מדהים

ותודה למפרגנים! אתם לא יודעים כמה זה נותן חשק להמשיך ולכתוב. 

אני מסכימה עם הטענות שדוחפים ריטלין ליותר מידי.

מקובל עליי שזה לא לעניין לאבחן ילדים פופציקים וחצי.

אבל,

האם נכון לשלול ריטלין??

נכון, אם בנאדם גדל על כדור. אם בנאדם חושב שהכדור מביא לו שכל, שבלי הכדור הוא כלומניק.

אז כן, התרבות שמחדירה בו את זה דורסת אותו והכדור מעלים את האדם.

אבל אם תיקח ילד שהכדור הזה יכול לעזור לו, ולא תיתן לו.

תגיד שכל מה שהוא צריך זה זמן, וסבלנות [מה שנכון] אבל תשאיר אותו במערכת הזאת,

הוא בכל זאת יידרס!

ועוד נקודה,

תנסו לתפוס את הריטלין כמו משקפיים. לא כמו סמים שמעלים לרובינו מחסום מיידי..

בנאדם שצריך משקפיים יכול להסתדר בלי. הוא יכול לעשות תרגילים וכו'.

אבל בנתיים, כשהוא צריך לעקוב אחרי מה שקורה בכיתה ולשמור על רצף ושכל מתפקד, המשקפיים עוזרות לו!

משקפיים הן לא במקום תרגילי עיניים. וגם לא נותנים משקפיים לכל פופציק שיש לו רבע מספר.

ואם המשקפפור ישכיל להשתמש במשקפיים רק כשהוא צריך אותן, כשהן עוזרות לו. ויימנע משימוש מיותר - המספר עתיד לרדת ואף להעלם.

נורולוגית אחת חכמה אמרה לנו פעם [לנו= אמא שלי ואחותי. אני הייתי בת שנתיים] שהריטלין לא יעזור ללמוד! אם הבחורה רוצה לסרוג בשיעור, הריטלין יעזור לה לסרוג יותר טוב! אבל אם היא רוצה ללמוד, הריטלין יעזור לה.

הבעיה- גילו שריטלין עוזר גם למי שלא צריך. ככה שכל אחד שלוקח מצליח יותר. חושבים שריטלין מביא שכל.

ובמצב כזה זה באמת "לא הוגן" שאין לכולם. במצב כזה זה גם דורס את האנשים.

המצב הזה מביא לדיבורים על אסירת ריטלין, וזה יידרוס את אלה שבאמת צריכים. [שוב- צריכים כמו שתלמיד צריך משקפיים..]

אני נגד ריטילן ביסודי.

צריך לתת בנאדם לחיות.

צריך לאפשר לו להכיר את עצמו.

לפתוח לעצמו הרגלי למידה.

ללמוד את התפקוד שלו.

אבל במערכת העל יסודית, כשהציפיות גבוהות כ"כ ומדודות ע"י ציונים וגם המורים חסרי אונים מול הצורך להספיק,

כאן יש מקום לעזור לתלמידים שגם עם הכדור צריכים מנת יתר של עקשנות.

אני מעידה על עצמי,

אני יודעת ללמוד.

כן, לפעמים אני יכולה לשבת ולהתרכז שעות גם בלי ריטלין [עם עזרים חיצוניים כמו נשנוש, הליכה, עמידה, נדנוד, ציור, סריגה, וכו'..] על משהו שאני רוצה לעשות.

אבל זה קשה לי, קשה מאוד. כי המסננת במוח שלי לא עובדת כמו מסננות של אנשים אחרים.

רמת הריכוז שלי גבוהה, אבל היא מתפצלת לעשרות נקודות קשב.

ומצד שני,

גם עם ריטלין אני יכולה שלא ללמוד.

גם עם ריטלין אני יכולה לאבד ריכוז ולקפצץ עם הקשב למקומות שונים ומשונים.

הכל עניין של בחירה.

אני בחרתי להעזר בריטלין בשנות התיכון.

אני בחרתי לקחת ריטלין לפני טסט. לא כל פעם שעליתי על רכב.

אני משערת שיהיה צורך להעזר בו גם בשביל פסיכו'.

אבל לא לחיות עלייו.

אני לא אקח ריטלין בכל יום שיש לי קצת עומס, אני לומדת את הדרכים שלי להתמודד.

התעודת בגרות היא לא של הריטלין! כמו שהיא לא של המשקפיים!

היא תעודת הבגרות שלי.

ובאמת מעצבנת אותי ההתייחסות הזו לריטלין.

אבל אחרי מה שהיא כתבה. כ"כ נכון וכ"כ מושלם- באמת אין לי מה להוסיף.

רק דבר אחד- דיברתי פעם עם גיסי. הוא אמר לי שלדעתו יש הרבה אנשים עם הפרעות קשב וריכוז שבגלל עלצנות לא מתקדמים ולא מצליחים. שהם לא משקיעים מספיק ולכן... אז אמרתי לו שאני לוקח ריטלין.

הוא היה המום- והוא לא יגיד את זה שוב.

התפיסה הזו, שיש אמת ביסודה היא לא רק פוגענית ומרושעת- היא בעיקר מיאשת ומתסכלת. החיים עם בעיות קשב וריכוז הם לא הכי קלים בעולם (למרות שאני באמת לא דוגמא- אני קל יחסית) והיהירות הזו שאומרת 'אנחנו יודעים טוב יותר שאתם בעצם עצלנים קטנים ובורחים מהתמודדות' באמת לא עוזרת בהתמודדות.

ושוב- התגובה הנ"ל היא מושלמת. יישר כח.

רגע של קישור הקשרים והסברת הסברים כדי שהמבינים יבינו-

נושא הריטלין עלה בשיעור של חצרוני.

הוא אמר שהכל עניין של עבודה ובנאדם יכול לחיות יפה מאוד בלי כדורים או עזרים חיצניים בצורת בעלי מקצוע למיניהם.

הוא הסביר שהגענו למצב שהמערכת והתרבות דורסת אנשים.

בסופו כבר לא צריך להספיד אנשים..

צריך להספיד את הריטלין על השכל

את הכדור נגד דיכאון על השמחה

וכו' וכו'

ושוב אני חוזרת ואומרת,

יש פה נקודת אמת גדולה.

גם בטענה שכל עצלן לוקח ריטלין יש אמת.

מה שאני אומרת, זה שלא כל מי שלוקח ריטלין עצלן.

ושכדאי למחוק לאנשים את המחשבה שריטלין נותן שכל.

פעם חשבו שזה עוזר רק למי שצריך, ומי שלא צריך זה לא משפיע [ואפילו מרע]

היום יודעים שזה אחרת.

שזה עוזר גם למי שלא באמת צריך.

והעולם שלנו נגרר אחרי זה.

אחרי המרדף לתוצאה.

לתוצאה טובה יותר.

ציונים מגדירים בני אדם,

כבר לא רק את רמת ההתמצאות שלהם בחומר הנלמד.

סיכומו של עניין, בהשראת השיעור,

התשובה האמיתי, גם לדעתי וגם לדעת חצרוני, היא לשנות את המערכת.

אבל כרגע עוד אין לנו איך לעשות את זה.

ההבדל ביני לבין חצרוני הוא התשובה לשאלה איך מתמודדים מול המערכת הקיימת.

וסליחה ומחילה אם ההרצאות שלי חוזרות על עצמן או מעיקות על מישהו,

הנושא הזה בוער בי.

אני לא בטוח לגבי התשובה הסופית שלך.

אבל הדרך היא נכונה.

(כמה זה מוריד בבגרות? )

זה רק מדגיש את החינוך.

זה מעלה בגרות נפשית, לא רק ציונים.

ואם לא לשנות את כל הממסד, אז המינימום ההכרחי הוא לדאוג שמורים, הורים ובעיקר רופאים ומאבחנים יסבירו לתלמיד [ולכל שאר הנוגעים בדבר] מה הוא, מי הוא, מה שונה במוח שלו ממוח של אחרים. מה זה הכדור הזה, מה הכדור עושה ולמה אחרים לא צריכים את זה.

שילד לא ירגיש לרגע שהוא לא בנאדם נורמאלי. שהכדור יתקן אותו.

תלמידים הם לא מטומטמים. גם כשהם ילדים..

ילד שם לב שהכדור משנה אותו.

וצריך שהוא יידע למה ולמה.

ובעזה"י עוד אמצא דרך לפרסם את זה.

בלנ"ד אדאג לקרדיט לבמה שאתם נותנים לי פה [אבל אני לא מבטיחה לזכור]

-מה שסכמתי בנוגע לשיעור, זאת לא דעתי האישית על כל פרט שם. זה סיכום של אדם שמדבר, ושכתובו לאחר מכן.  

כך שלי יש רק תוספות וההערות קטנות, אבל לא מעבר. - 

ואני בהחלט מסכימה אתך שהזלזול הגורף בשימוש ברטלין ודומיו לא נכון. 

כנ"ל תרופות פסיכיאטריות. אומנם יש על אדם לעבוד על תהליך הרצון. ההתמודדות שלו. אבל לשלול באופן גורף זה לא נכון. 

אם זה באמת מועיל למה לא להיעזר בזה כל הזמן?

ילד שיכול להצליח ובגלל ש'נותנים לו להכיר את היכולות שלו' נכשל

גדל עם דימוי עצמי נמוך

אני באמת שואלת כי אני לא מבינה

אף אחד לא אומר שזה לא גורם ל...רגשות שונים במקצת..

העניין הוא שבתיכון אפשר להתמודד עם זה וזה פחות יפגע לך באישיות ובחברה.

ביסודי לעומת זאת קשה לילד להכיל את ההשפעות האלו.

חוץ מזה המערכת היסודית יכולה להכיל יותר טוב ילד היפראקטיבי מאשר המערכת העל יסודית.

איזה שיעור יפהה.

ואוהבתותך

קשה לי לקבל את הקטע שהעיקר זה הדרך ולא המטרה

איך זה בדיוק נכון?

וזה נושא באמת עמוק שצריכים להבין אותו...

באישי?

גידול תדירי. [עוד המלצה חמה על הספר פיסת שמיים של איתן זימן]

יש לנו מטרה.

בכל שלב בחיים יש מטרה.

אבל המטרה אפעם לא סופית..

ואחרי שעוברים ומתקדמים כמה שלבים פתאום רואים שהמטרה שחשבנו שהיא העליונה ביותר, היא רק חלק מהדרך.

ניקח לדוג' ילד קטן, תינוק שכזה.. כי אצל ילדים הכל יותר ברור לנו, אנחנו מסוגלים לבחון הכל בפרספקטיבה רחבה יותר.

תינוק בן כמה חודשים לא חושב על ללכת בטח שלא לרוץ או לקפוץ. כל מטרתו בחיים [מעבר ללהוציא מאנשים חיוכים ולהעיר את ההורים בלילה..] היא להתגלגל. בטן גב.

כשהוא גדל קצת, איפשהו בסביבות גיל חצי שנה הוא מתרומם על 6. וגם אולי זוחל קצת על הגחון.

עם הזמן הוא כבר ירוץ בזחילה. ואז הוא ייקלוט שבעצם כל העולם על 2 חוץ ממנו ומהכלב. והוא לא ממש כלב.. אז הוא ינסה לעמוד. עוד לא ללכת. אבל לעמוד. המטרה הנעלה ביותר מצידו היא לעמוד על 2 רגליים כמו אבאמא.

ואז גם ללכת. ולרוץ ולקפוץ. ולקפוץ על רגל אחת..

אם תינוק בן חודשיים יהיה מודע ליכולת שלו לרוץ וינסה לעשות את זה - הוא לא יצליח. הוא יינסה ויינסה, אבל היכולת הזאת כל כך רחוקה מהמקום הנוכחי שלו - שהייאוש ינצח אותו. זה גם ייפגע בהתפתחות התקינה..

לתינוק יש מטרה, והיא מאוד ברורה לו. היא גם בתחום האפשרי מבחינתו.

אבל עוד כמה שנים הוא יראה שבעצם המטרה הנעלה הזאת היא רק שלב בדרך.

וכך גם אצלינו, העיקר - המטרה.

אבל למטרה הכללית של מהותינו בעולם, לשם אנחנו לא מסוגלים להגיע כרגע..

אז יש לנו עיקר אחר, העיקר הוא להתקדם ולהגיע למטרה הנוכחית.

רק לדעת, לזכור תמיד, שהיא לא סופית.

שהמטרה הזאת היא בעצם הדרך.

מה שהסביר איתן, עם טיפטיפה פרשנות שלי

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....