השבת כבר יורדת, עומדת להגמר. אנחנו יושבות ושרות שירי סעודה שלישית, ומשהו בי נצבט. השמש יורדת בחוץ לאט, מפנה מקום לששת ימי המעשה, העבודה, החול- ואצלי יש קצת געגוע.
מכירים את זה?
את הפער הזה בין הגעגוע, הרצון להתקרב, רגע ההארה של השביל- שאתה רואה כמה אתה רחוק מהאינסוף, לבין הרגעים של המימוש, של ההתקדמות, של היומיום הרגיל...
יש את הסיפור המהמם הזה של רבי נחמן על הלב והמעיין.
על קרבת האלוקים למול הצמאון לקרבת אלוקים.
הגעגוע מול המפגש...
אני עומדת מול זה כל פעם, והלב שלי מתמלא כיסופים ועצבות ושקט כזה- ומשם לחזור לימים הרגילים, שבהם אני אף פעם לא מצליחה להגיע לקדושה כל הזמן. לא מתכוונת בתפילה, לא מושלמת בכלל. ואני כל כך רוצה להיות שם, ויודעת שלעולם לא אגיע באמת.
מעניין מה יותר מרגיש שלם- הרגעים של הטיפוס, של ההישג הרוחני- שעומדים על פסגת ההר של מה שכל כך רציתי ומרגישים סיפוק אבל קצת חלל, כי הנה, אני במקום טוב, או דווקא כשנמצאים בעמק, למטה כשרואים המון הרים אינסופיים שיש לעבור בהם, וגם הם לעולם לא יגעו בשמיים, אבל שם הנפש כל כך רוצה, שם נזכרים שהיא כל כך רוצה.
אין לי מה להוסיף.
