ובדרך אגב- ממש מסכימה עם כל מה שכתבת!

גם אני גיליתי את כל זה לאחרונה ולכן עם הקטנה- פעם ראשונה- מקפידה באמת על הטיפות...

רופא הילדים שלנו מסרב שלוח לבדיקות מיותרות. בעיניו ילד הוא בריא כל עוד לא הוכח אחרת (הגישה הזו דווקא מוצאת חן בעיניי)

זו בדיקת דם, ושכזו היא די טראומיתית לילדים קטנים (אין להם כ"כ הרבה דם, ועד שממלאים מבחנה...)

האחות של טיפת חלב אצלנו, היא מאוד מאוד "לפי הספר", והיא גם האחות הרגילה (כלומר זו שתבצע את בדיקות הדם). אם היא תשמע שאני חושבת להמשיך עם היוטמין d היא תצא במסע שיכנועים מסיבי למנוע את זה (היא חברה של חמותי )

וגם באופן כללי,

אני פשוט תוהה מדוע ההמלצה היא רק עד גיל שנה.? ומדוע אין יותר מודעות לנושא?  (ברזל לדוגמה, מאוד במודעות, ובודקים אותו אצל כולם באופן שיגרתי)

אני באיזור ירושלים, אבל לא בירושלים, וגם לא במכבי. ואין לי זמן לנסיעות...

כך שכנראה לא אלך אליה!

אבל מעניין לשמוע שהיא נגד..

אני יכולה להביא  מהנסיון שלי כמרפאה. (כך אני קוראת לזה).

דבר ראשון ראיתי במהלך העבודה שלי שיש מטופלים (מבוגרים או ילדים) שנוטים יותר מאחרים לחוסר בויטמין הזה.

אבל גם מי שנוטה לחסרים בתחום הזה יכול להשלים אותם בקלות בצריכה מתונה של מוצרי חלב וחלמון ביצה. וכבר כתבתי כאן ש2-3  כפות גבינה לבנה ליום עושות בדרך כלל את העבודה. ההמלצה להוסיף טיפות ויטמין D לתינוקות באה להבנתי משום שחלב אם הוא דל בויטמין הזה.

מבוגר  שלא נהנה מספיגה טובה של מוצרי חלב כדאי שישלים את החסר בעזרת טיפות. אבל כאן אני רוצה להשיג דוקא על המוצר של סופהרב. לא שאני מכירה אותו לעומק או שהתנסיתי בו ובדרך כלל אני ממליצה על המוצרים שלהם. אלא שהמס' הגבוה של היחב"ל שציינת שמצוי גם במוצר שמיועד למבוגרים (2000) וגם זה שמיועד לילדים (400) די הקפיץ אותי.

מדובר בהרבה יותר מדי יחב"ל.

אני מלווה מטופלים ילדים (הרבה פעמים התלונה במקרים האלו כלל לא קשורה לכאבי עצמות בגפיים אלא דוקא נטיה לסינוסיטיז)

שנוטים להפסיד ויטמין D. וראיתי מס' דברים מעניינים:

א. הנטיה לאבד ויטמין D  אצלם מתממשת רק בתקופות מסויימות, קצרות סה"כ (התקופה של המחלה).

ב. גם אם נגרם הפסד, בדרך כלל מתן מס' טיפות של המוצר הרגיל הפשוט של קופ"ח שמכיל סה"כ 100 יחב"ל משקם את   ההפסד.

ג. ילדים שהתלונה אצלם (וזה לא קשור למוצר של סופהרב) היא כאבי עצמות או נטיה לשברים הרבה פעמים נוטים דוקא להפסיד ויטמין A או סידן ולאו דוקא ויטמים D.

אני יכולה להוסיף עוד כהנה וכהנה אבל דבר אחד חשוב לדעת שעודף ויטמין D מצטבר במשך חודשים ועל פי הספרות עלול לגרום להרעלה שמתבטאת ברמה גבוהה של סידן בדם.

ואני ראיתי אצל מס' מטופלים מבוגרים שנטלו יותר מדי ויטמין D שבטווח המידי התלונה היתה על כאבי עצמות בכל הגוף.

לא כל כך יעיל. בפרט שכתבת שאת רואה רק שיפור מסויים בבדיקות הדם.

יש משהו בנוסחה של אומגה 3 (לא רק של סופהרב) שלא מסתדר. 

מרופא של אמא שלי שהוא בכלל חושב שכל הענין הזה של הויטמין D הוא לא כ"כ נכון. כלומר- העובדה שלכל האוכלוסיה יש חסר בויטמין היא קצת מוזרה. הוא טוען שחלה איזו טעות ראשונית בחישוב של הערכים בטווח הנורמלי. כך שיוצא שרוב האוכלוסיה היא לא בטווח הזה.

סתם מתוך סקרנות- עשיתי בדיקה לשתי הגדולות שלי (על הדרך, עם בדיקת ברזל). לאחת היה תקין ולשניה נמוך.

אין לי מושג אם זה קשור, אבל הן שונות מבחינת תזונה- הגדולה אוכלת הרבה יותר פירות וירקות, טחינה וחמאה מהקטנה והרבה פחות נמשכת לשטויות מהקטנה. האם זה קשור? אולי. 

בכל אופן, מכל המאכלים שתיארת שהגדולה אוכלת אולי רק החמאה רלוונטית לויטמין D., וגם זה בכמות מזערית.

מעניין לשאול אם היא אוכלת דגים ? ובפרט דג סלומון. או מוצרי חלב או ביצים יותר מן השניה?

הרבה פעמים הסיבה להבדלים היא פשוט מבנה שונה. והרבה פעמים ילדים שחסר להם ויטמין D מבקשים לשתות יותר חלב מאחרים  - ככה כמו שהוא, לבן, וקר.

הטיפות לתינוקות לא של סופהרב  (של טיפטיפות, כצט)

הטיפות שלי, הם לא 2000 יחב"ל, אלא 1000 יחב"ל בטיפה. אני פשוט לוקחת 2 טיפות בהוראת הרופאה.

אני מקפידה לבדוק מדי כמה חודשים את מצב הויטמין, ולכן קשה לי להאמין שיש סכנה להרעלה כי הייתי עולה על זה בבדיקות עוד לפני כן.

העליה ברמת הויטמין מאז שאני לוקח את הטיפות היא סבירה בעיניי, התחלתי הרבה הרבה מתחת למינימום, ועכשיו אני קצת מעל, ושומרת בערך על אותם הערכים.

ראוי לציין שיש לי נטיה לשכוח לקחת תוספי תזונה, כך שבפועל אני לוקחת בערך פעם ביומיים

לגבי הילדים, אם אחליט להמשיך לתת להם ויטמין d ברור לי שאתן מינון נמוך יותר מזה שכתבתי (בערך 200 יחב"ל, פעם ביומיים)

עוד אציין, שאני דווקא די מרבה (כי זה טעים לי...) באכילת ביצים (בד"כ חצי מבושלות, ביצת עין או רכה) ובמוצרי חלב (חלב ניגר, יוגורט טבעי, גבניה לבנה, קוטג').

ונקודה אחרונה, לסופהרב יש טיפות למבוגרים במינון של 400 יחב"ל לטיפה. וזה המינון הנפוץ. לאחרונה החלו לשווק גם במינון 1000 יחב"ל, בעקבות המלצה של איזשהו גורם רפואי שאני לא זוכרת את שמו. אני העדפתי את הגבוהה מבין השניים כיוון שהייתי בחוסר רציני של הויטמין...

אשמח לקרוא את דעתך בנושא...

כל הנתונים מתקזזים לטובתך ואת בסה"כ נהנית מהמוצר.

אני חוזרת על מה שכתבת כדי לראות שהבנתי נכון ומוסיפה משלי:

את לוקחת טיפות של סופהרב במינון 1000 יחב"ל.  - האם שם המוצר הוא אומגה 3?

יוצא שאת נוטלת 2000 יחב"ל בערך פעם ביומים.    

אני מניחה שהרופאה לא היתה ממליצה על שתי טיפות ליום ממוצר שהמינון שלו הוא 1000 יחב"ל.

אם היה מדובר במוצר אחר הייתי חוששת, אבל נשמע שהנוסחה הזו יעילה רק במידה ולכן היא מתאימה לך. תמשיכי לקחת ותמשיכי לעקוב.

לגבי הקטנים החמודים:

אני מבינה ששניהם עברו את גיל שנה.

האם היה רצף של מתן טיפות  מאז גיל שנה ועד היום? ואם כן מה היה המינון?

האם יש סיבה מעבר למודעות שהתעוררה לתת את הויטמין?

האמת היא שקשה להמליץ על מתן טיפות ויטמין לילדים מעל גיל שנה אבל אם את מחליטה להמשיך לתת אולי עדיף לעבוד הפוך: ללכת על המינימום -  100 יחב"ל  רק פעם ביומיים כשאת נזכרת...או אפילו פעם בחמישה ימים וגם זה עם האצבע על הדופק. ובהזדמנות כשיבדקו ממילא, לבדוק מה מצב הויטמין הזה אצלם. אם תראי אז שיש מחסור, תוכלי להוסיף.

אני מבינה שההפסקה הפתאומית - לחלוטין - של ויטמין D בתום השנה הראשונה לחיי הילד מטרידה. בפרט שאת עצמך נוטה למחסור בויטמין הזה. אבל ההמלצה הזו מגובה כמובן במחקרים וממצאים סטטיסטיים ואם לא מדובר באיזושהי בעיה בריאותית חלילה, אין בזה צורך.

אגב, את זוכרת אם את עצמך נבדקת בילדותך ? והאם היית כילדה מתחת לטווח הרמות התקינות לויטמין זה ?

 נו - שיהיו רק בשורות טובות ולבריאות. שמחתי מאוד לענות. השאלה של המקום האישי לעומת ההוראות הכלליות תמיד מעניינת.

הטיפות נקראת d-1000 והן לא מכילות אומגה 3 אלא: גליצרין, מים, סורביטול (הייתי מוותרת עליו בשמחה, זה מתוק דוחה!), MCT (חומצת שומן צמחית), ויטמין E (אנטי אוקסידנט טבעי).

אני חייבת להודות שלילדים יש לי נטיה לשכוח לתת אפילו יותר מלעצמי... כך שקשה לומר שהם קיבלו ויטמין d באופן רצוף בשנתם הראשונה...

בכל אופן המינון המומלץ ע"י טיפת חלב הוא 400 יבח"ל ליום.

הגדולה בת שנתיים וחצי (קצת יותר...), והקטן ממש לאחורנה חגג שנה 

אני לא נבדקתי בילדותי (לא נראה לי שהיתה מודעות לעניין כמו ביימנו).

אבל, גם אני, וגם הילדים (בפרט בחורף) לבושים באופן כזה שרק עור הפנים וכפות הידיים מגולות, זה מאוד מקטין את ייצור הויטמין בגוף  (מספר גורמים רפואיים שאני סומכת עליהן המליצו לי לבדוק ויטמין d בשל סגנון הלבוש)

בקיץ הילידים לבושים הרבה פחות, ונמצאים בחוץ הרבה יותר (אצלנו קר תמיד, גם בקיץ, רק שבקיץ קר קצת פחות )

אז נראה לי שאין טעם לתת להם ויטמין d בקיץ... אבל מה עם החורף?

יתכן שאני טועה לגבי d-1000  של סופהרב. יתכן שהוא יעיל ושבאמת יצאת לדרך עם מחסור רב.

אני הסתמכתי על מה שראיתי אצל מטופלים.

לגבי החשיפה לאור השמש - אני אומרת בשקט בשקט בלי שאף אחד ישמע - לא ראיתי הבדלים בין ילדים שמרבים להיחשף לשמש לילדים (עירוניים למשל, בלי הכללות כמובן, אלא שטיפלתי באלה וגם באלה) שכמעט לא יוצאים החוצה.

זה אולי עולה בקנה אחד עם מה שכתבה כאן  הדר. יעל טיקוצ'ינסקי.

לגבי הקטנים: אני יודעת שהמינון המומלץ לתינוקות עד שנה הוא 400 יחב"ל ליום (אולי טוב שאמהות שוכחות לתת באופן קבוע....) השאלה שלי היתה אם הקטנה בת השנתיים וחצי המשיכה לקבל ויטמין D מאז גיל שנה ועד היום כשהיא בת  כשנתיים וחצי. ואם כן, האם ראית שזה משפיע עליה באופן כלשהו?

כשהייתי זוכרת לתת לאחיה הקטן והיא היתה בסביבה היא בד"כ רצתה גם... אז הייתי נותנת לה (200 יחב"ל)

לא ראיתי שום השפעה...

לא יודעת אם זה משנה, שניהם נולדו עם מרפס קדמי די גדול (תקין) שנסגר לגמרי הרבה אחרי גיל שנה (אצל הקטן הוא עדיין קיים...)

אם כך, תמשיכי גם עם הקטן - אולי אפילו 400 יחב"ל עד שהמרפס נסגר ואח"כ תרדי בהדרגה כמו שעשית עם הבת.

אגב, מרפס שלא נסגר בעוד זמן מה יכול להיות עילה לבדיקת דם בלי להקים עלייך את אחות טיפת חלב ואת חמותך....

אם את רוצה להיות בטוחה תבקשי מרופאת המשפחה.

רוב שלומות.

1. זה נכון, שליצירת ויטמין D חייבים את השמש, וגם אין צורך בהרבה: מספיק 20 דקות ביום לעור בהיר וקצת יותר - לעור כהה. אבל בזה העניין לא מסתיים, חילוף חומרים של הויטמין ממשיך בכליות ובכבד. היום, בגלל זיהום הסביבה, בה אנחנו חיים, וזיהום הגוף בעזרת מזון ומים שאני צורכים, הכבד של רוב רובם של האנשים לא מצליח לתפקד כמו שצריך.

בנוסף, קחי בחשבון, שספיגת ויטמין D מהעור נמשכת כ-48 שעות, ובהתחשב במנהג ישראלי לאמבטיות/מקלחות מידי יום, הוא פשוט לא מספיק להספג. תוסיפי לכך גם קרמים לעור, שהיום כולם או כמעט כולם מונעים חדירת קרני שמש הנחוצים לתהליך - והנה, מחסור בויטמין D נמצא אצל רוב האוכלוסיה, וללא קשר להמצאות בשמש.

לסיכום: אכן, לרוב האנשים חשוב להוסיף ויטמין D.

2. אין להוסיף ויטמין D בצורה בלתי מבוקרת! הדבר עלול לגרום להרעלת ויטמין D, שזה דבר חמור, וכבר היו מקרים כאלה בעולם לאחר פירסומים נרחבים בעד הוספת ויטמין D. מקרים הללו גרמו, בין היתר, לכך, שמשרד הבריאות חייב את חברות המייצרות את תוספו המזון להוריד במינון הויטמין בתוספים, והיום רק רופא ברישיון יכול לתת לחולה מינון העולה על 400 יחידות.

מה המינון, שחולה צריך, כמה זמן לקחת להשלמת החסר, איזה מינהון לקחת לאחר השלמת החסר - כל אלה חישובים מורכבים מאד, שנעשים ע"י איש מקצוע על סמך איבחון החולה ומצבו ותוצאות בדיקות דם שלו.

בכל מקרה יש לעשות בדיקות מעקב רמות ויטמין D כל זמן הלקיחה לפחות פעמיים בשנה, ובד"כ - כל חודשיים-שלום, לפי מצבו של החולה ואופן תגובתו על התוסף.

3. תקפידי לקחת יחד עם האוכל. וטיפות עדיפות על הכדורים.

הן ממש גרמו לי לבכות. אוף, אין לי כוח להרגשה הזאת.

למה יש אנשים שלא יודעים לשתוק

חיבוק לך!

אבל אז כן אמרתי משהו על זה שבעלי במילואים, אז הן אמרו שהן לא חושבות כמוני, משהו כזה.

קצת הכרת הטוב.

מה יש לדבר נגד???

בתור חרדית אני לא מבינה

גם אם בעלך לא מתגייס

איך אפשר לדבר נגד?

מצדיעה לך מכל ליבי

ונשמתי

ומודה לך על השירות שלך/ שלכם

ומעריכה

ובאמת שאין מילים בפי

ושה' יחזיר אותו אלייך בריא ושלם בנפש ובגוף

סליחה שהיית צריכה לשמוע את זה🥺

לא כולנו ככה…

גם אני חרדית ומעריכה מאוד מאוד את כל אנשי ונשות המילואים.

בעצמי הרבה זמן התנדבתי לעזור למשפחה שהאבא היה במילואים.

והלוואי ויכולתי להמשיך עד עכשיו.

באמת שאין מילים על המאמץ והמסירות נפש.

אני חושבת שהרוב מאוד מעריכים ומודים.

ומי שלא, זה כי אין לו מושג במה זה כרוך.

תשתפי אותנו מה כבר אפשר לומר נגד אנשי מילואים 😉

די זה פשוט כואב.

גם לי פעם מישהי אמרה "איך הדתיים הלאומיים אוהבים מלחמות". סתומה.

באמת שלפעמים עדיף לא לענות, ולהתחזק בזה שיש לנו זכות להיות ממש שותפים עם א-ל ולבחור בצד הנכון של ההסטוריה. להתמקד בעצמנו ובאמת.

אני אישית מצדיעה לך מכאן

ומוסיפה בלי קשר- היום הרבה גדודים הוסיפו תקן של "קצינת עורף" או משהו כזה ( לא זוכרת בדיוק את ההגדרה) שתומכת במשפחות של הגדוד בכל מיני דברים. אם את לא מכירה תנסי לברר על דבר כזה בגדוד שלכם 

דבר שני בתור דתיה לאומית שעובדת במערכת חרדית אני שומעת הרבה מאוד דאגה ואכפתיות מצד מורות שאני עובדת איתן. כנראה נפלת על שתי נשים ממש לא מייצגות

מילואים זה קשוח בטירוף.

חיבוק גדול ותודה על מה שאתם עושים עבור כולנו. 

הייתי שם גם. המלחמה הזאת יצרה בתוכי קושי אמיתי להרבות אהבת חינם מול הציבור החרדי בעקבות הקושי שלי עם מילואים ארוכים וכו'...

נסעתי לא מזמן באיזור חרדי שהיה מרוח שלט ענק בסגנון של "לא מפקירים אף נשמה יהודית, לא נכנעים לגיוס". הכי כיווץ אותי בעולם. בשכל ידעתי שאני סתם מכלילה ואנשים הם מדהימים גומלי חסדים וכו.. אבל הלב ממש התקשה להכיל את המציאות הזו שיש לי חברה אלמנה שבעלה נהרג למען אנשים שיגידו עליו שהוא הפקיר את הנשמה שלו.

עד שאדם שאנחנו מעריכים ממש האיר את עיניי בסוגיה.

תפיסת העולם החרדית הגלותית, בסוף, לא מחזיקה מים.

למשל פעם כמעט ולא השתלבו בשוק העבודה, היום רואים הרבה יותר. המציאות לא תמשיך ככה לנצח.

אנחנו רואים תנועות קטנות של רצון להיות חלק (חטיבת החשמונאים זו בשורה!!), וזה אולי ייקח המון המון זמן.

אבל אני מאמינה בכל ליבי שכשהילדים שלנו יתגייסו לצבא, יהיו הרבה יותר חיילים חרדים.

ועוד דבר, של לימוד זכות.

במילואים עם בעלי יש חייל חרדי שעובר *גיהנום* עם זה שהתגייס. עושים לו את המוות בקבלה למסגרות לילדים שלו, אין שום תמיכה או עזרה מהקהילה- רק הפוך, מטיחים כנגדו.

האמת? אני לא יודעת אם היינו כולנו מוכנות לעשות את ההקרבה הזאת. זו מסירות נפש לעילא ולעילא.

יש המון חרדים שבתוך ליבם היו רוצים להתגייס, אבל זו התאבדות חברתית במקומות מסויימים. וזה מה שהופך את המציאות הזאת למורכבת באמת.

אני ממש מרגישה שהנקודות הללו עזרו לרכך את ליבי הרבה יותר.

ועם זאת- הקושי שלך כל כך מובן!!

מקווה שטיפה עזרתי ♥️

ממש חיפשתי את המילים האלה, שיתנו לי הסתכלות שונה על הציבור החרדי. כל-כך לא מצליחה להבין אותם...

שוב תודה ❤️

צה"ל לא באמת רוצה חרדים אצלו בפנים. זה דורש ממנו התארגנות לוגיסטית מטורפת (כשרות, צניעות, צוות מתאים) והוא מעדיף במקום להשקיע בדברים אחרים (בתחושה שלי - בגיוס נשים, אבל אני לא באמת יודעת). בעקבות המלחמה הבינו שאין להם ברירה וחייבים להגדיל את הצבא. אחת הדרכים היא לגייס חרדים ובשביל זה צריך מסגרת מותאמת.

עד לחטיבה החשמונאים לא היה מקום שבאמת עודד אנשים להשאר חרדים (בפלוגות/ גדוד חרדים היו בעיקר שבאבניקים ודת"ל, ככה שהחברה מאתגרת) והיא חדשה והשינוי לוקח זמן...

אם החרדים (לא יודעת אם את חרדית, אז לא מפנה אלייך) חושבים שצה"ל לא מעוניין ולא ערוך לגייס חרדים, שיבואו כל הנניח עשרת אלפים כשירי גיוס בני ה18 ליום המתגייסים הקרוב ויבקשו מצה"ל למצוא פיתרון.

צה"ל היה דוחה אותם והם היו יוצאים כשידם על העליונה.

והרי זה לא כך.

הרי אם היה בנפשם של החרדים להתגייס היו מגיעים לבקו"ם , לצו ראשון או אני לא יודעת מה ואומרים רוצה אני ודורשים תנאים מותאמים.

הרי לדרוש שלא יסללו כביש על מקום שיש בו חשד לקברים הם יודעים לדרוש, נכון? נכון.

הרי לדרוש קו אוטובוס  מבני ברק לכל פינה בארץ הם יודעים לדרוש, נכון? נכון.

הרי לדרוש שעלית ושטראוס ותנובה יפרסמו דווקא במודיע ולא בהפלס הם יודעים לדרוש, נכון? נכון.

ואת כל הדרישות הללו הם מפנים לעיתים באמצעות חקיקה ולפעמים באמצעי לחץ אחרים שהם לא תמיד כשרים.

לפעמים באמצעות הפגנות-  חלקן אלימות.

אז למה שהחרדים לא יפגינו בעד התאמת צה"ל לחרדים?

שיהיה ברור, באופן אישי אני בעד פטור מלא מגיוס לחרדים!! באמת, באמת.

(מסיבות שאני יכולה להסביר אם רלוונטי)

אבל עדיף לכולנו ולחרדים גם להיות כנים ולהגיד:

אנחנו לא רוצים להתגייס במקום להגיד הצבא לא רוצה אותנו.

טוב שיש אתכן💕

תודה אישית לכל אחת שענתה!

(לא עונה לכל אחת בנפרד כדי לא להכביד, אבל קראתי הכול, וכל תשובה ממש חיזקה אותי!)

הייתי מתה!! זה פשוט מעלה את הסעיף

אנחנו מקריבות ככ ככ ככ הרבה

בשביל כולם

ולשמוע דיבורים כאלה זה פשוט בוקס בבטן

מכעיס ככ

חיבוק גדול!! את אלופה ומדהימה ואתם עושים את הדבר הנכון♥️

אנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה 

זוג נשים שכנראה לא חשבו יותר מדי לעומק על מה שהן מדברות.

ובכלל, על כמה אנשים המילואים מקריבים בשבילינו, את הבית, המשפחה, העבודה והזמן האישי שלהם...

אני חרדית, אחות לאיש צבא קבע.

אני רוצה לומר לך שרובו של הציבור החרדי איתכם בלב ובנפש, בתפילות ובלימוד במסירות להצלחתם של אחיהם.

וחלק גדול מהציבור הזה נמצאים גם הם בצבא ומתמודדים גם בקרב וגם בחיי היומיום. 

אני מצדיעה לגיסתי הגיבורה שמתמודדת עם חזיתות רבות - בית, עבודה, שכנים, בדידות.

ולכל נשות אנשי הצבא מכל המגזרים, שלכל אחת יש את ההתמודדויות שלה,

לצערנו נאלצים להתמודד יותר מדי פעמים - בארץ הקטנה ורווית המלחמות שלנו...

אל תתני לאנשים קטנים עם מחשבות קטנות להציק לך יותר מרגע קטן אחד.

תהיי חזקה! אנחנו איתך!

❤️❤️❤️

להגיד נגד אנשי מילואים

באמת

כואב לי מאוד מאוד לשמוע את זה

מגיע לכם רק הרבה הערכה ותודה

לק"י
 

עד עכשיו היה שרשור ממש מכבד, וממש נשמח שהוא יישאר ככה ולא ירד לפסים לא נעימים ולהשמצות.

וכל הכבוד לך על ההקרבה שלך לתפקד לבד בבית. ולבעלך על השירות החשוב.

מכיוון שכולנו נתקלים בזה כל הזמן מעניין אותי לדעת מי שחושב את זה- מה לדעתו יקרה בלי הצבא?

כמה זמן עד שכולנו נכחד? איפה כתוב בתורה שאסור להילחם על א"י?

שנה שעברה סידרתי שביתה של הארגון כדי ללוות את הגדולה לגן😉

אצלי סבתא כן רלוונטית לעזרה אבל וואלה מי שלא, ואם במקרה גם ההורה השני עובד חינוך באמת אין לי מושג מה עושים.

אולי לקחת סטודנטית שנמצאת בחופשת סמסטר, להכיר אותה לילדים עוד בחופש ואז להעזר בה?

גם מתכננים רגע את השעות, גפ אם שניים מתחילים גן אפשר להכנס עם אחד לגן בשבע וחצי ועם השני ברבע לשמונה, וההורה השני נניח בהסתגלות במעון עם התינוק (אם זו הסיטואציה) בעיני האתגר הוא יותר באיסופים שהם מסיימים בעשר ובאחת עשרה ובבתי ספר בדכ מהיום הראשון זה כבר 12 ומהיום השני מערכת רגילה

תלוי בילד, כמובן...

בכל אופן, בכל השנים הסתדרנו איכשהו... בתחילת השנה הזו, למשל, הקטנה שלי כננסה למשפחתון לראשונה, זו שמעליה נכנסה לגן לראשונה וזו שמעליהן נכנסה לכיתה א'. היום הראשון של השנה הלך ככה:

משמונה עד עשר בבוקר הייתי עם הקטנה במשפחתון ואיתי היו גם שתי הילדות האחרות. אחר כך נסענו כולנו לגן של הילדונת לשעה של היכרות. ואחר הצהריים היה מפגש היכרות בכיתה א' (שהלכתי רק איתה, בלי נספחים)... למחרת היא כבר הייתה שם לבד.

אבל באמת אין לי מושג מה מחנכי כיתה וגננות עושים... כי הם חייבים להיות ביום הראשון במסגרת שבה הם מלמדים...

ושאר ביה"ס מכין להן קבלת פנים חגיגית

ומגיעים להיכרות עם המורה אחר הצהריים של היום הראשון לשנת הלימודים...

אצלינו המעון מתחיל כמה ימים לפני, אז ביום הראשון זה כבר אחרי ההסתגלות.

הגדולים יותר כבר לא צריכים ליווי, וגם עם הקטנים אני לא נשארת הרבה.

משתדלים לצאת מהבית יותר מוקדם, כדי שיהיה יותר זמן לפיזורים.

לוקחים את ילדי הגן, אולי אני נשארת כמה דקות, אבל לא מעבר.

הגנים נפתחים ב 7:30, אז מספיקים לפני 8.

בכיתה א', מספיק ללוות עד הכיתה. לא היה צורך להישאר יותר.

בדרך כלל בגנים ובכיתה א' יש יום הכרות לפני תחילת הלימודים.

בכיתות הבאות, כבר הסתדרו לבד.

הבת שלי כבר שנה שלישית שהייתה נשארה באותו מקום, אז אין לה בעיה למצוא את הכיתה.

אז כמעט אף פעם לא פותחת נה ביום הראשון.

אבל בד"כ מפזרת בלעדית אז בנחת עם כולם לפי התור

יתחיל עם 1 ויישאר איתו קצת (יחד עם השני), ואז יעבור עם השני.

אני מורה. למזלי אנחנו 2 מחנכים לכיתה, אז גם בימים שיצא לי הראשון לספטמבר ביום שאני מתחילה בשמונה (זה לא כל יום), הסתדרתי. בשנים האחרונות המחנכת השניה באה בשמונה.

את ילדי בית הספר אנחנו כבר לא מלווים ונשארים איתם. חוץ מאשר כשעולים לכיתה א', וגם אז לרוב אין מה להתעכב.

בתור מה את רוצה לעבוד בבית ספר?

שווה בירור מול מזכירות.

מקווה שלא עושה פה אווטינג.

בעיקרון אנחנו שתי מזכירות, ולשנייה אין ילדים קטנים. אז ביום יום לא נורא אם אני מאחרת בכמה דקות.

אבל ביום הראשון כן כדאי להגיע בזמן, לוודא שאין שום תקלה של הרגע האחרון.

כן יש לי יותר גמישות אם אני צריכה לאסוף מוקדם ילדים שבהסתגלות.

אני יכולה לצאת בזמן שצריך, ולהביא אותם אלי לעבודה עד סוף היום.

מלווה למסגרות לפני 8.

לא נשארת איתם הרבה זמן.

הגדולים כבר מסתדרים לבד.

בעלי גם שותף לפיזורים, אז מתחלקים בינינו.

כשהתחילו כיתה א', בבית הספר שבו אני עובדת, כן ליוויתי עד הכיתה.

סך הכל, כל המסגרות אצלינו קרובות, אז אפשר להספיק.

מקווה שזה באמת ילך בקלות. מרבה מסגרות מרבה חששות 😅

מתייגת כדי להודות למי שלא עניתי לה אישית

@השקט הזה

@קדם

@השם שלי

@אפונה

לקחתי אותם לעבודה שלי/סבתא

אני לא מורה אבל בדיוק ב 1/9חוזרת אחרי חופש ארוך כך שחייבים אותי בעבודה וכן, היו שנתיים שלקחתי את הילד איתי לעבודה וביום השני היה פחות לחץ ובכי בגן מה שהקל עליי ועליו...

וב"ה יש כמה ילדים, ובעלי כמובן לא יכול לעזור כי הוא בבית הספר שלו.

אני ממש עושה תכנון קפדני של הלו"ז באותו היום, מי זקוק יותר ומי זקוק פחות.

אפשר בהתחלה ללוות את הילדים שקל להם יותר, ולמצוא מישהו שיהיה בבית בנתיים עם מי שקשה לו יותר, ואז להשקיע זמן עם המתקשה

אני מתחילה את הסבב מוקדם

אמא שלי איתי ברכב (בעלי עןבד) ואני יורדת כל פעם עם הילד התורן לכמה זמן שהוא צריך ואמא שלי עם השאר ברכב.

בדכ בימים הראשונים אפשרי להגיע גם יותר מאוחר מהרגיל ועדיין להיכנס עם הילד.

(אין לי ניסיון עם בית הספר עדיין אבל אם שם יש הגבלת זמן אז הייתי מתחילה משם)

אני מחנכת וכל שנה קשה לי מחדש שאני לא זוכה ללוות את הילדים ביום הראשון. ב"ה השנה הייתי בחופשת לידה וזה היה מרגש כל כך להיות איתם! זכות!

בד"כ בעלי הולך, מלווה רק את מי שמתחיל מסגרת חדשה ונמצא איתם מעט זמן- לפי הלוז והגילאים באותה שנה.

אבל זה אחרת שהוא הולך ולא אני.. וגם כשהייתי השנה גיליתי שדי כל האמהות נמצאות (לא יודעת איך) וזה עשה לי כווץ' בלב על כל השנים.

אצלנו אין לי בעיה עקרונית להיות עם הילדים ביום הראשון, ובכל זאת חוץ מכיתה א, בעלי הוא זה שהלך איתם כי יותר קשה להם להיפרד ממני וזו היתה בחירה מודעת

מה גם שבעלי יותר יכול להתעכב ממני 

שהייתי מבררת בשלושת המסגרות האלו מה כולל הפתיחה וזמנים

ואת אחד הילדים שהמסגרת יותר גמישה מגיעה איתו באיחור

ומוסיפה בשנים שעבדתי לקחתי חופש/הגעתי מאוחר יותר/עבדתי מהבית, על היום הזה כי גם בדרכ מסיימים מוקדם וצריך לאסוף מוקדם

אז זה לא משנה איפה תעבדי במזכירות אם בבית ספר או במשרד במסגרת שונה השאלה אם הבוס מרשה

שולחות את הבעל ללוות יום ראשון בכיתה א וכאלה. וזה יותר מורכב שיש כמה אבל לא צריך להשאר הרבה עם כל אחד מלבד טקס כיתה א

למזלי אני מורה מקצועית בתיכון לכן תמיד יכולה ללוות את ילדיי ב"ה 

אלא באיזשהו יום שישי. 

אבל לא עם ההורים.

יכול להיות שיש הורים שמגיעים, אבל לא משהו שצריך.

אבל שנה שעברה שניהם התחילו במקביל
הלכנו חצי מהזמן לגדול וחצי לשני, לכל מקם עם שניהם...

והיו עוד ילדים שבאו להיכרות עם אחים...

הכי טכני וברור ומובן.

מאמי תקשיב, גם אני בלחץ בגלל ההפלה שהיתה פעם,

וגם אין לי חשק בגלל השינויים ההורמונלים,

אנחנו צריכים להיות בהקשבה ולבדוק מה מתאים לנו.

במקום לגשש פשוט תדברו. אין טוב מיזה.

בדיוק מה שכתבת הכי פתוח כנה וברור

כל דבר אחר יכול להתפרש כחוסר חשק בלי קשר להריון וכו

זו דעתי 

תעשו דברים אחרים שכיף לכם ביחד , לצאת לטיול וכו

ותתעודדו, כבר עבר 2/3 מהשליש הראשון😉 עוד מעט יגיע השליש השני וההרגשה תשתפר

טיפה באריכות - אני כל כך מתחברת לתחושה הזאת של "לקיחת האחריות" על הבאסה.

זאת עבודה עצמית לא פשוטה. לומר - זה מאכזב, נכון. ולהשאר שלמה עם עצמי

זה תקף לכל רגש, מול כל בנאדם. אבל קשה במיוחד ברגעים כאלו, עם האיש שהכי חשוב לנו.

ולתת לו להתבאס, כמו שלפעמים אנחנו צריכות להיות עצובות/ כועסות/ מתוסכלות,  בלי שיפתרו לנו, רק להקשיב ולהשאר באמפתיה, ולהזהר לא להסחף ולהדבק.

את לא בחרת בזה. עובדה שאם היית יכולה, היית בוחרת אחרת. אז אם לא את אחראית - יש מישהו שלמעלה שהחליט. אז זאת באסה, כמו באסה שפספסנו אוטובוס, כמו באסה שיש פנצ'ר.

וכתבו פה עצות מקסימות איך להתעודד, אחרי שמשלימים עם הבאסה

ושיתמודד עם הבאסה... להגיד שזה מבחינתך לשמור על ההריון גם אם זה לא מוכח שזה גרם לבעיה או משהו...

ואגב בעיני אם אמרת לו בפירוש שאת לא בעניין ועדיין הוא ממשיך לנסות זה לא כל כך סבבה. הייתי מבקשת בפירוש שיפסיק לנסות.

גם לי היה קשה לסרב כל כך הרבה ומידיי פעם הסכמתי כדי לשחרר את הלחץ 😂

לא חיכיתי עד שיבוא לי…

שהיריון מהמוקפא הוא בעל יותר סיכונים מהיריון טבעי (ככה לפחות הבנתי)

ולכן אני מניחה שאת השיקול של כמה זמן כבר מנסים, לעומת הדרכים האחרות להיריון שאיננו מהמוקפא, ולעומת שימוש במוקפא - עושים בדיון עם רופא... וכל זה לפני שמדברים על הכסף

שבמקרה שיש לך תכנון לילד נוסף לאחר מכן,

וגם יש לך עוד שנות פוריות כתלות במצבך הרפואי והכל -

אז המוקפא יישאר כסוג של ביטוח לילד נוסף

לא דיברתי על סיכונים מעצם הטיפולים (וגם כלל לא הזכרתי טיפולים, אלא החזרה - יש החזרות גם בלי טיפולים אלא "סתם" הקפאה, אחרי שאיבה שלא כוללת הרבה הזרקות).

בכל מקרה הסכמתי עם הדיוק שלך בין אם נצרך בגלל איך שאת הבנת ובין אם לא בגלל איך שאני התכוונתי.

אז העיקר שהפותחת הבינה

לגבי המשך הקפאה לא הייתי מתייחסת לתשלום כשיקול אלא למצב רפואי, רזרבה שחלתית וכו. 

4 ילדים ברוך השם

הילד השלישי היה ivf רק זרע חלש רזרבה שחלתית נמוכה אבל בהחלט נקלטת גם טבעי פשוט לוקח זמן הוכחה של 3 ילדים טבעי חח

מתלבטת ממש

תשמרי אותם אם תראי שאת כבר לא נקלטת מספיק זמן לא

כביכול אל תבזבזי אם עוד לא ניסית מספיק 

פשוט עשינו החזרה

לא יודעת כמה עולה להשמיך להקפיא

ההריון הוא לא בסיכון כשזה החזרה, למיטה ידיעתי אולי קצת השגחה בשבועות הראשונים וזהו

אני הייתי הולכת על החזרה

ולהשאיר את העובר לשעת הדחק.

(אולי תשתמשי בו בגיל 39 עבור ילד 8 כשסיכויי ההצלחה עצמאית באמת נמוכים)

אבל התכנון לסיים ילודה בגיל 35 ואני בת 30

ומקסימום עוד אחד שתיים חחח בעזרת השם

אבל צודקות אולי באמת להמשיך לנסות טבעי בנתיים.. 

מבינה שזה לא רק סיפור הענישה, אלא הרבה מעבר, ותחושות רבות שיש לך בנוסף.
זה נראה שהיא רוצה לתקן, להשתנות
למה שלא תדברי איתה בשיחה בארבע עיניים עלל התחושה שלך כלפי ילדייך מצידה בעדינות? זו היא שרוצה לפתוח ולדבר ולהתנצל, אז אולי שווה לך לנסות להיפתח אליה?
ויפה שהיא רוצה להתנצצל.

להעזר בבעל מקצוע. כמו שנעזרים בטיפול כשצריך בין בני זוג. לבעל מקצוע יש את הכלים לעזור לעבד את המצב, לתת התוויה להתנהלות נכונה בסיטואציה וגם לגשר את זה בינך לבין בעלך. זה יכול להיות הבדל משמעותי מאוד מאוד בניהול המצב הזה..

וחיבוק. 

אנחנו גם הרבה בקונפליקט מול אחד האבות שלנו וממש קשה עם זה אבל לא מוצאים פתרון.

עניין של אופי ותפיסת עולם

בטיפול יורדים לשורש העניין. איפה זה פוגש אתכם, איזו נקודה זה מעורר בכם, למה מפעיל אצלכם את הרגש ואת התגובה הזו..

וכשיורדים לשורש, הכיוון למה לעשות בפועל, יותר מדוייק למצב.

הרעיון בטיפול זו עבודת העומק.

ולפעמים, אפילו רק הבירור העמוק עצמו, עוד לפני מה לעשות בפועל, כבר מסדר את הראש ואת הלב ומאפשר אוויר ושינוי..

בהצלחה רבה. השם יברך אתכם

הAI סיכם את זה נחמד:

ייעוץ זוגי מתמקד בפתרון בעיות פרקטיות וספציפיות בזמן קצר, בעוד טיפול זוגי הוא תהליך מעמיק לשינוי דפוסים רגשיים ותקשורתיים ארוכי טווח.

ייעוץ מציע כלים התנהגותיים לקשיים נוכחיים, בעוד טיפול זוגי עוסק גם בתכנים נפשיים מעמיקים, לרוב על ידי מטפל מוסמך.

ההבדלים העיקריים:

מיקוד ומטרה: ייעוץ זוגי מתמקד ב"כאן ועכשיו", פתרון בעיות ספציפיות (כמו משבר אמון, קושי בקבלת החלטות) ושיפור כלים תקשורתיים.

טיפול זוגי מעמיק לתוך שורשי הבעיה, דפוסים אישיותיים, רגשות וחוויות עבר.

משך הטיפול: ייעוץ זוגי הוא בדרך כלל תהליך קצר וממוקד מטרה (מספר מפגשים מוגבל). טיפול זוגי יכול להימשך תקופה ארוכה יותר, בהתאם למורכבות הבעיות.

הכשרת המטפל: טיפול זוגי מבוצע לרוב על ידי מטפלים מוסמכים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים משפחתיים) בעלי הסמכה מוכרת.

ייעוץ זוגי יכול להינתן על ידי יועצים שעברו הכשרות פרקטיות ממוקדות.

התאמה: ייעוץ מתאים לקשיים נקודתיים או משברים קלים. טיפול מתאים לבעיות מורכבות, חוזרות ונשנות, או כאשר יש צורך בשינוי רגשי עמוק.

יש מאמר מעניין שבו ההבדל מוסבר ממש בפירוט (מאמצע המאמר בערך):

מה בין ייעוץ זוגי לטיפול זוגי? - בטיפולנט

אם צריך עזרה למשהו ספציפי ממוקד- ייעוץ יכול לעזור.

אבל במקרה של דפוס חוזר או תגובות רגשיות או "יבלת" מהעבר שמשפיעה על ההווה- טיפול ירד לשורש העניין. לרוב, ההגעה להבנה ולהתבוננות תהיה השער לפתרון המעשי.

יותר ארוך, יותר אולי קשה, אבל פותח שערים לשינוי פנימי

ממליצה לא על יועץ, אלא על מטפל משפחתי- עו"ס או פסיכולוג שהוכשר גם בטיפול משפחתי

הרי בסוף תיפגשו זו בזו באיזשהו מתכונת.

בסוף היא האמא של בעלך ,וזה ישאר כך לעד.

החובה שלנו ככלות היא לכל הפחות לכבד ולא להתעלם אם היא מתקשרת, אני חושבת שבכך גם בעלך אולי מעט נפגע .

זה הכלים שיש לה להתמודד עם מה שקרה במפגש אז.

האם זה היה נכון? לא

האם את יכולה לשנות אותה? לא

אבל את צורת ההסתכלות שלך עליה ? כן

לא חייב לשבור את הכלים ולא משחקים. מניסיון לא יוצא מזה שים תועלת. להפך זה עלול לפגוע רק בך בהמשך.

הם אנשים מבוגרים וכך כנראה הם חינכו את בעלך והגיסים שלך.

תנסי לזכור את הדברים הטובים שהיא כן עשתה ל ענך, ולהאחז בהם .ולשחרר. לחמול...

בהצלחה

היא פתחה לך פתח, תדברו איתה על זה ועל מה שמפריע, תתני לה הזדמנות לתקן.

מעניין אותי אם הבת שלך חוותה את זה כטראומה כמוך? כי מניסיוני, אני לוקחת מקרים עם חמותי כקשים והילדים שלי לא, ולי אין כוחות ללכת בגלל מקרים כאלה ואחרים והם רק מחכים לנסוע.. ילדים סלחנים הרבה יותר מאיתנו.

ברור שמה שנעשה לא בסדר, אבל יש לך כאן הזדמנות לפתוח כל מה שמציק.

בהצלחה רבה 

הבת שלי בסדר עכשיו

אני כועסת על עוד דברים הרבה יותר קשוחים ..זה רק הצטרף

אבל מרגישה צורך מעט להתנתק...בגלל עוד דברים שקרו

זה הקש ששבר את גב הגמל

לקשר עדין.

לא לשים אצלה את הילדים, לא לפטפט עד כלות הערב....

שלום ומה נשמע ותודה וביי. 

ש0ככה יתנהגו אליי?

שאם עשית טעות ינתקו קשר ולא יתנו לך לתקן?

בסדר, היא טעתה. ביקשה סליחה. מה עוד את רוצה?

כתבתי שרוצה להתרחק מעט

לא לנצח

תגובה חריפה ולא נעימה!

קצת קשה לי עם מה שכתבת

נראה שאת מחפשת קולות שיצדיקו את התחושות שלך ,שאת לא רוצה לסלוח ולהתנתק..

תחפשי את הקול הפנימי שלך וזאת תהיה לך לתשובה.

תחשבי שגם את בעתיד הלא הרחוק תהיי חמות ,ולא תרצי שחלילה יתייחסו או לא יתייחסו אלייך כך.

מאשר בשבילה. לדעתי ככל שעובר זמן מהאירוע יותר קשה לסלוח כי "הנה לא חייב להיות בקשר" ולא צריך להתמודד

אני חושבת שיפה שהתקשרה לבן, ויפה שהבינה תעצמה ולדעתי מגיעה לה עוד הזדמנות. אבל! אם את מרגישה שאת צריכה עוד רגע תקחי אותו, מודה שגם לא בטוח הייתי מתייצבת שם לאירוח עם לינה פתאום, אבל קחי בחשבון שתצטרכי להתמודד איתה איכשהו כי זו אמא של בעלך. ותבקשי מבעלך שלא ילחץ. שאת צריכה ממנו לגיטימציה לרגש, למרות שזו אמא שלו. סיטואציה לא קלה..

חיבוק♥️

ברור שזה יקרה ויחלוף

אני גם טיפוס הכי סלחן שקיים אבל קרו עוד דברים שגורמים לי לרצות להתרחק רגע

ומצד אחד לא רוצה שזה יתגלגל עוד ועוד

מצד שני. זו התחושה שלי עכשיו.

כדי שיוריד לחץ

מספיק שהוא מדבר איתה כרגע וקחי את הזמן להירגע. והוא יכול גם להגיד לה שאת צריכה את הזמן (או שאת יכולה לכתוב לה הודעה נניח,מה שזורם לך)

שהילדים שלך 'חוטפים' ממנה,

יכול להיות שזה קשור לכמות הקשר שלכם.

אני למשל רואה שסבתות, כמה שהן יותר בקשר עם הילדים, יותר נפגשים, יותר שומרים עליהם, כך הסבתא לוקחת יותר מקום של ההורים.

זה לא משהו טוב או משהו רע, אלא עניין עובדתי.

עכשיו, ברור שגם הורה לא צריך למשוך את הילד לחדר אבל תסכימי איתי שטעות של הורה יותר נסלחת ומתקבלת על הדעת.... 

מצד שני כשלנו קרה מקרה לא נעים במשפחה שלי

ובעלי החליט באופן חד צדדי שהוא פשוט לא הולך לשם יותר ולא רוצה שום קשר איתם ודי זה היה כואב מאד

הזלתי המון המון דמעות על זה וכעסתי והייתי חסרת אונים בטרוף.

אני חושבת שיהיה יותר מכבד שתעני משהו קטן.

זה מאד מאד פוגע כשמתעלמים.

אולי רק ש-את מבינה, אבל כרגע רוצה קצת זמן לעצמך כדי להרגע. ושזה עניין זמני עד שתרגישי רגועה יותר.

לפחות שהמסר יעבור דרך בעלך שזה זמני ויהיה בסדר בהמשך.

גם בשבילו זה יהיה מרגיע יותר.

ככה לדעתי

לא ברור מאליו בכלל.

את לא חייבת לסלוח, בטח לא מיד ובטח לא כשבעלך בטלפון מסמן לך סימנים.

זה ממש בסדר לקחת תקופה של קצת שקט והתכנסות.

זה לא אומר שאת נגדה, אלא את בעדך.

צריכה את הזמן לעצמך.

ממש קשה לבנות אמון מחדש אחרי כזה מקרה.

לאט לא לרוץ לשום מקום.

עדיף לאט ויסודי מאשר מהר והכל יתפרק שוב בשניה.