כל כך נוגע..

זה קורה לכולנו, כשאנחנו לא יודעים אפילו להודות בפני עצמינו מה אנחנו מרגישים. מה אנחנו רוצים. למה כואב לנו.

מאחלת הרבה טוב. 

פשוט לפעמים מותר להתבלבל, רק לזכור להתיישר אחר כך. 

קשה לי

בדיוק כמו כולם. קשה.

אבל אני צריכה להישאר חזקה, בשביל הילדים האהובים שלי.

המחשבות שלי רצות ומסתבכות ומתנגחות אחת בשניה.

ויש לי לקפל כביסה, להכין ארוחת צהריים, לנקות את הבית ו.. אה, לפרנס.

הילדים הם אלה שנותנים לי את הכח, הם חזקים אז אני חזקה. ולהיפך.

והם מצפים ממני להיות החזקה.

אולי כי הם נולדו למציאות קלה, ואני הייתי צריכה לפרנס את הבית בגיל 14 עם אמא חולה.

אולי הם יודעים, אולי הם לא. אבל בכל זאת..

זה ברור מאליו.

הרבה דברים הם מצפים.

ילדים.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....