מצטרפת. מבולבלת..

תומ"ר..

כי יש בך המון!
תאמין בעצמך, כי יש בך המון!

אבל תזכור, שה'המון' הזה נברא בשביל שתוסיף ותעשה טוב בעולם.
שתעשה את רצון ה'.
וכאן נכנסת הענווה והעדינות.
בחבר'ה - אתה במקום מאוד טוב, ושל צחוקים וכ'ו - תמיד תשים לב מה קורה עם האחרים, מסביבך.
(אולי דווקא בשביל לשים לב אליהם אתה במקום הטוב הזה?)

וכמו הסיפור הידוע -
האדם הולך עם שני פתקים בכיסים -
בפתק אחד כתוב 'בשבילי נברא העולם'
בפתק השני כתוב 'אנכי עפר ואפר'...

מקווה שנתן כיוון.
אשריך.

ואני בת

אני מנסה לאזן בין השניים, אבל זה קשה אם עוד לא ביררתי לעצמי מהי המציאות האידיאלית.

כנראה איפושהו באמצע, כמו שאמרת ברעיון עם הכיסים.

אהבתי

יכולה להעיד על עצמי שהייתי בין העדינות בשכבה.

אחת שלא תרים יד בחיים, גם לא ב"צחוקים",

לא מוכנה להיות קולנית או להיקרע בשאגות צחוק על דברים שלא הכי נעמו לאוזניי.

מצד שני, היו דברים שסימנתי לעצמי כ"קווים אדומים", למשל-

* אם יש סיטואצייה חברתית שאני מרגישה שרומסים מישו/מדברים באופן לא ראוי, אני אמחה ואפילו אקום ואלך בהפגנתיות.

* לא מוכנה לדבר על דברים שלא הולמים את השקפתי הדתית, למשל בענייני צניעות למיניה.ודי לחכימא..

מהניסיון שלי, דווקא כשאתה מוגדר כעדין, אנשים מבינים שאפ אתה מתפרץ בכל דרך שהיא, חיובית או שלילית, זה ב-א-מ-ת.

אם אתה שואג מצחוק,אם אתה בוכה, אם אתה צועק או הולך בהפגנתיות.

אצלי, בגלל שלרוב הייתי נותנת לאחרים לדבר, ורק בסוף אומרת את דעתי, אנשים למדו שאני מדברת רק כשיש לי משו אמיתי ומשמעותי לומר, וככה הם מעריכים יותר את דברייך.

מקווה שלא חפרתי מידיי ושהובנתי.

היא לא מכריחה להיות שתקנים או מכונסים או חלשים.

עדינות זו רכות, זו רגישות, זו גישה מחושבת לחיים. גישה עמוקה.

ביטחון עצמי זה לדעת את הכוחות שקיבלתי מהקב"ה. להעריך את עצמי. לכבד את עצמי.

בקיצור, עדינות זה ההפך מגסות. זה ההפך מאלימות. זה התבטאויות שחושבים עליהם טיפה, שנזהרים לא לפגוע. זה דרך רכה וטהורה לחשוב ולהתנהג. זה רגישות חברתית.

לדעתי זה לא סותר בכלל השתלבות בחברה שעושה צחוקים ומכייפת. זה פשוט דורש לא לאבד את הראש. לא לפגוע. לאמץ הסתכלות טהורה וטובה על העולם ועל אנשים.

בקבוצה אנשים כאלה הם רק מבורכים. ומנסיון, אני מכירה המון בנות מעוד עדינות בנפש שלהן (ושוב, עדינות היא לא חולשה! ), שהן ממש בעניינים וממש זורמות ומכייפות וצוחקות.

תודה לכולכם.. חדדתם גם אצלי את הנקודה הזו . 

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...

אתה מרגיש בדידות כי אין לך חברים? מה עם חברים לכיתה בלימודים?

אתה לא חבר בתנועת נוער? 

זה הנקודה יש לי חברים אבל אני לא רוצה לבנות את הקשר שלי רק בשביל להרגיש שיש לי חברים ואני לא בודד...(מוזמן להסתכל בשרשור החדש על ללכת לסניף מעורב שאתה לא כל כך מאמין בזה אבל צריך בסוף חברה..)

א- אדם בסופו של דבר מול עצמו גם כשהוא עם חברים וגם כשהוא לבד... האם אתה מהווה חברה טובה לעצמך? 

מעניין לך עם עצמך? האם אתה חבר טוב לעצמך (רגשית)?

תכנס פנימה. בכל אחד יש עושר פנימי וזה תענוג לגלות אותו.

ב- נסה לשים לב לזה שאתה אף פעם לא באמת לבד, תמיד מושגח בידי מישהו שאוהב אותך אהבת עולם...