לא יודע מה שיכנע אותי פתאום להגיב
כבר שנתיים שלא כתבתי בפורומים כאן
אולי זו הנקודה עם הסיפור על ההליום שאף אחד לא התייחס אליה..
אני חושב שלפי ההבנה שלנו (תלמידי הרב והרצי"ה) דווקא אין שום עניין לסבול בשביל הקב"ה
השם לא רוצה שללא סיבה נקריב לו את מה שיקר לנו. לא זו עבודת השם!
אדרבה אין שום דבר רע בלאהוב בלוני הליום ואולי אפילו היה צריך לחנך את הילדה הזו לא לעשות כך כי לפי הדרך הזאת לאורך הזמן הקב"ה מצטייר בעיני האדם כדמות מאיימת שתמיד דורשת קורבנות פיזיים ורגשיים, ולא כך צריך להתייחס אליו...
אנחנו כן מאמינים שיש דברים שהם מעל ההנאות הרגעיות ומעל החומר
ובשבילם אנחנו גם מוכנים לסבול, אבל צריך להבין שיש הבדל בין הדברים...
בואי נביט במקרה שלך
כאן הקושי הוא בעצם הפער בין "הכיף והנעים" לבין גבולות ההלכה.
וכאן את מבינה שאת נדרשת להחליט בין החשק לנעימות שבחברה מעורבת (ושלא תחשבי שסתם הקב"ה ברא שיהיה לבנים ובנות נעים ביחד...) לבין הדברים שאת מבינה שהתורה דורשת ממך...
אז בואי נבדוק את גבולות ההלכה:
מכל הציטוטים שהובאו למעלה יוצא שצריך לתפוס מרחק גדול בין בנים לבנות ולמה? והרי בתורה כתוב שלא "לחיות ביחד" איש ואישה שאסורים זה על זה? אז איך הגענו לכל הדינים והסייגים?
אלא שזה נובע מחלק אחר שחכמים הכניסו ב'הלכה היבשה' וזה ההנחיה כיצד לחיות חיים של קדושה, כללים שמביאים את האדם לחיים הכי עמוקים ועשירים שהוא יכול להגיע אליהם (בדיוק כמו שלא לאכול ממתקי גומי! זה כלל שמביא לחיים בריאים גופנית
ולכן את צריכה להבין לעומק איזה דרך את בוחרת לעצמך ולהרגיש כמה טוב יש בה
ואחרי שהחלטת (בבחירה העמוקה אני מקווה) אני חושב שראוי שלא תוותרי לסביבה שלך ותנסי להשפיע גם עליהם (בנועם ובעדינות) לנסות גם הם לחיות בקדושה
לסיום, שתדעי שמנסיון חברה נפרדת בונה את האדם בצורה הרבה יותר עמוקה משום שהוא לא נמצא בחברה לוחצת חברתית וקצת חיצונית ומוחצנת (כי ככה זה תמיד...)
בהצלחה גדולה