כ"ד טבת תקע"ג: הסתלקות בגלות ● אדמו"ר הזקןמושיקו
א

כמאה ארבעים ימים הטלטל אדמו"ר הזקן יחד עם בני משפחתו וקומץ חסידים בכשישים עגלות – החל מיום בריחתם מהעיר ליאדי מפני הצבא הצרפתי שהתקרב אל העיר בראשות נפוליון, ועד ליומו האחרון בכפר פיענא, שם מצאו הפליטים מנוח לעצמותיהם החל מיום ח' בטבת תקע"ג.

היו אלו ימי טלטול וסערה, בריחה ומצוקה, כאשר אדמו"ר הזקן "מרעיש עולמות" ועושה הכול, בגשמיות וברוחניות, כדי שלא לתת עילה לצורר הצרפתי שסימל בעבורו את ה'קליפה' וכוחות הטומאה (על המסע הארוך ונפתוליו, כתבנו בגיליון 861).

אחד מתושבי כפר פיענא שחש כי הפליט הדור-הפנים הניצב מולו, אינו אלא איש קדוש, ניאות להקצות לו מקום בביתו, וכיבדו ברוב הדר, כאשר הוא עושה כל השתדלות כדי לארח את הרבי ובני ביתו כיאה וכראוי למעלתם.

לא ימים רבים זכה אדמו"ר הזקן ליהנות משלוות הביניים שאנשי הכפר פיענא הציעו לו במאור פנים. טלטולי הדרך הממושכים, התנאים הפיזיים, הקור הנורא ששרר באזור – כל אלה השפיעו רבות על בריאותו של הרבי.

ביום שני, ח"י בטבת תקע"ג, חלה הרבי. סברו בני ביתו של הרבי כי מחלת חורף פשוטה היא זו, כתוצאה מהתנאים הקשים; אולם מיום ליום העצימה מחלתו של הרבי, ועמה החולשה הכללית. כוחותיו הלכו ועזבוהו מיום ליום.

דווקא בימים אלה הגיעו ותכפו בשורות טובות מהחזיתות השונות, כי הצרפתים השנואים נוחלים מפלה מוחצת, וכי מכל הצבא הגדול והמפואר לא נותרו אלא עשרות אלפים בלבד, וגם הם נסוגים בחרפה ובביזיון – בדיוק כפי שניבא הרבי בראש השנה.

אולם הבשורות הטובות לא הועילו לשיפור מצבו הבריאותי של הרבי. אדרבה, מיום ליום התחזקה מחלתו של אדמו"ר הזקן, וכפי שהעיד בנו אדמו"ר האמצעי, מחלה זו הייתה קשורה בסוכֶּרת, שפגעה ישירות בתפקוד המרה. התפקוד הלקוי נגרם בשל המרירות העצומה שנגרמה לרבי במהלך הבריחה. הקור המקפיא חודר העצמות החריף עוד יותר את המצב.

בתוך ימים מספר התדרדר המצב הבריאותי, אך בני המשפחה היו חסרי אונים. בשבת קודש פרשת 'שמות' גברה המחלה, והרבי נחלש עוד יותר. במהלך השבת שמעו בני הבית את הרבי מזכיר את שמה של העיר האדיטש ואת שם הנהר העובר דרך העיר ו'בית החיים' הסמוך לו. איש לא הבין את פשר כוונתו של הרבי. וכי מה שייכת האדיטש למקום זה כעת?!

במשך כל העת רחשו שפתיו של הרבי ללא הרף, לא פסק פומיה מגירסא. הרבי עסק בתורתו ובעבודתו, ביראת ה' ובאהבתו כרשפי אש.

שעה קלה לפני כניסתה של שבת קודש פרשת שמות, מִשמש הרבי בכיסיו כדי להוציא משם את כל דברי ה'מוקצה', בין השאר נמצאו שם כמה פתקאות ונתנם בידו של נכדו ה"צמח צדק". באחת הפתקאות היה מעין מכתב בו רשם הרבי דברי תורה שנפתחו במילים "נפש השפלה באמת לאמתו" כשהוא מסיים במילים "וגם אם אין רק דרך אחת והיא שפלה, אזי לנחמו לקבל באהבה או לעורר ולפשפש במעשיו ולשוב עד הוי' בצר לו וירווח לו". יש האומרים שאדמו"ר הזקן התכוון בכך על עצמו.

בימים אלה כמס רבינו הזקן סודות גדולים ונעלים עם נכדו ה"צמח צדק", וגילה לו צפונות ועתידות העתידים להיות, ענייני רוח הקודש וכן בענייני 'מופתים' ונסים שלא כדרך הטבע.

ב

הערב רד. רוחה של שבת קודש עדיין מרחפת בחרישיות קסומה, כמו ממאנת להיפרד מהעולם. הזמן חולף. מסתבר שהרבי עסוק בשרעפיו.

יש להבדיל, אך החולשה עצומה היא. הרבי, כדרכו בקודש, מפלפל: "הבדלה – סברא שהיא דאורייתא, ואילו תפילת ערבית היא רשות. הזמן קצר" – פסק הרבי – "ולכן נקדים הבדלה לתפילת ערבית".

אחד מבני הבית מגיש לרבי כוס קפה שחור. הרבי בחולשתו העצומה מתקשה להחזיק את הכוס והוא נעזר באחת מבנות הבית. אף לשתות את הקפה בתום ההבדלה לא יכול הרבי, והקפה נשפך.

נכדו ה"צמח צדק" ניגש להתפלל ערבית של מוצאי שבת קודש. השעה הקשה השפיעה על הנכד, אברך בן עשרים-וארבע, שעמד בפינת הבית והתייחד עם קונו בתפילת ערבית קורעת לב. תפילתו נאמרה ב'תנועה' של מרירות ושל כאב פנימי עצום. כשסיים את תפילתו, קרא לו סבו הגדול והוכיחו בעדינות:

"מורי ורבי המגיד אמר על הפסוק 'כמראה אבן ספיר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם' – כי כפי המידה שאדם מראה מלמטה, מראים לו מלמעלה; על כן יש להתפלל מתוך שמחה דווקא".

גם הרבי מתחיל להתפלל תפילת ערבית "בדעה צלולה ומיושבת ובדבקות נפלאה".

מתח חרישי שרר בחלל הבקתה הקטנה. המצב קשה, כולם יודעים, הרבי מתייסר בייסוריו. מעולם לא התלונן על כאב פיזי או על מחוש כל שהוא. הפעם הראשונה הייתה כעת, כאשר פנה לרבנית מתוך כאב פנימי איום: "גיהינום בבטן שלי". שלוש מילים שתמצתו את הכול. כאבי גיהינום.

פתע פונה הרבי ומבקש שיספרו את שערות ראשו. בני הבית חיפשו מספריים, אולם בשל הנדודים הבלתי פוסקים, לא היה עמם כלי זה. הרבי, שהמתין כל העת, אמר כי מן הסתם, אצל המארח הגוי נמצאים מספריים שהוא גוזז בהם את צאנו. ואכן, הגוי הוציא את המספריים שעמו, ובני הבית סיפרו את שערות ראשו של הרבי.

לפתע קורא הרבי לנכדו האהוב והיקר, שגידל וטיפח כבן:

"מענדל".

התייצב הנכד בחיל ובמורא.

"האם אתה רואה את הקורה?" הצביע הרבי לעבר קורת הבית.

הביט הנכד כלפי הקורה, ולא הבין את פשר שאלתו של הסב. הוא שתק והמתין, הניח בדעתו הרחבה כי הרבי יסביר בעצמו.

"אני, אינני רואה כעת את הקורה, כי אם את דבר ה' המהווה ומחיה את הקורה", אמר הרבי בגילוי פתאומי מרעיד-לב.
לאחר מכן נענה ואמר לבני המשפחה שהתאספו סביב:

"בני, עוד מעט ואני הולך בדרך אשר לא אשוב עוד. והנה, אל ישיאכם לבכם לאמור: שלום יהיה לנו אף אם בשרירות לבנו נלך, כי אבינו יגן עלינו ויהיה לנו למליץ יושר לפני אלקים. בני, אל נא תחשבו כן ואל תשעשעו נפשכם בתקות שוא. ידוע תדעו כי המתים אינם יודעים מאומה מכל הנעשה פה בעולם התחתון, והנפש האלקית שמתגעגעת תמיד למעלה, מיד כשהיא מתפרדת מן הגוף ועוזבת את בית חומרה להתדבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים, מאותה שעה ואילך נפסק כל החיבור בינה ובין העולם גשמי, וכל הקשר שביניהם נפרד לגמרי... לזאת אפוא, בני, התחזקו ודאגו בעד נפשכם; לכו בדרך אלקים, דרך התורה והמצוה, ולא תסורו ממנו ימין ושמאל, כי אז תצליחו בכל אשר תעשו, וה' ישמרכם מכל רע וייטב לכם כל הימים".

באותו ערב הוסיף וציווה אדמו"ר הזקן את בני משפחתו שהיו עמו:

"מי שיאחז ב'ידית' שלי, אעשה לו טובה בעלמא דין ובעלמא דאתי".

עוד מסופר כי אמר לאשר ניצבים עמו:

"בני! אל תבטחו בי עבור זכותי, את הדלת לגן עדן שלי לא תמצאו".

על כך אמר לימים ה"צמח צדק" כי דרגה זו גבוהה מדרגתו של רבי יוחנן בן זכאי, שלפני פטירתו בכה ואמר שאינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו, ואילו כאן, הרבי ידע בבירור את דרכו לגן עדן!

במוצאי שבת קודש פרשת שמות, כ"ד בטבת תקע"ג "כחצות שעה י"א, נשבה ארון הקודש מאור ישראל משיח ה' ונתבקש בישיבה של מעלה – – – "

"אחר כמה נוראות ונפלאות שנראה ממנו ז"ל באותן הימים שלפני הסתלקותו לא פסק פומיה מגירסא עד יום מנוחתו. ואחר שהתפלל תפלת ערבית והבדלה בחונן הדעת בדעה צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה במוצאי שבת קודש כ"ד טבת תקע"ג, בחד קטירא איתקטר ביה בקוב"ה ... אליו נשא את נפשו בשמחה וטוב לבב כאשר נראה בעליל לכל העומדים שמה אשר נתפלאו ונשתוממו על המראה", כתבו בניו במכתב ששיגרו זמן מה לאחר מכן.

[כעבור מאה וחמישים שנה בדיוק, בשנת תשכ"ג, חל יום ההילולא באותו יום בשבוע. ב-‏770 התקיימה התוועדות קודש מיוחדת עם הרבי מלך המשיח. ההתוועדות החלה בדיוק באותה דקה, כאשר הרבי מזכיר את היום והשעה שנרשמו על ידי הנכד ה"צמח צדק" ששהה במקום, באמרו ש"מחשבין השעות"].

ג

שעה ארוכה לאחר חצות הלילה. האופל שולט. הקור חודר עצמות. היגון ממלא את הלבבות. מדויק יותר: הלם. הלם על פטירתו של רבינו בעל התניא, האור הגדול שהלך לפני המחנה. האור ש"פילס דרך סלולה ומסילה רחבה" במשך כשישים שנה, כבה פתאום.

אולם בני המשפחה ומתי מעט החסידים שהתלוו לשיירה, לא יכלו להישאר זמן רב באבלם וביגונם. היה עליהם להביא את הרבי למקום מנוחה. לאחר דין ודברים קצר התברר כי המקום הקרוב ביותר שמתגוררים בו יהודים הוא העיר האדיטש, השוכנת במרחק של כשלוש מאות קילומטרים מן הכפר פיענא. שם, מתברר, נמצאת חלקת יהודים בבית העלמין.

כעת מבינים בני הבית את פשר דבריו של הרבי שאמר ביום השבת, כאשר חזר והזכיר את העיר האדיטש, את הנהר המקיף אותה ואת 'בית החיים' הנמצא בשיפוליה.

לא פשוט היה להביא את הרבי להאדיטש. הדרכים מכוסות בשלג עמוק או בקרח חלק ומסוכן. הקור היה מקפיא עצמות; ואם לא די בכך – הרי בגלל מאורעות המלחמה ניצבו שוטרים בערים ובכפרים וערכו בדיקות פתע בעגלותיהם של הנוסעים, מתוך חשש למרגלים העושים דרכם בנתיבות רוסיה כדי להעביר מידע לאויב.

המצב העדין חייב זהירות רבה, שכן ערלי-מוח אלה לא יכולים היו להבין מדוע מעבירים את הנפטר למקום רחוק ואין טומנים גופתו במקום שנפטר בו, והיו יכולים להערים קשיים.

אולם חזקה הייתה מצוותו של הרבי, ולאחר התייעצות ממושכת עם בני המשפחה ועם החסידים הוחלט להושיב את הרבי על מזחלת חורף, כאדם חי היושב בכיסאו, ועמו שלושה אנשים מלווים: הנכד הרבי ה"צמח צדק", עוד נכד – רבי מנחם נחום, בנו של אדמו"ר האמצעי, ועמם אדם נוסף.

הדרך הייתה ארוכה ומייגעת. בגלל השלג שנערם לגובה רב, לא אחת עמדה העגלה להתהפך מחמת הררי השלג הקפואים, אך בדרך נס, אפילו פעם אחת לא התהפכה. מדי פעם היו מוכרחים לעצור את העגלה ולהיכנס לפונדק דרכים כדי להתחמם קמעה. המלווים החליטו כי בעוד שניים ייכנסו לפונדק, השלישי יישאר בחוץ כדי להיות עם הרבי לשמירה ולכבוד.

באחת הפעמים, כאשר שני המלווים נכנסו לפונדק ורבי מנחם נחום נותר בחוץ, הבחין לפתע, לגודל תדהמתו, כי הרבי מגביה את גופו הקדוש בתנועה בלתי צפויה, כמו רוצה לרדת מן המרכבה. הוא הבחין עוד כי המרכבה עצמה מתרוממת באוויר. פחד איום אחז בו. הוא לא הבין כיצד הרבי זז ממקומו, ומה פשר התרוממות העגלה באופן פתאומי.

הוא רצה לרדת ולהימלט על נפשו, אולם הפחד שיתק את איבריו. רבי נחום, שידוע היה כבעל מוחין, התחזק בדעתו והרגיע את עצמו. הוא הבין כי לא דבר ריק הוא, ויש דברים בגו. לאחר שנרגע קמעה, יצא מהמרכבה והסתובב סביבה, כדי לבדוק מה גרם למאורע המשונה הלזה. לפתע הבחין ב'דבר אחר', טמא ומשוקץ, עומד תחת העגלה, כמו מנסה להתחמם בצִלה.

הבין אפוא כי גופו הטהור והקדוש של הרבי אינו יכול לסבול את קרבתה של הטומאה, והוא מיהר לגרשו. או-אז, כבמטה פלאים, העגלה שבה למקומה, ואף הרבי התיישב בחזרה על מקומו במנוחת עולם.

בפעם אחרת, בשהותם בפונדק דרכים, הפנה בעל הפונדק את תשומת לבם של המלווים לשני אנשים היושבים בפינת הפונדק ומתבוננים בהם ממושכות. הלה גילה את אוזנם כי השניים אינם אלא שודדים, וכי שמע אותם זוממים להתנפל עליהם. הסתבר כי אלה ראו את המרכבה בחוץ ואת השומר הקבוע שנותר בה, וניחשו כי בעגלה נמצא רכוש עתק שצריך שמירה הדוקה.

בו במקום קמו שני המלווים ממקומם וחזרו למרכבה, הדהירו את הסוסים ויצאו לדרכם. חשדם של השודדים התעצם, והם אכפו את סוסיהם במהירות ויצאו ברדיפה אחר המרכבה הנמלטת. הרדיפה לא הייתה שקולה, שכן אלו היו במרכבה כבדה ואלו על גבי סוסים מהירים, ואף על פי כן, נס נעשה, והשודדים לא הצליחו להשיג את המרכבה הדוהרת. ככל שהאיצו בסוסים, כן זו התרחקה עוד יותר.

זמן מה לאחר מכן נגלה אדמו"ר הזקן לנכדו בחלום הלילה והודה לו על מסירות הנפש שהייתה לו כדי להביאו לקבורה בהאדיטש, ובזכות כך הבטיח לו להיות עמו במחיצתו בעלמא דאתי.

ד

בניו של אדמו"ר הזקן לא היו עמו בשעת ההסתלקות. בנו רבי משה פעל באותה שעה מאחורי קוי האויב, כמרגל למען הצבא הרוסי, בשליחות של אביו. הבן רבי חיים אברהם היה חולה באותם ימים. גם בנו הגדול רבי דובער, אדמו"ר האמצעי, לא שהה במחיצתו, שכן נסע בשליחות אביו הרבי לקרמנצ'וג במטרה למצוא מקום מגורים בעבור הרבי ופמלייתו שברחו מחזית הקרב מול נפוליון. הם קיוו להתיישב שם עד יעבור זעם אימי המלחמה. כשהגיעה הידיעה המרה על הסתלקותו של הרבי, בני הבית, שידעו את הקשר הפנימי-נשמתי העז בין האב לבנו, הכינו את רופאי קרמנצ'וג לעמוד על המשמר בעת בוא המבשר.

לא הועילו הרופאים ורפואותיהם, ורבי דובער נפל והתעלף פעם אחר פעם. כל סממני הרפואה שנתנו לו כדי להקיצו, לא הועילו, שכן מיד כשהתעורר ונזכר בהסתלקות, חזר והתעלף. מחזה מרטיט זה נמשך עשרים וארבע שעות רצופות!
הוגיעו החסידים את מוחם לטכס עצה מה לעשות. רעיון נצנץ במוחם – להביא לפניו תיבה מלאה בכתבי קודש של אביו. כשהקיצוהו לרגעים מעטים, הזדרזו להראות לו את כתבי הקודש. הביט בהם רבי דובער, בן-הרבי, ואמר: "נו, יש לנו במה לחיות", ושוב לא התעלף.

גם אחותו, הרבנית פריידא, לא קיבלה בקלות את ההסתלקות. היא הייתה אישה בעלת מוחין רחבים וחביבה מאוד על אביה. הוא היה אומר לפניה ביחידות מאמרי חסידות, עובדה המעידה על בינתה היתרה ועל החביבות הרבה שרחש לה. פעמים שאחיה, אדמו"ר האמצעי, ביקש לברר עניין בחסידות ואביו לא נענה לו, היה מבקש ממנה לפנות אל אביהם, והיא הייתה משיבה לו תשובה.

הרבנית פריידא קיבלה את הסתלקותו של אביה בצורה קשה. גם ככה הייתה אישה חלשה וחולה, ובגלל מאורע זה נחלשה עוד יותר. בלית ברירה, נאלצו בני משפחתה להביאה לנאות דשא כדי שתנוח קמעה, ותשוב רוחה אליה.

ה

בתום נסיעה ארוכה הגיעו רבינו הזקן ומלוויו אל בית החיים היהודי, ושם נטמן באדמתה הקפואה של האדיטש, פלך פולטבה. "ועשינו כיפת עץ טוב וגם בית גדול, והכנו לבנים לבניין חומה כדי לבנות לכבודו" – מספר כ"ק אדמו"ר האמצעי – "וכמו על קברי אבות וגדולי הצדיקים שבאים להיות נודרים ומתפללים שם בעת צרתם, כי גדולים צדיקים במיתתן כו'".
ואכן, מאז במשך כל השנים היה המקום הזה למקום קדוש שאליו נתקבצו חסידים ויהודים, להפיל שיח ותחינה לפני היושב במרומים, בזכותו של רבינו הגדול, שני-אור, שהאיר את העולם היהודי בשני אורות בהירים.

על מצבת קודשו של אדמו"ר הזקן נחרתו שורות אלו:

פה
נגנז ארון הקדש
הרב הג' האלקי חסיד ועניו
קדוש וטהור ראש גולת אריאל
כתר תורה מעין החכמה
צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל
ורבים השיב מעון
אדמו"ר שניאור זלמן 
במוהר"ר ברוך נ"ע
נכסף אל קדשו ושבה אל ה' נפשו
ביום ראשון בשבת כ"ד לחודש טבת
שנת התקע"ג ליצירה

 

ואוו!! שכוייח!! נחלאחרונה

גם שמאלני יכול להבין בקלות שנסיגות זה גרוע מאודhamedinai

בס"ד

לפני כ-40 שנה, באחת משיחותיו של הרבי מליובאוויטש (חב"ד) זצ"ל בעת הלחימה בלבנון, שמעתי רעיון שנחרט בזיכרוני: הרבי הסביר שאם צה"ל יפעל בתקיפות ובנחישות, בלי לחשוש מאלו שהם "הירא ורך הלבב", התוצאה תהיה חיסכון עצום בחיי אדם — פחות הרוגים בצד הישראלי, פחות הרוגים בקרב הערבים, ואפילו פחות הרוגים בקרב המחבלים.

לאורך השנים, הרבי דיבר פעמים רבות מספור נגד נסיגות מאדמת ארץ ישראל, והסביר שהנסיגות אינן מביאות שלום, אלא פוגעות בביטחון ומכניסות את ישראל לסכנה קיומית.

כיום, לאחר אירועי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", כולם כבר רואים כיצד הנסיגה מרצועת עזה בהתנתקות הזיקה באופן אנוש לביטחון ישראל והביאה למחיר דמים חסר תקדים של אזרחים ולוחמים.

אולם, ישנה נקודה אחת שפחות מדגישים — ודווקא היא עשויה להיות המפתח לאחדות בינינו: הנסיגות הגדילו בצורה דרמטית את אובדן החיים גם בצד הערבי.

הקשר הזה חשוב במיוחד כשאנו משוחחים עם אחינו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. מתוך דאגה כנה לערכים הומניטריים ולמניעת הרס ושכול, רבים מהם מאמינים שנסיגה תמנע נפגעים. כשאנו מבינים שנסיגות מובילות בהכרח לעליית צבאות טרור ולחורבן קשה בהרבה גם בצד השני, הדאגה הזו מוסרת. מתוך הבנה משותפת זו, קל יותר להגיע לאחדות ולחיבור בימין ובשמאל.

מה אומרים הנתונים בשטח?

כדי לבחון את הרעיון הזה במבחן המציאות, אספנו נתונים מנורמלים (לפי גודל האוכלוסייה - מס' הרוגים ל-100,000 תושבים) והשווינו בין שלושה אזורים מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, בהתאם לעומק ההתנתקות שבוצעה בהם:

* 1. רצועת עזה (התנתקות מלאה - עקירת יישובים ונסיגה מוחלטת של צה"ל):

כ-2,000 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(פי 200 ממרכז ודרום יהודה ושומרון)

* 2. צפון השומרון (התנתקות חלקית - עקירת יישובים תוך השארת חופש פעולה לצה"ל):

כ-60 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(פי 6–7 ממרכז ודרום יהודה ושומרון)

* 3. מרכז ודרום יהודה ושומרון (אחיזה רציפה ונוכחות מלאה של צה"ל וההתיישבות):

כ-8–10 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(הערה: אין כיום אזור שלא הושפע מהסכמי אוסלו, ולכן הנתונים גם ביהודה ושומרון גבוהים מכפי שהיו אלמלא ההסכמים, אך ההשוואה בין דרגות הנסיגה השונות מאז 7 באוקטובר מראה מגמה מובהקת).

> במילים פשוטות:

> הסיכוי של תושב עזה ליהרג במלחמה גבוה פי 200 מתושב חברון או רמאללה.

> עבור תושב ג'נין או טולכרם (צפון השומרון) — הסיכוי גבוה פי 6–7.

>

השורה התחתונה

נסיגה ויציאה מהשטח לא חסכו בחיי אדם — הן הכפילו אותם במאות מונים:

* איפה שיש התיישבות ונוכחות של צה"ל: הטרור נגדע באיבו, נמנעות תשתיות טרור כבדות, וממילא המחיר בחיי אדם – לשני הצדדים – נמוך בהרבה. הנוכחות בשטח מתבררת כגורם המייצב והמגן הטוב ביותר.

* איפה שפונו יישובים וצה"ל נסוג: צמחו צבאות טרור רצחניים, והמחיר לשני הצדדים זינק לממדים חסרי תקדים.

כשמסתכלים על העובדות בעיניים פקוחות, מבינים ששמירה על אדמת ארץ ישראל ועל ביטחון המדינה היא אינטרס אנושי ומוסרי ראשון במעלה — שמציל חיים כפשוטו.

עזרה מהציבור למצוא מקור לדברי הרבי הרש"ב מלובביץ''סוס אדום

מחפש מקור למשפט הבא שמובא בשם הרבי הרש"ב מליובאוויטש:

"כל השנה אני צריך לדעת את הקב"ה ואילו בראש השנה אני צריך להאמין בו"

אם מישהו פה יודע את המקור המדויק, או נתקל במשהו דומה. אשמח שיודיעני.

הדת אינה אמורה להיות מחוללת של מריבות ומלחמותhamedinai

הדת אינה אמורה להיות מחוללת של מריבות ומלחמות – נהפוך הוא. כאשר מפנימים שלכולנו, לכל בני האדם ולכל היצורים, יש בורא אחד, מבינים את עומק הפסוק: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם". כל המריבות והמתחים סובבים בסך הכל סביב אישיות כזו או אחרת, וזהו עניין משני לחלוטין שאינו העיקר.


אף אדם לא יוכל לשכנע, ובטח שלא להכריח, אדם אחר לקבל את אמונתו. לכן, הדרך הנכונה עבור כולנו היא להתלכד סביב המאחד, ולא סביב המפריד.


כיהודי חסיד חב"ד, אני רואה זאת היטב בתוך הבית פנימה. למרות שרבים מאמינים שהרבי מליובאוויטש זצ"ל הוא המשיח, הרבי עצמו הבהיר כמה וכמה פעמים שזהות המשיח אינה העיקר, אלא הפעולה למען הטוב והאחדות. גם בעת חילוקי דעות פוליטיים סוערים בין מפלגות, הרבי תמיד ייעץ להתחיל בנקודות שכולם מסכימים עליהן – ומתוך כך, שאר הבעיות כבר ייפתרו מאליהן עם הזמן.


ברוח זו, אם נביט על המזרח התיכון, נראה שיש כאן שטחים עצומים ומקום לכולם. כל שנדרש הוא להסיר את השנאה, ולחפש מה ניתן לעשות יחד, מתוך כבוד לתורה ולאמונה של כל אחד ומבלי שום כפייה.


בסופו של דבר, כל האמונות המונותאיסטיות שותפות ליסודות גדולים: אמונה בבורא אחד, איסור גזל ואשת איש, ושאיפה לעשיית טוב וחסד. גם בנושאים מורכבים כמו להט"ב – גם מי שמאמין שזה אינו דבר נכון, מבין שזריקת בני אדם מגגות, חס וחלילה, היא לא הדרך לשכנע איש.


אגב, גם השמאלנות היא סוג של דת רעיונית. גם הם מאמינים בצורך לעשות טוב וחסד עם בני האדם ולשפוט בצדק. על בסיס הערכים האלו, אפשר למצוא מרחב לשיתוף פעולה גם איתם.


כשנשכיל להתמקד במאחד, נצעד יחד אל עבר הגשמת הייעוד: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".


אני מאמין שאפילו האיראנים, אם יקראו את הדברים האלו – בין אם בעזרת גוגל טרנסלייט ובין אם דרך תרגום AI – יזהו כאן "דברי שלום ואמת". הבנה כזו יכולה לחסוך להם, ולעולם כולו, את הצורך במלחמות דת מיותרות.

חסידי חב"ד הניחו תפילין לשמעון פרס כמה וכמה פעמיםshaulreznik

עזר למישהו? האיש השתנה?
 

היום רואים שבקרב השמאל מתחיל קמפיין שנאה נגד שומרי מצוות בדגש על תנועת חב"ד. קרי, אנחנו רחוקים מחזיון השלום עלי אדמות. 

אתה בטח מתלוצץ, נכון?מי האיש? הח"ח!אחרונה

נעזוב רגע את כל הפולמוס - הפרובוקטיבי והאקטיבי - שהביא את החסידות, בהתבססותה מחדש באמריקה, להגדיר עצמה בהכרזה שואפת מדון כ"chabad liubavitch", כאילו שהיה זה הכרח שכל באי עולם יתוודעו לניצחון הפאתטי וחסר החשיבות של ליובאוויטש על שאר שלושת הפרשנויות, ליאוזנא והאחרות. שכל שלט חב"די אמריקאי מכריח עצמו לצעוק את העניין בקול תרועה, ולנסות לייצר חשיבות תודעתית לסיפור הקטן והזנוח והמשמים עד צער הזה, כאילו מה שחשוב ביקום זה איזה ניצחון אידיאולוגי של משפחת רבנים קטנה על כמה חצרות מדולדלות של רחוקי משפחה מהעבר.

אבל בחייך: ניגון הדידן נצח, שהוא בפנתיאון ולא יזוח משם, אינו בנוגע לניצחון על רוסיה עם הספרייה, או על ברית המועצות עם הגליות השליחים לרפובליקות מרכז אסיה הנידחות (כמו בשיר מ"אוצרות יהודיים" על התמים יעקב בטג'יקיסטן). לא ולא; זה הניצחון המשפטי הערכאתי של החצר השניאורסאהנית על פלג גור אריה. תעשה טובה, שחב"ד תירגע ותשאל את עצמה, במלאת יותר ממאה ועשרים ל"מוישה רביינו", לאן מועדות הפנים ואיפה העתיד נמצא, לפני שידברו על אחדות ומאחד.

ספרים לישיבה חסידיתישיבת שפע

שלום וברכה,

מחפשים תרומה של ספרי קודש לבית מדרש בישיבת שפע מקור חיים בירושלים- ישיבה תיכונית בניחוח חסידי מיסודו וברוחו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.

מחפשים בעיקר ספרי חסידות והלכה, אך כל ספר יתקבל בברכה.

ניתן ליצור קשר במייל oyagel@yeshivatshefa.org.il

תזכו למצוות

חבדניקים מתגייסים לצבא כמו דתיים לאומייםתמימלה..?
או לא מתגייסים כמו חרדים?
לא זה ולא זהתות"ח!

הם מתגייסים (לא יודע בדיוק כמה אחוזי הגיוס שם, אבל הם לא כמו החרדים, זה בטוח), אבל לעומת הדתיים-לאומיים שמתייחסים לצבא כחלק מהתחייה הלאומית של עם ישראל, כחלק מהגאולה, החב"דניקים מתייחסים אל זה בצורה פרגמטית, שצריך צבא באופן טכני כדי להגן על העם (כך לפחות ידוע לי). אגב, זו תפיסה שדומה גם לתפיסה החילונית את הצבא. הויכוח העקרוני הזה הוא לא רק לגבי הצבא, אלא לגבי כל מוסדות המדינה וכו'.

אממתמימלה..?

אבל בחבד הכל סובב סביב השליחות של האדם, אז אולי בטוחים שזו השליחות של הבחורים בגיל הזה...

אני יודעת שבתי ספר של חבד וכאלו לא נחשבים חרדיים אלא ממלכתידתי כי הרבי רצה שאנשים שלא שולחים את הילדים שלהם לחרדי-ישלחו לחבד ויקבלו חינוך מספיק חרדי ומספיק ממלכתי... אז ישיבות חבדניקיות זה כמו הסדר או כמו ישיבות חרדיות?

נכון, את צודקתתות"ח!

חשבתי על זה, התלבטתי אם לכתוב את זה. חלק מהמידד של השירות בצה"ל בחב"ד זה המידד של השליחות, שכדי לקדש את שם ה' בעולם ולגרום לשם שלו להיות אהוב בעולם, הם הולכים לצבא (לא יודע בוודאות אם זה השיקול שלהם, אבל זה בהחלט הגיוני). אבל בסופו של דבר אצלם זה רק כלי כדי להגן/לקדש את שם ה' בעולם. מבחינת התפיסה החבדי"ת אין ערך עצמי (ערך מקודש) לצבא. לא כ"כ הבנתי את השאלה שלך בסוף.

נ.ב אינני חב"דניק והדברים נכתבו לפי ראות עיניי. עדיף שתשאלי חב"דניק שיסביר לך את תפיסתם.

תודהתמימלה..?
השאלה היתהבישיבות חרדיות אסור להתגייס, בהסדר חלק מהישיבה זה הצבא, איפה חבד ממוקמות על הרף של אסור עד חובה?
בשמחהתות"ח!

אה, עכשיו הבנתי. לא יודע. מניח שבאמצע (יש אפשרות אך לא חובה)

איפשהו באמצעפונקציה

יש ישיבות שהמקובל בהן הוא לעשות פטור (כמו הישיבה בכפר חבד) ויש כאלה שיש להן הסכמים עם הצבא על שירות אחרי שנת לימודים ב770 ורצוי גם חתונה (כמו הישיבה בקרית גת)

שתיהן ישיבות גדולות עם לא מעט תלמידים.

אבל חייבת להדגיש שבסופו של דבר זו תהיה הבחירה האישית של הבחור לכאן או לכאן וזה לא משנה איפה הוא לומד.

באף ישיבה אין איסור מפורש ללכת לצבא (אלא רק מינימום דחיית שירות עד אחרי החתונה) אבל גם אין יותר מידי עידוד לצבא.

רעיונית זו מה שהבחור רוצהפונקציה

לדוגמא במשפחה שלי חלק עשו פטור משירות וחלק שירתו.

אחת הבעיות המרכזיות שגורמות להמון בחורים להוציא פטור זה שהצבא עושה להם בעיות עם שנת הלימודים ב770 אחרי 3 שנים בישיבה גדולה ואף בחור לא רוצה להיות עריק ולהסתבך.


התוצאה היא שחלק מהבחורים עושים פטור וחלק חותמים על הסכם מסויים שדוחה להם את השירות לאחרי החתונה.


לרוב מי שעשה פטור כבר לא יעשה צבא, אם כי יש כאלה שמבטלים אותו (לפעמים אפילו בגיל 30+ ואז הם מתגייסים לפיקוד העורף, הרבנות או כל מיני דברים בסגנון).

ממ מענייןתמימלה..?אחרונה

תודה

מחפש ספרים חב"דים על תפילהred panda

היי,

במסגרת מאמר שאני עושה על תפילה וכוונותיה , מחפש  שמות של ספרים חב"דיים על עניין התפילה וכוונותיה (מה לכוון וכו'). ברמת הידע שלי, למדתי בעיקר את ספר התניא ועוד מספר קונטרסים קטנים.

תודה!

ספרים לישיבה חסידיתישיבת שפע

שלום וברכה,

מחפשים תרומה של ספרי קודש לבית מדרש בישיבת שפע מקור חיים בירושלים- ישיבה תיכונית בניחוח חסידי מיסודו וברוחו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.

מחפשים בעיקר ספרי חסידות והלכה, אך כל ספר יתקבל בברכה.

ניתן ליצור קשר במייל oyagel@yeshivatshefa.org.il

תזכו למצוות

דיוק כל אות במילים "כי ה' לצד הזה", כמו "לך לשלום"hamedinai

תקציר:


האדמו"ר מלובביץ׳ (חב"ד) לנתניהו -


"תצטרך להיאבק עם 119 אנשים, בוודאי לא תתרשם מזה כיוון שהקדוש ברוך הוא לצד הזה״.


דיוק המילים "לצד הזה" ולא "בצד הזה", דומה מאוד למה שבתלמוד מדייקים שצריך להגיד "לך לשלום" ולא "לך בשלום".


הסבר בדרך אפשר ב2 אופנים 👇


לדייק בכל אות. צוטט בשם הרבי "כיוון שהקב"ה בצד הזה". משמיעת הקלטת שומעים ברור שהרבי אמר "כיוון שהקב"ה לצד הזה", עם אות למ"ד, לא אות בי"ת.

https://x.com/OrwellTruth1984/status/1759284144620667267


מה זה משנה? בתלמוד מדייקים שצריך להגיד "לך לשלום" ולא "לך בשלום".


הסבר #1: אולי כי למ"ד זה לשון לימוד, צריך ללמוד ולהתקדם.


נכון בהקשר לשלום, למרות שבהשקפה הראשונה נראה כאילו אם עושים פשרה משיגים שלום, הנה כאשר לומדים את הנושא לעומק, מגלים שזה נכון רק בהקשר לאויב ידידותי ומתחשב, המריבות שבתוכנו. כאשר מדובר בהקשר לאויב האכזרי החיצוני זה הפוך: כל כניעה אליו רק מרחיקה את השלום.


נכון גם בהקשר ל"צד הזה". צריך ללמוד את הצד, האם הוא באמת הצד שאפשר להגיד עליו "הקדוש ברוך לצד הזה". יש "ידידים" במרכאות שטוענים שהם בצד הזה, אבל הנכון הוא שהם באמצע. כמה באמצע? תלוי מה עמדתנו, כי אם אנחנו נסכים לעמוד עם רגל אחת ביבשה ורגל אחת בים, טענת שונאי ציון ועוכרי ישראל תהיה שזה לא מספיק, ועמדת ה"ידידים" האלו תהיה שצריך להתפשר. זה למה עמדת ישראל צריכה להיות מה שיותר ימינה, שאז גם אם תהיה פשרה, היא תהיה יותר רחוקה מהים.


הסבר #2: ההבדל בין "לך בשלום" ו"לך לשלום", זה שהאות למד הקדמית משמעותה להתקדם לכוון, לא לעמוד במקום אחד. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ביחד עם זה נאמר עליהם "ילכו מחיל ⁵אל חיל". לא להסתפק עם "שלום" שלא עושים לנו שואה רחמנא ליצלן ולהגיד שאם אפשר לחגוג יום עצמאות, זו כבר "ראשית צמיחת גאולתנו", כי בהשוואה למה שהיה בימי הביניים זה מצב מזהיר. גם אם המצב מזהיר, צריך להתקדם שיהיה עוד יותר "מחיל אך חיל", אחרת זה לא שלום.


אותו דבר גם עם "לצד הזה". גם אם זה כבר הצד הנכון, ובלשון התלמוד הובא בספר תניא קדישא בתחילתו

ספריית ליובאוויטש

"ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה..", צריך להתקדם עוד ועוד "לצד הזה", כי צדיק זה מלשון "צד", להתקדם עוד ועוד בכוון להיות צדיק, "ילכו מחיל אל חיל".