כתבת "הגעגוע מול המפגש"

למה זה לא יכול לבוא ביחד?

כתבת "ואני כל כך רוצה להיות שם, ויודעת שלעולם לא אגיע באמת."

העיקר שרוצים, ובסוף בעזרת ה' נגיע

לדעתי עדיף לעמוד על ההר מאשר לעמוד בעמק.

כי בעמק זה מייאש.

ודווקא למעלה בהר אפשר לזכור את ה' ולרצות, להרגיש את הכמיהה, את הרצון החזק הזה בוער בי! שהכל מה'! 

מה את אומרת? לא הייתי ברורה אני יודעת, אשמח לשמוע את דעתך על מה שכתבתי

קודם כל,חייבת להגיד שאת כותבת אמיתי,ונוגע.

יש משפט של ר' נחמן- "אדם נמצא איפה שמחשבותיו נמצאות"

עצם זה שאת ככ כואבת,וצועקת,ומתגעגעת..

את בדרגה גבוהה ועצומה.

. אני לא מצליחה לנסח,ולהבהיר את עצמי.

כנראה מרוב ההתפעלות עלייך.

את מדהימה.

הקסמת אותי.

נשמות, 'פסגת ההר' זה מוות.

כי אנחנו בחיים לא מגיעים לשם, לשיא, להכי גבוה. גם הצדיקים הכי גדולים! תמיד יש לאן לעלות.

ואם לא- אז כנראה שכבר סיימנו את תפקידנו כאן בעולם ואין לנו מה לחפש כאן יותר...

זו השם של התחושה הזו.

רצון הרצונות. הרצון, השאיפה לגדול וגבוה.

בשבת אנחנו באמת יותר קרובים לקב"ה, נשמה יתרה היא לא סתם קלישאה- היא דבר אמיתי, היא תחושה אמיתית שנובעת מהנטישה של החול והרגילות של היום יום והכניסה אל תוך השבת, בה הרוח שולטת.

מדהים איך תיארת את הרצון הזה, הלוואי שכולנו נזכה להרגיש אותו כמוך.

כ"כ מוכר.

מוכר. כואב. לפחות יש לאיפה לשאוף..

את כותבת אמיתי כ"כככ. עוד משהו מכל הטוב שבך . מדהימה אתת

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....