השבוע נדבר על הלב 
כי השבוע, פרשת יתרו - ישראל קבלו את 10 הדברות. את התורה. את לב העולם..
ה'נתיבות שלום' אומר שלכל פרשה יש את הכוח המיוחד שלה, ואת אותו כוח אנחנו יכולים לקבל לעצמנו.
(כמו שבוע שעבר שלמדנו על קריעת ים סוף בתוכנו.) רק שלרוב, אין לנו מושג איך לקבל את אותו כוח.
אנחנו פתוחים לקבל רק דברים אחרים. אנחנו יכולים להתרגש חופשי מישירים, סרטים, אבל כשזה יגיע לתורה - פתאום אין לנו כוח לשמוע. אין לנו יכולת לקבל. אנחנו באנטי.
ו10 הדברות, עליהן מושתת העולם. אם אין אדם אחד שלומד תורה בעולם - אין עולם. הכל נחרב. "לולא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". בלי תורה - אין עולם! זה הבסיס. זה היסוד.
זה לא סתם ספר חוקים, הוראות שימוש שמי שרוצה - ילך על פי הן. ואם לא אז לא.
ולמה אנחנו לא מבינים את זה? כי ה' עושה הכל כדי שלא נגיע למצב של חורבן מוחלט של העולם. תמיד יש אדם שלומד תורה. אומנם חווינו שואות, פיגועים, קטסטרופות - אבל חורבן העולם מעולם לא ראינו. וטוב שכך .
ומה עמ"י אמרו בעשרת הדברות?
נעשה ונשמע.
קודם נעשה, ורק אחר כך נשמע. קודם עושים. גם כשלא מבינים!! הנקודה הזאת, של העשייה למרות חוסר ההבנה. שאני לא מבין למה צריך את זה. אבל בכל זאת עושה - יכולה להביא אותי למדרגות גבוהות גבוהות. כי בטלתי את השכל שלי. לא הצבתי את השכל שלי כתנאי לעשיה וקבלה.
היום אנחנו מציבים תנאים. מה שאנחנו מבינים, אנחנו מבצעים. מה שלא, לא. אנחנו שמים את השכל שלנו מעל הכל. לא קולטים שבעצם אנחנו לא מבינים כלום..
א ס ו ר לנו להפוך את ההבנה שלנו לתנאי. וההתבלטות, באה מאהבה. מהשמת הלב במרכז. אני אוהב, לכן אני עושה. ואני לא גאוותן שמציב תנאים.
אני אוהב בלי תנאי. בלי שכל. בלי להבין. אבל למה? לא כי אני מתחת לשכל, אני לא מבין ולכן מאמין. אלא מעליו! אני מבין שזה מעלי.
לא אהבה שתלויה בדבר. לא כי. כמו אהבה בין גבר לאישה. אדם שאוהב את אשתו רק בלי התכונות שלה, רק כי היא 'מדהימה' - אז עד קמה שהוא עמוק שמעריך את התכונות שלה, מה יקרה אם היא תעבור תקופה קשה ותשתנה קצת? הוא יפסיק לאהוב אותה ?!
אהבה האמתית היא אהבה של ככה. בלי סיבה.
התכונות, הדברים שמקסימים אותי באדם השני הם מפתח. הם שבלונת פתיחה. אבל לא הסיבה האמיתית. כי האהבה האמיתית היא החיבור של הנשמות..
אני משליך את השכל שלי, לא כי אני אהבל. בימנו, זרקת ת'שכל - אתה אדיוט.
אבל סתכלו שניה.. כשאדם משליך חפץ. החפץ מתחתיו או מעליו? החפץ מתחתיו. אני מעל השכל!!
ההשלכה של השכל זה לא כי אני מתחתיו, טיפש שלא מבין. אלה כי אני מעליו! אני מעל השכל .. אני לא עובד את ה' בזכות שכלי האנושי שהבין שזה נכון. ממש ממש לא!! אלא כי ככה. כי זה הנכון. אני לא מבין. אבל זה נכון.
השכל, והלב. זה כמו עם ומלך. השכל - המלך. הלב - העם. אומנם צריך את שניהם, אבל אין מלך בלי נתינים.
אין שכל, שאומנם צריך לשלוט - בלי 'עמך' בלי עם. ולא סתם אצל עמ"י המלך האנושי הוא לא אידאלי. שמואל לא רצה לתת בתחילה לעמ"י מלך ככל הגויים. המלך נועד לשרת את העם. להיות למען העם. השכל הוא בשביל העבודה של הלב, ולא הפוך.
כמו שאדם חכם, זה אדם שמבין שהוא יודע דברים בשכלו, אבל שהוא לא יודע הכל. שהוא לא גאוותן.
אדם שיגיד שהוא יודע הכל, בשניה שאני אוכיח שיש דבר שהוא לא מבין - אז הוא בעצם טיפש. זה לא חכם אמיתי.
ונחזור לנושא השיעור - הלב. ♥
בטו' בשבט, שנגמר היום, ע"פ הסוד מתפללים על האתרוג. ולמה דווקא אתרוג? למה לא בפסח, בר"ה.
מה סוכות באמצע טו בשבט?!
אז מה העינין.. בזמן בריאת העולם, ה' אמר לאדמה להוציא עץ פרי עושה פרי. ומה האדמה הוציאה? פרי, אך הגזע לא בטעם הפרי. אבל - חוץ מהאתרוג. הוא היחיד שטעם העץ כטעם הפרי. למרות שבסופו של דבר, זה לא ככה. לכן החתם סופר אומר שטעם הקליפה כטעם הפרי.
הבחוץ, החיצוניות היא כמו הפנימיות. זה בא ללמדנו על זה שאנחנו צריכים להיות אמיתים. שפינו וליבנו יהיו שווים.
אבל לא רק במובן החיצוני של פיו וליבו שווים, ולא אחד בפה אחד בלב - כי אדם שקרן. אדם שלא הולך עם האמת - אין לו לב. אין לו את השימוש הרוחני של הלב. יש לב טכני, לא מעבר.
לא סתם יש את הביטוי "אדם חסר לב". אם תעשו לו ניתוח, תמצאו לב. אבל הוא בלי לב, הוא בלי התפקוד הראוי ללב.
לכן, כשאברהם היה אצל אבימלך. אברהם אומר לאבימלך: "אם אין יראת אלוקים במקום הזה ויהרגוני".
ומה אבימלך עונה לו: "שמע, אחי! מה ניראה לך. למה לא אמרת שהיא אישתך?! אם ידענו שהיא אשתך לא הינו נוגעים. חלילה לנו. " למרות שאברהם יודע שאבימלך הוא חרטטן. הוא פלספן צמרת. הם היו הורגים אותו, ולוקחים אותה בדרך הכשרה. מה, הם צדיקים גדולים. הם רוצים לחסוך מימנו את העוגמת נפש של לראות את אשתו נלקחת. הם היו הורגים אותו קודם. 
וקבלו משו יפה-
רבי נחמן אומר שאנחנו צריכים לרחם על עצמנו. ומה זה לרחם על עצמנו? זה לא להיות כל היום ברחמים עצמים ולרחם על עצמנו. זה לבדוק שאנחנו לא מזיקים לעצמנו! לרחם על היצור הזה שניקרא 'אני'. גם לא מגיע!! אנחנו צריכים לבדוק שאנחנו לא דופקים ת'צמנו. לא מזיקים לעצמנו טכנית או נפשית. שומרים. מרחמים על עצמנו. מפסיקים להיות אויבים של עצמנו.
אחד הפלוספים אומר, ש"האדם הוא האויב הכי גדול של עצמו". ואותו פלוסוף צודק רק בהנחה שלא מדובר על אדם שומר תורה. [באמת! לא דתי טכני. דתי שעושה עם עצמו עבודה עצמית. דתי שחי את מלוא החיים]
דתי כזה, חי באמת. לא רק טכנית. ועל פי התורה הוא לומד לעשות לעצמו טוב! לחיות נכון. לא רק לעשות את מה 'שמרגיש' לי נכון.. את כל מה שהתאוות שלי מנחות. אני לא 'מבלה' את החיים. בילוי זה מלשון בלאי. שחיקה. בזבוז.
גם 'בא לי'. בא לי, זה אותיות 'לב', רק בהפוך. בלבול. בא לי.
ותכלס, אין דבר כזה : "אני עושה חיים, אבל שומרת על עצמי" איך את שומרת על עצמך?! תכנסי לעזה לעשות קניות, ותגידי שאת שומרת על עצמך. ממש הגנה והצלה.
אז אנחנו צריכים לרחם על עצמנו! לא להזיק לעצמנו. לא לפגוע בגוף שלנו, בכבוד שלנו, בנפש שלנו.
לכן, דווקא בטו בשבט מתפללים על האתרוג.. שהוא שווה מבפנים ומבחוץ. כמה אנשים החיצוניות והפנימיות שלהם לא שווה. לאחרים הם יהיו אחלה, אבל לעצמם לא? 
ועל מה מתפללים באתרוג? לא שיהיה יפה נטול פגם חיצוני. אלא גם מבפנים.
מתפללים על עצמנו. מתפללים שה' יתן לנו לב חדש. לב אמיתי. שמרגיש באמת! בלי פגמים.
ובואו נסתכל שניה על 4 המינים - אפשר ללמוד מהם על התפילה.
הדס- הדס כנגד הענים. לעלה של הדס יש צורה של עין. כשאנחנו רוצים להתחבר באמת לפנימיות שלנו, אנחנו עוצמים את העיניים. לא סתם בק"ש עוצמים את העיניים. כי אנחנו רוצים לקבל את עול מלכות שמים באמת. בפנימיות. בחיבור אמיתי, ולא חיצוני.
ערבה- ערבה כנגד השפתיים. גם הדיבור שלנו, גם הוא מביע את הפנימיות. את האמת. לא סתם, כשאדם שר, מדבר, ורוצה להתכוון - הוא עוצם עינים. כדי להתחבר.
לולב- כנגד עמוד השדרה. הוא עומד זקוף. ובתפילה, אנחנו בתנועה. עומדים. יושבים. משתחווים.
ואם חס וחלילה חסרות חוליות - אי אפשר לזוז.
לכן, התורה מלמדת אותנו שיהודי תמיד צריך להיות בתנועה. לנוע! להתקדם בעבודת ה'. לא להיות במקום.
אתרוג - כנגד הלב. שיהיה שלם מבפנים ומבחוץ.
והלב, הוא המרכז של העולם הפנימי. לכן, לא סתם אתרוג זה "טעם העץ כטעם הפרי".
הדרך, היא חלק מהפרי. מהממטרה עצמה! זה לא שהדרך מקדשת כל אמצעי, ולהפך. גם הדרך וגם המטרה צריכים להיות מכוונים לאמת.
ולנו כבנ"א לפעמים קצת קשה עם האמת.
אבל למה אנשים משקרים? כי תהיה להם תועלת מי זה. הינה, הסתכלות חיצונית של רווח והפסד.
ואדם יכול להיות פלספן. השכל יכול למצוא אלף סיבות למה להצדיק את הרע את השקר.
מה זה אדם אמיתי? אדם שגם יפסיד למענה.
אחד התנאים, דן עם תלמידים על "מהי הדרך הטובה שילך בה האדם".
אחד אומר עין טובה, אחר אומר חבר טוב..
אבל מה עונה לבסוף הטנ"א? לב טוב. כי בלי לב טוב - אין כלום. לב טוב. שלא משקר.
וגם לא לב טוב כי הוא עשה דברים ספסיפים, ולא בשביל איזה רווח. אני לא טוב בשביל השכר, אלא כדי להיות עם 'לב טוב'. זה השכר. זה הטוב.
שבת שלום. אוהבת. 
. מקווה שלדבר כזה התכוונת. 
