הצעה: השקעה במקצועיות, חיסכון בכאב-לב
תוצאות המיצבים האחרונים מביכים את כולנו - במבחן במתמטיקה הממוצע בכיתות ה' הוא 59.2, ובכיתות ח' 44.1. במבחן מדע וטכנולוגיה לכיתות ה' הממוצע הוא 59.2, בכיתות ח', הממוצע הוא 56.5. במבחן באנגלית, בכיתות ה' הממוצע הוא 73.8 ובכיתות ח' 58.4. במבחן בעברית, הממוצע בכיתות ב' הוא 79.7, בכיתות ה' 78.4 ובכיתה ח' 67.9.
עכשיו אנחנו יכולים לצפות, כמו בכל פעם שתוצאות כאלו יוצאות לאור, שמרד החינוך יזמן ועדה כדי לחקור את הנפילות במערכת החינוך. הציונים של תלמידי ישראל יורדים ביחס לעולם כולו. הציונים בבגרויות יורדים. הנשירה עולה, ועולה למדינה המון בטווח הלא-רחוק.
ואחת לכמה שנים, משרד החינוך גם מיישמת את הצעות הועדות. דו"ח שושני, ועדת דוברת, תוכנית אופ"ק חדש.
ולאחר זמן לא רב, מתברר כי גם משם לא תבוא הישועה.
אז מאיפה כן נראה תוצאות ?
קודם כל, עם כל הכבוד לראייה מערכתית של משרד החינוך, האמת לאמיתה היא שכל ילד הוא עולם ומלואו. ולכן, כל ילד שנושר, או שציוניו יורדים, או מצב הרוח שלו ירוד, יש לו סיבות ונסיבות שונות, גורמים שונים ופיתרונות שונים. אם אכן אנחנו לא מוכנים לוותר על אף ילד, אנחנו חייבים לשנות את נקודת המבט שלנו מהמערכתי ליחידני.
במקום לחפש פיתרון בסגנון one size fits all, עלינו לרדת מהחלום הקומונסטי בחינוך. כמו ברפואה, טיפול שוויוני לא נותן שוויון הזדמנויות – אי אפשר לתת לכל ילד תרופה לאלרגיות ולצפות שזה יפתור גם את הסכרת וגם את האנמיה. שוויון הזדמנויות פירושו הנכון הוא לעזור לכל ילד לסיים פרק לימודים עם ידיעות ומיומנויות נחוצות להתפרנס לפי הכישרונות המולדות והנטיות האישיות שלו, וכן לתת לו מיומנויות יסוד להסתדר בעולם מורכב שכולל מכוניות, בתים, ביטוחים, בריאות, וכו'.
כיצד אפשר להגיע לשוויון הזה? וכיצד אפשר למנוע נשירה או נפילה של תלמידים יקרים? התשובות לשתי השאלות, חד הן.
במקום להקים עוד ועדה של אנשים מכובדים בעלויות מכובדות, יש לקחת את אותם המשאבים ולהעביר אותם ישר אל מוקד הרעש. להכניס יותר צוות תומך לבתי הספר, ואפילו לגנים. להוסיף פסיכולוגים, יועצים, עובדים סוציאלים, שיהיו תמיד עם אצבע על הדופק אצל כל תלמיד ותלמיד. ואז, ברגע שמורה מרגישה שהיא לא "מגיעה אל" תלמיד מסוים, יהיה לה למי לפנות.
הצוות המקצועי הזה ייתן תשובה בזמן-אמת לילדים. וגם אם הצוות הזה לא יוציא לאור דו"ח שמסביר מה פגום או נחוץ באופן מערכתי, הוא כן יציל הרבה מאד ילדים ומהשנה הראשונה לתוספת צוות כזה בבתי הספר, העובדות והסטטיסטיקות ידברו בעד עצמם.
יחד עם זאת, באופן מערכתי, בכל בית ספר , גן ומסגרת לימודית אחרת, חייבים להגדיר את תחומי האחריות כדי שהתלמידים , המורים וההורים יידעו כל אחד מה הוא לא יכול להעביר לגוף אחר. זאת אומרת שהורים חייבים לחתום על הסכם עם המסגרת החינוכית. המורים אכן חייבים ללמד את הילד, ובע"ה ובעזרת הדרכה נוספת, יוכלו להבין יותר טוב אם לילד יש קשיים או עיכובים שגורעים מיכולתו ללמוד , לאתר את נקודות הקושי ולבנות תוכנית מתקנת. ההורים מצידם חייבים לזכור שהם ורק הם אחראיים ללמד את ילדיהם לעבוד – להכין שיעורים, ללמוד למבחנים, ובכלל להיות תלמידים. המורים יכולים ללמד מיומנויות של אירגון הזמן, אבל היישום בבית הוא באחריות ההורה. כמו כן, ההורה שהביא ילד לעולם הוא האחראי היחיד ללמד את ילדו כיצד להתנהג – בבית, בפארק, בקניון וגם בבית הספר. כמובן שבמידה ומדובר בילד עם צרכים מיוחדים שמונעים ממנו להפנים כללי התנהגות, יש זכאות לתמיכה נוספת או מסגרת לימודית תומכת.
כדי שיוכלו ליישם זאת בדרך הנכונה, שוב, עלינו להיפרד מהחלום הקומוניסטי, ולהכריז שהמדינה חייבת לתת מענה חינוכי ב-מ-ש-ו-ת-ף עם ההורים, ולא במקומם. הורה שאינו מוכן או אינו יכול לקחת אחריות מסוימת ללמידה של ילדו יצטרך לקבל את החלטת ועדת החינוך המקומי באשר למסגרת הלימודית המתאימה לילדו.
אפשר וחובה לצפות מצוות בית הספר להתעדכן במחקרים וידיעות החדשים בנוגע לתיפקודים ניורו-התפתחותיים וכיצד ליישם ידע זה בכיתה, כדי לקדם כל תלמיד למקסימום שלו. אבל כמו שרופא שנותן אנטי-ביוטיקה אינו נושא באחריות אם ההורים לא נותנים לילד את התרופה, כך גם בלמידה וחינוך, ההורה צריך לקחת את מה שאנשי המקצוע מציעים לו, וליישם את זה בבית.
