"ויהיא בשלח פרעה את העם". מפרשת השבוע אנחנו לומדים על נקודת העקשנות, והרצון.
בפרשתנו יש את קריעת ים סוף, ולכל אחד ואחת יש גם את הקריעת ים סוף הפרטית שלו.
כל פעם שאנחנו עושים שינוי בנפש, אנחנו בעצם קורעים מעצמנו נקודה. משנים משו.
וזה קשה לנו.. מאוד. לעשות שינוי, הקטן ביותר. זה מוביל אותנו לפעמים למקום של יאוש.
כי עד שהים נקרע, יש תהליך. ושום דבר לא קורה. לא הולך. וזה באסה לא קטנה.
וכך היו בני ישראל.. לא סתם מתחילה שירת הים "ויושע ה' ביום ההוא.. ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
רק אז, הם הגיעו לנקודה של אמונה.
כי לפני זה הם היו בנקודה של יאוש מוחלט. היה להם את כל הסיבות להתיאש.
-הם היו משועבדים נפשית ופיזית.
[ובנוגע לנידון, הרבה יותר קשה להפסיק להשתעבד נפשית מאשר פיזית. לפעמים דברים מתקבעים עמוק עמוק בתוכנו. יותר קל להוציא אותנו פיזית, מאשר להוציא לנו את הדבר שהשתעבדנו אליו מהראש.. ]
עובדה, שעמ"י שקצת היה להם קשה במדבר, הם פתאום נזכרים בשומים והאבטיחים שהיו במצרים.
פתאום נזכרים שבמצרים הכל היה פיקניק.
וגם אנחנו. כמה פעמים אנחנו נכנסים לתהליך עם עצמנו, ופתאום חושבים על זה שתכלס, לפני זה לא היה משו. אבל היה יותר רגוע.. לא היו בעיות. היה פחות קשה.
ולמה קשה יותר בתהליך? כי פתאום צריך להתמודד עם דברים שהדחקנו. פתאום זה צף ועולה מולנו. לכן הרבה יותר קשה לנו למרות שאנחנו אמורים לדעת שזה טוב לנו..
ותחשבו שניה על אדם מיואש. כשהיאוש משתלט, למי יש כוח לעשות תהליך? לזוז בכלל?
לכן איך משה הוציא את עמ"י ממצרים? בחפזון. הוא לא נתן להם זמן לחשוב. לא נתן להם זמן לבחור.
כי אם הם היו חושבים, לא בטוח שהם היו רוצים לצאת ממצרים.
אבל גם עם עצמנו, לפעמים אנשים מבחוץ מכריחים אותנו לעשות מהלך. ולמרות שזה טוב לנו, זה הרבה יותר קשה.. כי אם לא בחרתי בזה, יש לי עוד אלף סיבות להתלונן למה החיים קשים. ומה פתאום כל ההתמודדות הזאת נפלה עלינו. 
וכמה יצאו ממצרים? 60,000. שישים אלף חברה מיואשים. זה לא רק יאוש שאוכל בן אדם אחד, זה בית חרושת ליאוש. כ"כ הרבה אנשים שבטוחים שהעולם דפוק, ובכלל למה הם יצאו ממצרים?! הם באו למות במדבר. להיט.
פרעה דאג להטביע בהם שהרע הוא רע, והטוב - הוא עוד יותר רע. הוא רע מזוייף. בתחפושת של טוב.
לא סתם האמהות זרקו את ילדהם ליאור. שהן ירגישו הכי דפוקות בעולם. רוצחות את ילדהם, במקום להחיותם.
[והרחבה על העיניין. שיעור קודם. 
]
וגם היום. לא חסר לנו יאוש.. הבעיה שלנו כיום, היא שהגדלנו את מרחבי הבריחה.. קשה לנו להודות בזה. הם לפחות הודו. אנחנו מוצאים אלף דרכים לברוח מימנו. יש סמים, יש סרטים, יש הכל. כולם משחקים אותה גברים.. אבל מחילה, אדם נורמאלי באמת לא יפגע בגופו או בנפשו. אנחנו סתם ברחני צמרת שלא מודים בזה..
אוקי. די סגרנו את נקודת היאוש. נמשיך הלאה.
הליקוטי מוהרן אומר, שעמ"י זכו לקריעת ים סוף בזכות עצמות יוסף.
ואה? למה עצמות יוסף. ועוד שאלה, למה יוסף לא ביקש שיעשו לו לוויה כמו ליעקב אבינו. תקברו אותי בארץ, וחזרו למצרים. אבל מה, ביוסף טמונה הנקודה הזו. הנקודה של היציאה מהיאוש.
עצמות - עצמיות. מהות. שורש. יוסף - הוספה. תוסיף עוד ועוד ועוד ותגיע לשורש.
אז בואו נחזור שניה ליאוש. מה היאוש גורם לאדם?
היאוש גורם לנו לא לעשות כלום. בנאדם מסוגל לשכב במיטה שבועות, בלי יכולת לזוז.
לא סתם 4 חמישיות מעמ"י לא יצאו. ובחישוב מהיר, 60000 כפול ארבע, שני מליון וארבע מאות ועשרים אלף איש מתו במכת חושך. מתו ביאוש שלהם. הם היו ביאוש כ"כ מוחלט, שהם לא יכלו לצאת ממצרים .
אז תחשבו שהחמישית שנותרו, גם היו מיואשים, וגם קברו תוך שבוע יותר משני מליון איש. [כל מכה היא בערך שבוע]. זה יאוש מטורף!
אבל מה היה תפקידם של אלו? הם החזיקו את עצמות יוסף. למרות שלא היה להם כוח לזוז, למרות שהם היו בדיכאון מוחלט - הם פסעו. הם הלכו. וזה מה שיוסף מלמד אותנו. הוא אומר לנו: "שמעו, חבר'ה. כשקשה.. שבאמת דפוק, העיקר הוא לפסוע. ללכת. למרות שהיאוש אומר לכם להשאר. תזוזו! לא בקשתי שתתפללו, שתחזרו בתשובה. העיקר היא ההליכה".
המון פעמים אנחנו נוטים לזלזל בחשיבות ההליכה. בחשיבות הפסיעה הקטנה. אבל כן! הפסיעה הכי קטנה בנפש משנה. והמון. היא נותנת כוח להתגבר על היאוש.
כי בשביל אדם מיואש, פסיעה קטנה זה כמו לטפס את האוורסט. הפסיעה, יוצרת נקודה של חיות. כי אדם שזז - חי!! כשאתה מוסיף, אתה תגיע לשורש.
עוד פסיעה. ועוד פסיעה. לא חזרה בתשובה, רק הנקודה הכי קטנה של ח י ו ת. לחיות!!
כשבני ישראל רואים את המצרים מתקרבים, הם צועקים אל ה'. אבל מה ה' עונה למשה להגיד להם? "מה תצעק אלי. דבר אל בני ישראל ויסעו" מה זה ויסעו? יסעו זה תלכו! תמשיכו ללכת. כן. המצב דפוק, ושום ישועה לא צומחת. אבל תלכו. תמשיכו. אל תצעקו, אל תתפללו. פשוט לכו. ועכשיו זה הליכה עוד יותר מסובכת, לכו לתוך הים. והם מיואשים, וממשיכים ללכת. והמים מכסים אותם, והיא בכלל לא עוזרת. הינה הם הולכים, ולמה זה יוביל ? הם יטבעו בים.. ועוד שניה כבר המים יגיעו לאף. ואז מה? נבקע הים.
מתי בוקע הים? כשהמים מגיעים לנקודת הנשימה- נשימה זה נשמה. פלוס י'. י' של שם השם ושמו של יוסף הצדיק. בזכותו הם נצלים.
בזכות זה שהם הלכו, עד שהגיעו מיים עד נפש - ואז נבקע הים.
ואומר המדרש, שבזמן שהם הלכו בים. ראו את הנס, אבל בכל זאת כבר חשבו על העגל שהם יעשו. וזה היה העגל של ספר מיכה. הם ירקו לאלוקים בפרצוף, במקום להגיד לו תודה. ולכן, שר הים התמלא חימה. רצה להטביע אותם בים. להראות להם מה זה.. אבל מה? ה' העריך להם את צעד הפסיעות הקטנות. הפסיעות למרות הכל.. והחימה, נהפכה לחומה. המים עמדו כחומה והגנו על עמ"י. ומאיפה הו'? ו' של יוסף. ושל שם ה'.
אז י- נשימה. ו- חומה. נשאר לנו סף.
ומה זה סף? סף זאת דלת הכניסה. מימנה ניתן גם לצאת. וגם להכנס. אם אנחנו באמת מוכנים לפסוע, לצעוד למרות הכל - ה' יציל אותנו. למרות שעמ"י הגיע לו למות, ה' זכר לו את שכר הצעדים למרות הכל..
בסף, אתה תוציא את המציאות הרעה. את היאוש. ותכניס את המציאות הטובה. הבריאה. הזה הכניסה והיציאה של ה'סף'.
ואז מה יהיה ? "שירת הים". "אז ישיר".. ישיר זה בעתיד לבוא. לא שר. כי גם בדור שלנו, בתקופת הגאולה יש קשיים. יש יאוש. אבל גם היום צריך להמשיך לצעוד! להמשיך ללכת למרות הכאב. כי עוד צעד. ועוד צעד. ולמרות שקשה, ומבלבל, ולא רואים כלום - בסוף נצא מהיאוש.
ואז "שירה חדשה שיבחו גאולים". די לזלזל במעשה הקטן. לצעד הקטן יש המון משמעות.
שבת שלום!!
