אחרי שגמרתי לברר בליבי כל מה שרציתי, ועם הכל השלמתי לגמרי בשכל, ועדיין הרגשתי לחץ להחליט.

לא יודעת איך הצלחתי להחליט במצב כזה, רק יודעת שזה מה שהיה, ומאותו רגע שאחרי ההחלטה,

נכנסה לי ללב שלווה, הרגשה שעשיתי את הדבר הנכון, שב"ה לא עזבה אותי...

בהצלחה רבה רבה רבה!!

ועוד תשובה, אשתדל בקצרה:

אם את יוצאת עם מישהו תקופה מסוימת, יש להניח שאת הדברים העיקריים והחשובים לך כבר ביררת עם עצמך.

תנסי לעשות לעצמך תרגיל בראש: לעזוב לרגע את כל ההתלבטויות, (אל תדאגי, הם לא יברחו) ואז תנסי דמיין מה יותר בא לך. מה יותר קשה לך, לדמיין שאת מפסידה אותו, או לדמיין שאת מתחתנת איתו? מה יותר מפחיד אותך?

לא אמרתי לך להחליט לפי זה, אבל לפעמים זה בהחלט עוזר לגלות את הרצון האמיתי הפנימי.

והרבה תפילות!

שבעלי הוא "האחד".

ובעלי הוא האדם היחיד בעולם שיכול להתאים לי. ברור לי בוודאות אין סופית שאף אחד אחר לא היה מתאים לי. הוא כל חיי

נראה לי שיש כאן גבול דק בין הקשבה לעצמך ולקול אמיתי פנימי, לבין כניעה לקול שטוען שתמיד יכול להיות יותר טוב.

כידוע, הטוב מאוד הוא האויב הגרוע ביותר של הטוב...

בהצלחה בהחלטה כזו. אולי כדאי להחליט שאת לא מחליטה למשך עוד שבוע ואז לראות אם התחושה משתנה.

על הפגישה הראשונה הרגשנו שזה זה.ובקשר לשאלה השניה תמיד חושבים שהשני יותר טוב בכל דבר בחיים צריך פשוט להיתמקד במה שיש לך.אין סוף למחשבות האלו.זה רק מבלבל את האדם

זה דמיונות... תתמודדי עם מי שה' זימן לך ותחליטי. זה לא קל אבל אל תבני על זה שאחרי החתונה הכל יסתדר.את בטח רוצה להיות מאושרת בחתונה שלך ולא אכולת ספקות, נכון? שיהיה בהצלחה בע"ה!!

ואפילו שבוע לפני החתונה הייתי בחשש..

אבל מהרגע שהתחתנו לא היתה אפילו מחשבה קטנה שטעיתי בבחירה...

אני חושבת שהשאלה "אולי יש מישהו מתאים יותר"- היא שאלה לא טובה.

כי תמיד באופן תאורטי יכול להיות יותר.

הנקודה היא שכשאת בתוך קשר- לא לפזול החוצה, אלא לחיות את הקשר הזה, 

להשקיע בו ולראות מה את מרגישה כלפי הבחור והאם טוב לך איתו.

האמת שאצלי השכל בא לפני הרגש וידעתי שהוא די מתאים לי הרבה לפני שהרגשתי (מה שהלחיץ אותי נורא...)

לפני החתונה בעיקר החששות שלי היו מעצם להתחתן, ולא ממנו- עליו הייתי סגורה.

ואחרי החתונה בכלל, בכלל לא היו ספקות. הוא כ"כ משלים אותי (לא מושלם, אבל משלים!) וטוב לנו כ"כ ביחד, שאני לא יכולה לדמיין מישהו יותר מושלם בשבילי ממנו.

אחר כך כשהתפקחתי (יום למחרת), התחרטתי ממש ממש ממש..

היה לנו ממש ממש קשה בהתחלה! וכיום (נשואים כמעט 4 שנים אחרי טיפול זוגי ארוך בשנה הראשונה)

אני יכולה לומר שאני שלמה ומודה לה' לחלוטין על החיים שזימן לי!

אוהבת אותו מאוד מאוד (!!) לא אוותר עליו לעולם (!!) ומתמודדת (גם כיום) עם מינוסים שיש בו אבל בשלמות הכי הכי גדולה שיש

זה היה קשה מאוד!!דרש הרבה עבודה עצמית!! אבל זה היה שווה לי מאוד.

לומר לך אם 4 שנים אחורה הייתי בוחרת בקשיים ובהתמודדויות האלו?! אולי הייתי מוותרת..(לא על הבן אדם!אלא על מה שזה דרש..)

העלתם לי כמה נקודות ממש חשובות וחיזקתם אותי.

להסתכל עליו נקודתית

וגם השכל שלי באמת הגיע כנראה לפני הרגש והעובדה שאני מודעת לכך שיכול להיות לנו טוב

אבל זה יידרוש המון עבודה....

וטוב לשמוע שלא אצל כולם זה הכי ברור שיש כי זה הלחיץ אותי.

תודה ממש!! (ואשמח לעוד תגובות זה לא יזיק תמיד לשמוע עוד חיזוקים )

עכשיו שיש לך כבר תובנות אפשר לחפור קצת

אז ככה,

 יש זוגות שלשניהם הרגש מגיע מיידית (ברמות שונות),

יש זוגות שבתחילה  יש רגש רק  לצד אחד ,

ויש זוגות שאצל שניהם  קודמת הנראות השכלית ואח"כ מגיע הרגש.

מה שברור ואין צורך לומר, שאין להתחתן ללא רגש בתקווה שהוא יגיע.

כשיש רגש חזק השאלה של התאמה לא מתחילה ולעיתים דווקא כאן יש

בעייה של חוסר התאמה שמחופה ע"י הרגש  והנישואין מתפוצצים ח"ו

מאוחר יותר כשהוא נעלם.

נישואין הם תהליך דינאמי, הם יכולים להתחיל גבוה ולרדת,

ולחילופין, להתחיל ממקום נמוך ולעלות, הכל תלוי בעבודה,

הם אינם דומים לרכישת חפץ, דירה וכד' שבהם מה שרכשת

אותו קיבלת והוא לא ישתנה.

זוגות רבים התחילו ממקום של רגש בסיסי והגיעו לזוגיות

שזוגות שהיתה ביניהם התאמה ואהבה מטורפת יכולים

רק לקנא בהם ולהיפך.

לכן, אם יש התאמה בשאיפות ובמנטאליות, מוכנות לעבודה משותפת ורגש מתפתח, כדאי להמשיך,

כשמגיעים למקום של  (לפחות)  "קשה לנו להיפרד" "אנחנו מתגעגעים"

זה המקום שממנו ממשיכים למיסוד הקשר, השאר הוא תוצאה של עבודה.

שתי נקודות מדברי חז"ל:

א. אחד מהטעמים למצווה לשמח חתן וכלה הוא שמכיון שהם אינם בטוחים,

    ושמחתם אינם שלמה, יש מצווה לשמחם.

ב. על הפסוק "תוחלת ממושכה מחלת לב"  חז"ל דורשים שאין להשהות זמן רב את

    הזמן מהאירוסין לחופה, זהו זמן בעייתי של שייכות אבל ללא אפשרות לעבודה אמיתית

    וקרבה פיזית ומנטאלית, וזאת בשימת לב לכך שבזמן חז"ל אירוסין הם הקידושין

    לפני החופה שלא כבזמנינו שהאירוסין כמעט אינם מחייבים.

התלבטויות תמיד היו ותמיד יהיו, הן חלק מהנסיונות של הזוגיות.

תפילה, שכל ישר וידיעה ומוכנות לעבודה זוגית הם המתכון לזוגיות מנצחת.

צריכים להיות שלמים עם ההחלטה.

אם כי "פחדים ופרפרים" יכולים להיות תמיד. אחרי הכל, זה משהו רציני..

אבל לחשוב "אולי יש מישהו אחר מתאים יותר", זו לא הנקודה,

אלא ההתאמה, תחושת הקשר, ההרגשה והשיתוף, עם זה.

ואם הוא אוהב אותך ורוצה בך, אין על מה לחשוב.

אבל אם אין ביניכם אהבה אז בטח שיש עוד התאמות רבות, גם לך וגם לו.

לא היחסים עם ההורים, לא היחסים עם האחים והאחיות, לא עם הילדים וגם לא עם חברים וחברות.

כל מערכות היחסים הללו נשענות ונסמכות על הרגשות שלנו.

אז למה להתעלם מהרגש דווקא  כשבוחרים בן זוג?

ההרגשות ההדדיים של אהבה ומשיכה הם היסוד העיקרי בבנית משפחה.

וכי מקימים בית ביחד. תתחתני עם מישהו רק בגלל רגש?? אם השקפת עולמו הדתית רחוקה משלך? או אלף ואחת סיבות שכליות אחרות? הקמת בית דורשת מטרות משותפות. לא מתעלמים מרגש אבל הוא לבדו אינו מספיק.

כמובן שפגשתי והכרתי רק אנשים מהחוגים שלנו ככה שהסיכוי להתקשר למישהו לא מתאים מבחינה דתית או מוסרית הוא ממילא נמוך.

אני בטוחה שזוגיות שמתחילה עם אהבה היא לאין שיעור יותר נעימה וטובה מזוגיות שמתחילה בלי שום רגש אהבה וכעבור עשרים שנה סוף סוף מתרגלים זה לזה. 

הרגש הוא הדבר הקובע ביחסים בין אנשים. כמובן אם אין פערים גדולים מדי ותפיסות עולם שונות.

אבל זה לא עוזר למי שפתחה את השירשור כי גם כשיש אהבה זה עדיין לא תמיד פותר ספקות.

מאד קשה בזה ואין נכון או לא נכון... לפעמים חייבים לקחת החלטה לכאן או לכאן גם כשיש ספקות ולהתפלל שה' ינחה בדרך הנכונה.

בניגוד לדוגמאות שהבאת - פה זה בנין של משהו שאינו משפחה מיסודו, אלא לבנות משפחה. לזה לא מספיק רק "רגש". צריך הכרה עמוקה בטוב של השני, שהיא מעוררת מחדש את הרגש - וגם צריך בסיס מתאים מבחינת הנתונים.

גם כי בונים פה משהו ערכי, משפחה עם כיוון, ולא רק "צורך רגשי", וגם כי אם אין בסיס כזה - קרוב לוודאי שהרגש יתמסמס תוך לא הרבה זמן.

יש כאלו שמתלבטים יש כאלו שלא 

בגלל זה מברכים "כשמחך יצירך בגן עד מקדם"

כי להם לא היה שום ספק. הוא נוצר בשבילה וגמרנו

היום זה לא כזה פשוט וגם אחרי החתונה אתה בהחלט עלול לחשוב

שחבל שזה וחבל כל מיני דברים

ועדיין ככה

הוא היה הראשון שהתאים לדרישות שלי ועם הזמן התגלה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי

בעלי היה הראשון והאחרון שנפגשתי איתו (היו באמצע עוד ארבעה בחורים).

הייתי שלמה כשבחרתי להתחתן איתו כי הוא קיבל אותי עם שלל מורכבויותיי (שלא כל בחור היה רוצה. אפרט באישי אם תרצי).

לא הרגשתי החמצה- כבר פגשתי בחורים אחרים והבנתי כמה זה מסובך, לא פשוט, לא מובן מאליו.

חוצמזה, סמכתי עליו שאם הוא כל כך רוצה, יהיה לי טוב איתו ואני יכולה לסמוך עליו בזה.

בתור נשואים, לפעמים התחרטתי מאוד והצטערתי כי עברנו תהליכים מורכבים מאוד והיה לי קשה מאוד. לפעמים.

אבל בעזרת ה' והזמן שחלף המצב השתפר מאוד. עוד לא מושלם ויש עוד מקום לעבודה, אבל בהחלט יותר טוב.

השאלה היא לא בהכרח אם יש מישהו טוב יותר, אלא אם התהליכים שעוברים ביחד עד שלומדים לחיות ביחד באמת,

את רוצה לעבור איתו או עם מישהו אחר. אם את סומכת עליו שיהיה לצידך.

באיזה שלב הוא רוצה להתחתן.

אישית היה לי חשוב להיות בטוחה ב100%, גם מבחינה רגשית וגם שכלית.

וככה זה היה, ועד היום זה ככה ב"ה מצד שני, היה לנו גם קשר ארוך יחסית, שעזר לעניין, ורוב האנשים לא רוצים בזה.

האויב של הטוב זה היותר טוב.

אם טוב לך עכשיו לא לחשוב אולי יהיה מישהו אחר יותר טוב, אם הוא טוב, את מרגישה שיהיה לכם טוב להתחתן, נחמד לך איתו, יש רגש מסויים (ועוד כמה דברים. תעשי את השיקולים מה חשוב לך). - לדעתי ללכת על זה.

הייתי שלמה? לא יודעת. פחדתי כמו שאת מפחדת. אבל לא ראיתי סיבה לפסול. היום אני שלמה? ב"ה מאושרת.

לדעתי, זה טוב.

ההרגשה כרגע ברורה.

אבל זה בעיקר בגלל "ניפוץ האופציה" כנראה. ה"מוחלטות"..

אבל אחרת לא היית מרגישה טוב גם כן. הכל מהשמיים.

תתאוששי.

כשיהיה מי שמתאים, תרגישי יותר שלמות עם זה בעז"ה.

זו הייתה החלטה שלו, ולמרות שאני גם שלמה איתה אני מרגישה מרוסקת.

לפחות לא יהיו לי התלבטויות עליו

מצטערת בעיקר על הזמן שחלף ובוזבז

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?