחור לבן, וגם לא היה פתוח.
בסוף גם היום, קח את החבר'ה מחרשה - הם לא חרדים, הם שמורים כמו חרדים אבל הראש אחר
זה מגזר עם התנהלות. ושם הרב קוק לא שייך.
ומבחינת תפיסת עולם ותפיסת התורה, הרב קוק אמנם זכה לכבוד מהחזו"א שבא לפגוש אותו (החזוא את הרב קוק, ושמא היה זה הרב שך?) אבל בדעותיהם היו שונים.
נאמר כך, הרב קוק הסמיך את הרב צבי יהודה להיות אחראי על הוצאת כתביו - שכידוע הם ליקוטים מכלל פנקרי הראי"ה והכתבים שהשאיר אחריו. דהיינו הרצי"ה נחשב לממשיך בפשטות של הרב קוק.
האם הרצי"ה נחשב חרדי, ואפילו קיצוני? אני סבור שהתשובה ברורה.
אבל המחשבה של הרב קוק מאוד פתוחה ורחבה
באופן שהוא כמעט ההיפך הגמור מהקו המרכזי של הדרך החרדית של ימינו.
התשובה שלך מאוזנת ובוגרת.
תיקון קל: המגזר החרדי אוהב את העם לא פחות מהדתי לאומי. הוא פשוט מסתגר יותר מהטעמים שלו.
זו ממש טעות לחשוב אחרת.
אבל (נקדימון), הבה לא נגרר שוב למחלוקת דאז. בבקשה. טוב?
תודה, מחמיא לי מאוד❤️😅
אני לא מדברת על אנשים אלא על המגזרים, מההיכרות שלי עם שני המגזרים-שניהם לא אוהבים במיוחד אחד את השני וזה הגיוני, הרבה פעמים כשאנחנו בטוחים בצדקת הדרך שלנו עלולים קצת לדחות את הדרך של האחר(למרות ששבעים פנים לתורה וכל הדרכים כן צודקות לאנשים שהולכים בהן...) וגם כשמחנכים ילדים צריך לחנך אותם שהדרך שלנו נכונה, אמנם לא שהדרך של השני שגויה, לכן אני גם מדברת רק על המגזר ולא על האנשים אבל בכללי-במוזגות הלימוד של שני המגזרים די מחנכים לכך שהדרך של האחר שגויה...
האנשים עצמם אוהבים אחד את השני, לפחות רובם, מי שמתייחס לואהבת לרעך כמוך יותר משהו מתייחס לצורה בה חינכו אותו....
כותבים @ ואז בצמוד אליו ובלי רווחים מתחילים לכתוב את שם המשתמש שאת רוצה לתייג. תיפתח כמו תיבה שממנה תבחרי את האחד הרצוי. @נחלת
אמנם אני מניח שהפעם דווקא התכוונת לא באמת לתייג אותי
לי יש מנהג, שאולי אנשים לא שמים לב, להפריד בין הקבוצות השונות בציבור החרדי כי לא כולם זהים. אני כן חושב ככלל שהציבור החרדי אוהב פחות, אבל לא דווקא במזיד, אלא פשוט כי כשנושא האהבה לא נמצא על ראש שמחתך אז זה בפועל לא באמת מתגלה. למשל, אפשר להשוות למשל מגזר כלשהו לחב"ד? נושא אהבת ישראל שם הוא כל כך חזק שזה לא מהשפה לחוץ אלא ממש ניכר בכל המעשים.
בנוסף, לאחרונה, ההתבטאויות של מי שאמורים להיות מנהיגי הציבור ומתווי הדרך לקהל מאוד מקשים על ההבנה שאת רוצה...
מבחינתי את שלי אמרתי בהקשר הזה. לא חייבים להמשיך לדון בנקודה, ואני בהחלט מקווה שלא נתדרדר חלילה כמו בפעם ההיא. ברור לי שאת לא מסכימה עם מה שכתבתי, אז את לא חייבת להגיב אם את מוצאת לנכון.
ומה הכוונה ב"רוח הלימוד"? איך לומדים גמרא והלכה? או שאתה מתכוון לתפיסה של התורה עצמה ולאופן שהיא מתממשת בחיים.
תלך ללמוד במקום של דת"ל שמושך אותך
לא חייב שזה יהיה ה-ישיבה שלך, אפשר ערב בשבוע.
תלמד תורה במקומות שנוגעים בך ומתחברים לך. לפעמים זה אפילו לא עניין של הגדרה מגזרית אלא מי הרב הספציפי ומה רוח המקום מבחינת אווירה
מכירה איש צדיק שלמד במגוון ישיבות על ספקטרום מגזרי מאוד מאוד רחב (אני עצמי הייתי בהלם, למרות שמכירה אותו). ברובן כאיש נשוי. מבחינת מגזר שלו הוא בערך כמו הבית בו גדל, זה לא היה מתוך בלבול, אלא מתוך ללמוד תורה. גם מרבנים שהם לא רבנים שקשורים למגזר שלו.
בקיצור- לא הכל חייב להיות בתוך תבנית מוגדרת. אתה בין לבין? תלמד גם מפה וגם מפה.
לאט לאט אני מניחה שתמצא דרך שלך.
נורא קל היום לאתר, תסתכל על הדברים השונים ותראה מה משכנע אותך ולמה אתה מתחבר (אפשר לשלב כמובן)
בהצלחה רבה
יש את אתר ישיבה עם שיעורים רבים של רבנים שונים (נדמה לי בעיקר של רבני מרכז ושלוחותיה) :
יש את הבית מדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון:
בית המדרש הוירטואלי - VBM ע"ש ישראל קושיצקי
יש את האתר YBM של ישיבת מעלה אדומים:
ישיבת מעלה אדומים | YBM - מאגר השיעורים
יש את האתר של גל עיני של הרב גינזבורג (כיוון חסידי) :
גַּל עֵינַי - השער לפנימיות התורה
יש את האתר של הרב מלמד וישיבת הר ברכה:
יש אתר של הרב אבינר:
הרב הגאון שלמה אבינר – שיעורי הרב שלמה אבינר
האתר של ישיבת שיח (הרב שג"ר) :
אולי לדגש על לימודי אמונה ומחשבה? אולי לדרך החינוך? אולי בכלל בהקשר ישיר לעניין העם והארץ?
ברוב הישיבות הדת"ל תמצא שלומדים הכל.
הרב קוק אבל גם ברסלב וחב"ד
פסיקה של ילקוט יוסף/ שמירת שבת כהלכתה
יחלקו כבוד לרבנים חרדים
לעומת זאת, ברוב הישיבות החרדיות זה לא קיים.
לא תמצא ישיבה שלומדת הרב קוק
אפילו את ההלכות הרב מרדכי אליהו רוב החרדים הספרדים לא לומדים
וכבוד לרבנים הדת"ל. אין מה להרחיב.
תסיק כאן למה ומה זה אומר
מה האסוציאציה הראשונית שעולה בכם כשאתם רואים חרדי?
אותם הקילקולים שראה רבי ישראל סלנט כשהקים את תנועת המוסר.
בעניין הזה המציאות מוכיחה, לצערינו, שנפש החיים טעה כשכתב שלימוד גמרא מתקן את מידותיו של האדם. תנועת המוסר צדקה.
למעשה כבר קדם הרמח"ל ותיאר במדויק בהקדמה למסילת ישרים את המצב שבו החכמים לא לומדים מוסר והבעלבתים גם לא לומדים מוסר. ללמוד על מנת לעשות.
בתחנת אוטובוס?
בתור לרופא?
באמת?
ב. התחושות האלה עולות יותר מול צעירים וגילאי האמצע.
ג. ניתוק, בשונה מיהירות וגסות רוח, אינו מידה רעה אלא מידה עצובה. יכול להיות אדם טוב ועדין שיהיה מנותק לגמרי.
ד. האם אני מרגיש בוז וריחוק כלפיי גם בתחנת אוטובוס ובהמתנה לרופא? כן, למרבה הצער..
על כל אדם/מגזר איזשהו.
מה עולה כשרואים חילוני?
מה עולה כשרואים עץ?
האם אתם מסתכלים על הדרך שלי בעין טובה או רעה?
אז זהו- כשאני רואה חרדי שמח עם מלא חיים- אני שמח ומעריך. בדרך כלל אלה חסידים.
כשאני רואה חרדי שכלוא בתוך המגזריות שלו, או בתוך דרך שהוא לא רוצה להיות חלק ממנה, שרואים על הפרצוף שלו מלא אתכפיא- אני מרחם עליו..
ותמיד תוהה אם טוב לו באמת בדרך הזו
+ באופן כללי הגישה שלי שעדיף שכל אחד יתקן את המגזר שאליו הוא 'שייך' ולא מגזרים אחרים
אז היחס הכללי שלי הוא בעיקר 'זה עושה את החיים קלים לגור באזור שלידו יש חרדים - שטיבלך/קניית ארבעת המינים/בתי מדרש שפתוחים במשך היום וכו' '
כמו שלא עולה לי כלום עבור דת"ל או חילני
תות?
אבל נחכה לשם הרשמי כדי לוודא
60 לשעה
80 לשעה
לא כולל הפסקות אוכל
אמור מעתה: באצבע לקו 72 קלוריות, וב100 גרם לקו 532
ארץ השוקולדאחרונהישבתי אתמול, מאוחר בלילה, עם חבר.
שנינו עריקים (אני מאתמול.. מזל טוב!), שנינו עובדים ולומדים כמה שעות בערב.
סיפרתי לו שהציעו לי מסלול מיוחד לחרדים. משהו תקדימי שעוד לא היה.
לא רוצה להרחיב בפרטים, רק אומר שלכאורה אין שום מניע דתי לסרב לו. זה אפילו יותר טוב רוחנית מהעבודה שלי היום.
אמרתי לו: "יוסף, אתה בא?"
זה לקח כמה דקות, כמה שתיקות.
ואז זה השפריץ ממנו החוצה:
"לא רוצה ללכת למקום שלא אוהבים אותי שם",
"לא רוצה ללכת למקום שרוצים שאשתנה"
"מקום שיאהבו אותי רק אם אהיה כמו כולם".
פתאום הבנתי, המסלול שאני הולך להתגייס אליו, לא יתרום כלום לצבא. הוא סוג של מסלול מומצא כדי לגייס אותי בכל מחיר.
אתם פשוט מנסים לשנות אותי.
גלית דיסטל, במה זכית שיצאו מפיך המילים האלו: "רוצים שהחרדים יתגייסו? ... זה לא יבוא בקללות. זה לא יבוא בכפייה. ... זה יבוא כשנקשיב למצוקה שלהם. ... אפשר לפתור את זה. אפילו בקלות. אם רק נעצור רגע להקשיב להם"
"אני רוצה שתדעו אחיי החרדים, אתם לא לבד, ספינת הדגל של הימין מאחוריכם במאה אחוז ולא כנדבה ולא כתרומה אלא כי אתם סיירת המטכ"ל של הזהות היהודית במדינה הזו''.
היא תקפה בחריפות את הקואליציה: "מה שקורה עכשיו הוא בלתי נסבל. על לפיד אמרה: "מרכז בור ונבער שמי שעומד בראשו אין לו אפילו תעודת בגרות ושהיהודי הקדוש בעיניו הוא ישו, ובזכות שמאל קיצוני, לב המדינה הזו נדחק לשוליים".
היא הזהירה: "אתם יושבים כאן זחוחים ולא מבינים איזו רעידת אדמה תתרגש עליכם, אנחנו על סיפו של הר געש, אני כרגע עומדת על הלבה ומתריעה - לא יימשך יותר מצב שבו רוב יהודי ציוני יהיה מדוכא, לא יימשך! אנחנו מילימטר מלהבעיר את האדמה הזאת, אתם לא מבינים? כמה אפשר לדכא?''
"אני ממש לא אופטימית, אלא מודאגת מאוד מפני העתיד, כי ברור לי שגם אם החרדים יתגייסו זה לא ירגיע את הרוחות, כי תמיד ימשיכו להיות נגדם טענות: 'למה מפרידים בין גברים ונשים?' 'למה משקיעים כל כך הרבה כסף בהתאמת חטיבות לאורח חיים חרדי?' ועוד, אבל אני גם מאמינה בלב שלם שהקב"ה הוא זה שמנהל אותנו ורוצה שנגיע לימים טובים יותר. אז כן, עוד יהיה טוב, ועד שזה יקרה אני מבטיחה להמשיך לפעול"
"הדבר שפועם בי יותר מכל הוא לא תחושת הביטחון, אלא דווקא תחושת החופש. חופש כערך עליון חופש מקסימלי בכל תחום אפשרי. החופש שלי כיהודייה לבנות בית על אדמת אבותיי כי זוהי האדמה שלי ושל בני עמי. החופש של יזמים ישראלים צעירים חרוצים ומלאי מוטיבציה לבנות עסק משגשג מבלי לשאת את עולו של המגזר הציבורי ואני יודעת כמה עול זה מכביד, סחבתי אותו על כתפיי במשך שנים לא מעטות".
"החופש של בני האדם להיות בטוחים בכל מקום. החופש של נשים ערביות לזכות בלילה אחד שקט ונטול חרדה מבלי להתהפך במיטה ולתהות האם בנם יהיה קורבן לאלימות. החופש של נשים חרדיות לבחור במחיצה ציבורית כי זהו צו מצפונם וזוהי בחירתן החופשית הלגיטימית והמלאה. החופש של כל הורה לבחור את חינוך ילדיו על פי תפיסת עולמו גם כשמדובר בהורה חרדי".
"החופש הנפלא להתבטא ולהחליף רעיונות מבלי לחשוש מהענישה המצמררת ואכזרית של משטרת התקינות הפוליטית. החופש של הציבור לצרוך רעיונות ולגבש מחשבות מתוך היצע של תקשורת חופשית. כי שוק חופשי הוא מחשב חופשית. החופש של נבחרי הציבור שיושבים בכנסת הזאת לממש את רצון העם מבלי לחשוש מאיום השוט הבלתי נראה אך קיים תמידית של מערכת אכיפת החוק, שלא תמיד חקר האמת הוא נר לרגליה ולא תמיד רדיפת הצדק הוא המנוע שמניע אותה".
בתחילת דבריה סיפרה ח"כ דיסטל על הוריה שלא הורשו לגעת בירקות בשוק באיראן על מנת שלא "יטמאו" אותן ביהדותם, ובהמשך הדברים אמרה: "המערכת הפוליטית כמו שילבה הידיים מימין ומשמאל כדי ליצור אחדות, אלה שהאחדות הזאת איננה כוללת את אבי ואת אמי. הם נדרשים כעת אחר כבוד פשוט לזוז הצידה. הוריי אמנם אינם טמאים עוד, הם רק המחלה שבגללה קם לו גוש הריפוי, הם רק הפגם שבגללו קם לו גוש השינוי, הם רק אבן בנעל של ישראל הראשונה שבגללה קם לו גוש האיחוי. אבי ואימי ולמעלה משני מיליון בני אדם חרדים, דתיים, מזרחים ומסורתיים הפכו שקופים או נלעגים או מוחרמים או נרדפים והכל בשם איזו אחדות מזויפת שבאה להסתיר שיסוי עמוק מאוד ושנאה עמוקה ביותר".
